הקו העירוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בקו הגבול לשעבר בירושלים. לערך העוסק בקוי גבול עירוניים במקומות אחרים, ראו הקו העירוני (פירושונים).

הקו העירוני (בלבן) מבתר את ירושלים ויוצר מובלעות ושטחי הפקר, בצילום מפה משנת 1953

הקו העירוני הוא השם שניתן לקטע של הקו הירוק שחצה את העיר ירושלים בין 1948 ל-1967. הקו, באורך שבעה קילומטר, היווה קו גבול בינלאומי וחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מממלכת ירדן, לבין מערב ירושלים, בירת מדינת ישראל. העיר העתיקה נשקה לקו העירוני מצידו המזרחי, כלומר הייתה בתחום ירושלים הירדנית. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.

[עריכה] היסטוריה

ב-30 בנובמבר 1948, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה, משה דיין, מפקד מחוז ירושלים, ועבדאללה תל, המפקד הירדני. על גבי מפה בקנה מידה של 1:20,000 שרטטו שני המפקדים את גבולות הפסקת האש בזירת ירושלים. דיין שרטט בעיפרון שעווה אדום את קו העמדות שבשליטה ישראלית, ותל התווה בעיפרון ירוק את קו העמדות הירדני. השטח בין שני הקווים, יחד עם עובי העפרונות בהם שרטטו השניים את הקווים על המפה, קבע שטחי הפקר לאורך הקו. באותה עת נראה היה לצדדים כי מדובר בקו הפסקת אש זמני, ולא ייחסו משמעות מיוחדת לאי-דיוקים שנבעו מעובי העיפרון, סטיות קלות בשרטוט וקטעים לא-רציפים בקו.

כעבור חודשים אחדים, בעת הדיונים ברודוס באפריל 1949 על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נמצא כי מפת דיין-תל היא המסמך הרשמי היחיד המציין את הקו בירושלים בהסכמת שני הצדדים. כך הפכו אותם קווים בלתי-מדויקים ששורטטו ברישול לגבול בינלאומי מחייב. הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיוו מקור לא-אכזב לוויכוחים וסכסוכים בין המדינות. לאורך הקו החזיקו שני הצדדים עמדות וביצורים, חלקם בבתי מגורים ומוסדות ציבור עירוניים. בשטחי ההפקר הונחו מוקשים.

כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים היו בתחום הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום. המעבר נוהל על-ידי אנשי מכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה אחת לשבועיים "השיירה הדו-שבועית" אל המובלעת הישראלית בהר הצופים.

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות ספר שמגורים בהם נחשבו מסוכנים, ועל כן הפכו לשכונות מצוקה שאוכלסו במעוטי אמצעים והתאפיינו בעוני ובהזנחה. עם אלה נמנו השכונות שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

הקו העירוני חצה את ירושלים במשך 19 שנה, עד למלחמת ששת הימים ביוני 1967. אור ליום 6 ביוני, יומה השני של המלחמה, פרצו כוחות צה"ל את הקו העירוני, כאשר חטיבת הצנחנים מבקעת את חלקו הצפוני וחטיבת ירושלים כובשת חלקו הדרומי. משם עשו דרכם לכיבוש העיר העתיקה, שנפלה בידי צה"ל ב-7 ביוני. מיד בתום המלחמה הופלו הגדרות וחומות הבטון שביתרו רחובות ושכונות, פורקו הביצורים והוסרו המוקשים. ריבונות ישראלית הוחלה על מזרח ירושלים, ושני חלקי העיר אוחדו מוניציפלית תחת עיריית ירושלים, שעשתה מאמצים רבים מאז לטשטש ולהעלים את צלקות הקו העירוני.

הקו העירוני אינו קיים עוד כגבול מדיני, אך במובנים רבים הוא ממשיך להתקיים עד היום ולחלק את העיר אתנית ותרבותית. כיום מקובל להתייחס אליו במושג "קו התפר", שחצייתו עודה מורגשת גם בהעדר הגדרות.

[עריכה] תוואי הקו

תוואי הקו העירוני (הקו הירוק) בהשוואה לגבול המוניציפלי הנוכחי של ירושלים (באדום)

הקו העירוני הקיף את ירושלים הישראלית (ירושלים המערבית) מדרום, מזרח וצפון בצורת האות "כ". בצידו הדרומי התחיל הקו בכפר הערבי בית צפפא (כיום שכונה בירושלים). הקו חצה דרך הכפר, תוך שהוא מחלק אותו לשניים, מפריד חמולות ומותיר בני משפחות משני צדי הגבול. משם המשיך הקו מזרחה כשהוא מקיף את קיבוץ רמת רחל וחוצץ בינו לבין הכפר הערבי צור באחר, ומשם פנה צפונה לאורך הגבול המזרחי של השכונות ארנונה ותלפיות. המיקום בו עומד בניין מלון דיפלומט (מלון גני יהודה לשעבר) מציין את המקום שבו עבר הקו; המלון נבנה למעשה כאשר פינתו הצפון-מזרחית פולשת מספר מטרים לתוך השטח המפורז. מתלפיות המשיך הקו אל רכס ארמון הנציב שהיה שטח מפורז בחסות האו"ם, ובו גם נמצא מטה משקיפי האו"ם שפיקחו על קיום שביתת הנשק. מצפון לארמון הנציב חצה הקו את שכונת אבו תור וביתר אותה לשניים. שלא כבבית צפאפא, לא נותרו תושבים ערבים מצדו המערבי של הקו; בתיהם ננטשו ומאוחר יותר אוכלסו ביהודים, שחיו בצמידות רבה לשכניהם הערבים מעבר לגבול.

מרכס אבו תור ירד הקו לגיא בן הינום ובריכת הסולטן, כשבדרכו הוא כולל בשטח ישראל את הר ציון הצמוד לעיר העתיקה מדרומה, אך ללא כביש שיוביל אליו. רק ב-1964 סללו ירדן וישראל במשותף את "כביש האפיפיור" שחיבר את ירושלים המערבית להר ציון, לכבוד ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בארץ הקודש. בריכת הסולטן הייתה שטח הפקר, שגבל בבתי משכנות שאננים וימין משה. ממנה המשיך הקו צפונה כשהוא חוצץ בין החומה המערבית של העיר העתיקה (בה ממוקם שער יפו) לבין שכונת ממילא ובניין עיריית ירושלים. בית העירייה ההיסטורי, שניצב בכיכר צה"ל, נושא עד היום את צלקות פגיעות הקליעים, עדות למיקומו הרגיש.

מבניין העירייה נטה הקו על פי תוואי הפינה הצפון-מערבית של חומת העיר העתיקה, כשהוא חוצץ בין הרובע הנוצרי בצפון-מערב העיר העתיקה לבין מוסדות הדת שבנו הנוצרים מחוץ לחומה במתחם הצרפתי: בית החולים סן לואי ובניין נוטר דאם דה ז'רוזלם. הקו עבר בצמוד לחומה הצפונית של העיר העתיקה והשער החדש לעבר אזור שער שכם (הקטע הקרוי כיום רחוב הצנחנים), ומשם נטה שוב צפונה דרך בתי שכונת מוסררה, לאורך התוואי הידוע כיום כ"כביש מספר 1". הוא חצץ בין השכונות מאה שערים ובית ישראל בצד הישראלי לבין שכונת החוסיינים, המושבה האמריקאית ושיח' ג'ראח בצד הירדני. באזור זה גם נקבע מעבר הגבול שער מנדלבאום, שאיפשר מעבר בין שני חלקי העיר וקשר ישראלי עם מובלעת הר הצופים.

גזרתו הצפונית של הקו, באזור שכונת רמת אשכול של היום, עברה בין השכונות שמואל הנביא וסנהדריה בצד הישראלי לבין המוצבים הירדניים של גבעת התחמושת וגבעת המבתר.