הר הבית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הר הבית (בערבית: الحرم الشريف, תעתיק מדויק: אלחרם אלשריף) הינו הר המוריה בירושלים. על כיפתו שהושטחה היו קיימים בתי המקדש הראשון והשני במשך תקופה של כאלף שנים, ומאז המאה ה-7 לספירה בנויים עליו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. המקום הקדוש ביותר ליהדות והמקום השלישי בקדושתו לאיסלאם.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה של הר הבית
בתקופה המקראית שלטו במתחם היבוסים יושבי ההר. כמתואר בספר שופטים: "יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלָם" (י"ט 10) ובדברי הימים (א' יא 4). על פי הכתוב בספר דברי הימים (א' פרק כ"א) ובספר שמואל (ב' כ"ד 24), דוד המלך קנה על פי ציווי גד הנביא, את גורן ארונה היבוסי בשש מאות שקלי זהב או ב50 לפי ספר שמואל, בנה שם מזבח, והקריב שם קורבן בכדי לעצור את מגפת הדבר, ובאותו מקום ממש על פי ספר דברי הימים (ב' פרק ג') שלמה בנה את המקדש.
מיקומו המדויק של המקדש על הר הבית אינו ברור כל צרכו. לפי רוב הדיעות, הוא היה ממוקם באזור כיפת הסלע של ימינו, אך יש הממקמים אותו מצפון ומדרום.
ערך מורחב – זיהוי מקום המקדש
בית המקדש הראשון הוקם בהר הבית כמקדש לאלוהי ישראל בערך בשנת 950 לפנה"ס על ידי שלמה המלך; בית המקדש שימש כמרכז פולחני ודתי, שבו נמצאו הכהנים והחכמים. על פי המתואר בספרי מלכים התקיימה בתקופות מסוימות גם עבודת אלילים אחרים, במיוחד בתקופת מנשה המלך, שאף הכניס קדשות לתוכו. הוא עמד על תילו עד 586 לפנה"ס, עת נכבשה ירושלים על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, שהחריבו, בזז את כלי המקדש והגלה את העם היהודי, מאורע שנקרא גלות בבל.
כורש מלך פרס, שתחת שלטונו היה חופש דתי לעמים רבים, איפשר את שיבת ציון - חזרת הקהילה היהודית מגלותה בבבל לארץ ישראל, וזו הקימה את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. הוא היה קטן יחסית לבית המקדש הראשון, ושימש כמרכז רוחני, ציבורי, משפטי וכלכלי, שבו ישבו הסנהדריות השונות, הקטנות והגדולות. במשך רוב שנות קיומו התקיים בו הפולחן היהודי, גם תחת שליטים זרים.
הדבר מופר בידי אנטיוכוס הרביעי בשנת 169 לפסה"נ, כאשר יאסון הכהן המודח מנסה לכבוש אותה מחדש בעזרת בית טוביה. אנטיוכוס הפסיק את המצור על אלכסנדריה שבמצרים, עלה על ירושלים והר הבית, שינה את שמה לאנטיוכיה, בזז את אוצרות בית המקדש, והפך את מקום המקדש למקום פולחן לאל היווני זאוס שאותו זיהה עם אלוהי ישראל, פולחן שכלל העלאת קורבנות חזיר שטמאים בעיני היהודים, דבר שמקובל כגורם לפריצת מרד החשמונאים ולהחזרת העבודה וטיהור המקדש.
באביב 63 לפנה"ס עלה עם צבאו מדמשק גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד הרומאי של אסיה הקטנה, לאחר שהכריע שם לטובת הורקנוס השני הנכנע על פני אחיו אריסטובולוס השני רב הפעלים. אריסטובלוס ונאמניו לא קיבלו את הדין והתבצרו בסרטבה ובהר הבית. לאחר שאריסטובלוס ונאמניו בסרטבה נכנעו, אנשיו המשיכו להתבצר בהר הבית, דבר שהביא את הרומאים לצור על ההר ולהקים דייק סביבו, ולשפוך סוללות בצפונו ובמערבו. לאחר מצור של שלשה חודשים כבשו בשבת את ההר והרגו באלפי המגינים. פומפיוס נכנס לקודש הקודשים, אך לא נגע בו לרעה, ואיפשר את המשך עבודת הכהנים תחת כיבושו. (ראו גם בערך גנאיוס פומפיוס מגנוס#כיבוש ירושלים).
במאה האחרונה לקיומו של בית שני, הרחיב הורדוס את הר הבית משמעותית ונתן לו את הצורה השטוחה שאנו מכירים, על ידי חציבה, בניית קשתות וחומות ומילוי מלאכותי של אדמה, ובנה מחדש את בית המקדש כבנין מפואר וגדול, כגולת הכותרת של המפעלים ההנדסיים בירושלים. עוד בעניין זה בבניית הורדוס בירושלים.
הבית השני עמד על תלו עד 70 לספירה. אז נכבשה ירושלים בידי טיטוס המצביא הרומאי, שהחריב, שרף ואף חרש את הר הבית (המונח חרישה מתייחס לטקס רומאי קדום. במהלך הטקס היה הקיסר, או בא כוחו, עורך סיבוב סמלי על מחרשה, וכך מסמל את גבולות העיר החדשה), והקים לידו, מדרום מערב לו, (בשטח של הרבעים היהודי והארמני) את מחנה הליגיון העשירי, שבו שהה עד סוף המאה השלישית.
בשנת 130 לספירה ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ והחליט להקים בירושלים עיר רומית בשם איליה קפיטולינה. ידוע שהתכוון לבנות על הר הבית מקדש ליופיטר, אך לא ברור אם הדבר נעשה לבסוף (בעיקר היות שמעולם לא נערכו חפירות מסודרות בהר הבית).
לאחר השלמת הקמתה של העיר הוטל איסור על כניסת יהודים לתוכה, דבר שהיה בין הגורמים החשובים לפריצת מרד בר כוכבא.
עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס בצו מילנו ב-313 לספירה, ירושלים נעשתה עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו. בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר יוליאנוס לבנות את בית המקדש היהודי, אך הניסיון נכשל בעקבות שריפת פתאומית שפורצת בבניה ומותו של הקיסר.
במשך שאר התקופה הביזנטית והרומית נשאר הר הבית אזור שומם, נטוש ומוזנח. השתמשו באבניו בשביל לבנות בתים בירושלים והמקום אף שימש כמזבלה לעיר.
עם הכיבוש המוסלמי, בשנת 638 לספירה, החלו המוסלמים לבנות בהר הבית מסגדים ומבנים מוסלמים ובהם. במיוחד בתקופת שושלת בית אומיה, ששליטיה הקימו את כיפת הסלע (בשנת 691) ואת מסגד אל אקצה בדרום הר הבית. אף שהמבנים התמוטטו בשל רעשי אדמה שחזרו ונשנו הם שוקמו.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים במסע הצלב הראשון. הצלבנים נכנסו להר הבית והפכו את כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini) ואת מסגד אל-אקצא ל"מקדש שלמה" (Templum Solomonis) שעל שמו מאוחר יותר (1118) יוקם מסדר הטמפלרים - או בשמם המלא, מסדר אבירי היכל שלמה שכן הטמפלרים חשבו את מסגד אל-אקצא לבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך.
על כיפת הסלע הניחו הצלבנים צלב מוזהב גדול שלימים הפך לסמל הממלכת ירושלים (ומאוחר יותר לסמל המסדר הפרנציסקני). בדרום הר הבית הם קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל ולחלל העצום שבפינה הדרומית מזרחית בהר קראו אורוות שלמה.
כיפת הסלע וכנסיית הקבר שימשו מודל לכנסיות טמפלריות רבות באירופה, המפורסמת שבהן היא כנסיית הטמפלרים בלונדון.
לאחר השתלטות צלאח א-דין על ממלכת ירושלים חזר המקום לשמש כמסגד ושימש מרכז דתי. אולם כמו העיר ירושלים כולה הפך ההר למקום שולי יחסית בעולם המוסלמי. בתקופה הממלוכית נבנו קשתות הגבהה על מורדות ההר, מצידה החיצוני של החומה המערבית של ההר, קשתות שהיוו תשתית לבניית בתים במתחם שכיום נקרא הרובע המוסלמי, וגרמו למעשה להסתרת החומה המערבית של הר הבית.
[עריכה] בעת החדשה
במלחמת העצמאות לא הצליח צה"ל לכבוש את ההר, אולם במלחמת ששת הימים כוחות הצנחנים כבשו את ההר, ומרדכי גור מפקד חטיבת צנחני מילואים הכריז "הר הבית בידינו". לאחר המלחמה מסר שר הביטחון משה דיין את השליטה בהר לידי הווקף המוסלמי. ומאז הר הבית הפך להיות סמל לאומי ערבי, ותמונת כיפת הסלע תלויה בהרבה בתים ערבים, לא רק אצל הפלסטינים אלא גם במדינות ערב השונות.
בישראל הוקמו מספר תנועת התובעות שהריבונות על הר הבית תועבר לממשלת ישראל. התנועה המפורסמת ביותר היא "נאמני הר הבית" בראשותו של גרשון סלומון, שהשתתף כחייל בכיבוש העיר, והקים את התנועה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. תנועה זו סוברת כי המפתח לריבונות על ארץ ישראל הוא בהר הבית, ולטענתם הר הבית הוא הקושאן של ארץ ישראל כולה.
תנועות אחרות הן: מכון המקדש (שאותו הקים הרב ישראל אריאל שהשתתף כחייל בכיבוש ההר), התנועה לכינון המקדש ועוד.
הר הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ והממשלה מתייחסת אליו כאל חבית חומר נפץ מבחינה פוליטית. בכל יום שישי כוחות רבים של משטרה נערכים סביבות ההר, למנוע מהומות מצד המתפללים בהר. פתיחת פתח במנהרת הכותל ברובע המוסלמי הייתה העילה לפריצת המהומות בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. לטענת הפלסטינים, העילה לפרוץ אינתיפדת אל אקצה, היא עליית אריאל שרון להר הבית בתקופת כהונתו של אהוד ברק.
בשנים האחרונות הושמעו תלונות רבות מצד היהודים על הבנייה והחפירות תחת הר-הבית אותם מבצעים המוסלמים ותלונות מצד המוסלמים על החפירות הישראליות תחת סביבות הר-הבית. ארכיאולוגים ישראליים שבראשם אילת מזר העריכו שהמוסלמים משמידים בשטתיות ובהיקף נרחב ממצאים ארכיאולוגים יהודיים מתקופות קדומות. בגילוי-דעת יוצא דופן שיצא בסוף 2001 הזהירו אישי ציבור רבים ובהם עמוס עוז, יזהר סמילנסקי, א. ב. יהושע, מרים בן פורת, מאיר שמגר, משה לנדוי, דן שומרון ועוד רבים (שלא מזוהים דווקא עם תנועות דתיות הקשורות להר הבית) מפני הריסת ומחיקת העבר היהודי של הר הבית.
כיום, משטרת ישראל מתירה ליהודים לבקר בהר הבית, אך אוסרת עליהם להתפלל שם או לשאת איתם סידורי תפילה או ספרי תנ"ך. לא רק תפילה מאורגנת אסורה אלא אף מלמול פסוק; למעשה זהו המקום היחיד בעולם בו אסור ליהודים להתפלל. בימי צום הרמדאן אסורה גם הכנסת שתייה. כל יהודי שרוצה לעלות חייב להצטייד בתעודת זהות לפקדון אצל המשטרה, ולפעמים אף נאסר על יהודים להיכנס עם ציצית הבולטת מחוץ לבגדים. הווקף, ברצונו להראות שליטה במקום ולמנוע תפילת יהודים, עוקב אחרי מבקרים יהודים. דברים אלו מעוררים את חמתם של יהודים רבים הרואים בכך פגיעה במקום הקדוש ביותר ליהדות.
[עריכה] קדושתו של ההר לדתות שונות
[עריכה] קדושתו ליהודים
על אבן השתיה המצויה בהר הבית במקום קודש הקודשים, התבטאו חז"ל כי ממנה "הושתת העולם". כמו כן, עקדת יצחק על פי המסורת הייתה בהר הבית, במקום המזבח.
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ביהדות ומקום משכנם של בתי המקדש הראשון והשני. בשל היות המקדש מוקד עבודת האל, אף התפילה מכל מקום נקבעה לפי ההלכה להיות מכוונת להר הבית, וכנאמר בתפילת שלמה: "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ:" (ספר מלכים א', ח' 48); פסוק זה המוזכר בתנ"ך ארבע פעמים בצורות שונות.
במקרא ההר קרוי גם בשם הר "ה' יראה". על פי המסופר בספר מלכים ובספר דברי הימים א' (פרק כ"א), היה מקום זה שייך לארוונה היבוסי, ודוד המלך קנה אותו ממנו בשש מאות שקלי זהב, על מנת לעצור את מגפת הדבר אשר התחוללה בעם ורק לאחר שהקריב עליו קורבן נעצרה המגפה. שלמה המלך בעזרתו של חירם מלך צור בנה עליו מקדש מפואר. ארכיאולוגים טוענים כי המקדש היה בתבנית המקדשים הצידוניים.
על פי המסורת היהודית הר המוריה המוזכר בספר בראשית בפרשת עקידת יצחק הוא כינוי להר הבית. במסכת תענית בתלמוד מופיע המדרש לשם זה - הר שממנו תצא הוראה לישראל, כאשר הכוונה לסנהדרין אשר ישבה בלשכת הגזית בבית המקדש.
[עריכה] הר הבית ביהדות כיום
המשנה במסכת כלים (א, ח) מונה את כל המקומות הקדושים עם הגבלותיהם, ושם מובא כי:
- הר הבית, מקודש ממנו (תוך ירושלים) - שאין זבים וזבות נידות ויולדות נכנסין לשם.
- החיל, מקודש ממנו - שאין גויים וטמא מת נכנסין לשם.
על פי מקורות תנאיים ותלמודיים נוספים הר הבית אסור גם בכניסת בעל קרי.
הגבלות אלו, שנפסקו להלכה לכל הדעות, מגבילות את רוב ככל הציבור בכניסה לחיל, כיוון שכיום כולם בחזקת טמאי מתים. לאחר כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים הוציאה הרבנות הראשית פסק הקובע איסור עלייה גורף לכל מתחם הר הבית, בשל העובדה שזיהוי מקום המקדש והחיל שסביבו איננו ודאי. לדעה זו הצטרפו גדולי הרבנים, ואף בימינו בדעה זו תומכים רבנים רבים (שלמה אבינר, צבי ישראל טאו). פסק זה מהווה המשך לפסיקות דומות מהתקופה שלפני קום המדינה, שגם בהם התאפשרה טכנית כניסת יהודים להר הבית.
עם זאת, ישנם רבנים שמתירים (זלמן מלמד), וחלקם אף מעודדים (ישראל אריאל, דב ליאור), כניסת יהודים למתחם הר הבית, בשטחים שלשיטתם מותרים בכניסה, על פי זיהוי מקום המקדש המקובל.
כמו כן, ישנם רבנים שאף הם תומכים בזיהוי המקובל, אך מחמת החשש שבמצב הנוכחי העולים לא ישמרו על הגבולות המותרים וההגבלות ההלכתיות בזמן העלייה, הם מורים לאסור. לדוגמה, הרב מרדכי אליהו הציע בשנות ה80 לבנות בית כנסת סגור בהר הבית, אך כל עוד אין הוא בנוי הוא מתנגד לעליית יהודים.
סביב הרבנים המעודדים עלייה להר הבית התאגדו תנועות העוסקות בהפצת רעיונות אלו, וקוראות לעליית יהודים בטהרה (טבילה במקווה לטהרה מטומאת קרי, נדה וזבה; וטבילה במעיין לטומאת זב הנדירה) להר הבית ולתפילה בו. אחד מהמצדדים הגדולים בכך, הוא הרב ישראל אריאל מקים מכון המקדש.
לשיטות מסוימות (הרב חיים צימרמן בספרו אגרא לישרים, לדוגמה), אף על אבני הכותל המערבי חלה קדושת הר הבית גם על חלק מרחבת הכותל המערבי היות ולפי שיטות מסוימות הכותל המערבי הוא כותל העזרה ולא חומת הר הבית. שיטות אלו מצריכות איפוא טבילה לפני כניסה לרחבת הכותל המערבי.
[עריכה] קדושתו למוסלמים
מתחם הר הבית או בשמו הערבי מתחם אל-אקצא הוא האתר השלישי בקדושתו לאחר מכה ואל-מדינה והעלייה לרגל אליו אינה בגדר מצווה (חג') כי אם בגדר רשות. הקשר של האסלאם עם הר הבית החל כאשר מוחמד מהגר עם עדתו ב-622 אל העיר ית'רב (לימים אל-מדינה) ולכשנה וחצי כיוון התפילה של קהילתו הוא ירושלים, אולם החלק העיקרי של קדושת ירושלים נובע מפסוק בקוראן (סורה 17, איה 1): "השבח לאללה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, אשר בירכנו את סביבבתו, כדי להראות לו מאותותינו כי הוא השומע והרואה". מוקדם מאוד התגבשה הדעה באסלאם שהמסגד הקיצון (ובערבית אל-אקצא) עליו מדובר הוא הר הבית (המסגד הקדוש הוא מכה) בין השאר התקבלה דעה זו בשל אחד חדית'ים ובו מסופר שחיה קסומה בשם אל-בוראק הסיעה את מוחמד בלילה אל ירושלים שם עלה השמימה ודן עם אללה על מספר התפילות היומיות של המאמינים.
בזמן התרחשות הדברים האמורים (ובמשך כל ימי חייו של מוחמד) לא נכבשה ירושלים על ידי המוסלמים ולכן ודאית העובדה שלא היה בה שום מסגד אולם האסלאם מתייחס אל כל מתחם הר הבית כמסגד (בפסוק כתוב "אשר בירכנו את סביבותיו") ולכן קיבל המתחם כולו את השם אל-אקצא ומשם נובע גם שמו של מסגד אל-אקצא. על פי המסורת המוסלמית תפילה במתחם אל-אקצא דינה כדין תפילה במסגד אל-אקצא וערכה היא כשל חמש מאות תפילות.
ישנם חוקרים, דוגמת עמנואל סיון, הסבורים כי הר הבית אינו קדוש כלל לאסלאם, ובאותה מידה יכל הפסוק להתייחס לכל מקום אחר. ירושלים אף אינה מוזכרת בקוראן באופן מפורש. ישנה סברה שהמוסלמים השתלטו על המקום כיוון שרצו למגר את היהדות אשר סירבה להתאסלם, או שהניחו כי זה הוא המקום אליו התייחס הפסוק בקוראן.
[עריכה] מבנים
- ערך מורחב – מבני הר הבית
הר הבית נבנה מראשיתו כפלטפורמה שטוחה שנועדה לשמש תשתית למבנים המוקמים עליה. בעבר היו ממוקמים על הר הבית בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. כיום ממוקמים על הר הבית מסגד אל-אקצא, המונומנט - כיפת הסלע וכן מספר מבנים, צריחים, מדרסות ומבני הנצחה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הר הבית |
- הר הבית, באתר 'דעות'
- ההרס הארכיאולוגי בהר הבית
- תקופת האבן - מסה של אסף ענברי על הר הבית
- אלי אשד, הר הבית הוירטואלי
- התפייסות לאומית על הר הבית, עמלנט
- תמונות של הר הבית ממלחמת ששת הימים
- תמונות של הר הבית כיום
- מכון המקדש, אתר הבית
- תנועת נאמני הר הבית, אתר הבית (אנגלית)
- על הר הבית - חרם אל שריף: השקפות יהודיות והשקפות מוסלמיות
| חלקי העיר העתיקה של ירושלים | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שערי ירושלים | ||||||||
|
שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער האשפות | שער ציון | שער הרחמים | שערי חולדה |
||||||||
| אתרים: הר הבית · הכותל המערבי · קברי צדיקים · מערת המכפלה · קבר רחל · ירושלים מבנים: המשכן · משכן שילה · משכן נוב · משכן גבעון · בית המקדש הראשון · בית המקדש השני · מקדש הורדוס · בית המקדש השלישי |
 |
