אבנים בכליות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבנים בכליות (בלועזית: נפרוליטיאזיס, Nephrolithiasis) היא מחלה המתאפיינת בהימצאות אבן אחת או יותר בכליות ובדרכי השתן. האבנים נוצרות כשהשתן הופך להיות סמיך מדי עקב הימצאות מלחים שונים בריכוז גבוה בתוכו. תופעה זו גוררת אחריה התגבשות של גבישים העשויים ממינרלים המומסים בשתן הנמצאים בתוך כליות או בדרכי השתן. הם שונים בגודלם ויכולים להיות קטנים כגרגיר או גדולים ככדור גולף. באופן הרגיל נמצא במערכת השתן מנגנון המונע את היווצרות הגבישים, אך כאשר מנגנון זה כושל, נוצרות האבנים. בצורה אופיינית אבני כליות מופרשות באופן טבעי מהגוף דרך מערכת השתן; במקרה שהאבן גודלת לגודל גדול יחסית עשויה אבן שכזו לחסום את מעבר השתן ולגרום לכאב חמור המורגש בצד הבטן התחתונה ובמפשעה. חסימה מעבר השתן לאורך זמן עשויה להביא לפגיעה חמורה בתפקוד הכליות ולכן מחייבת טיפול מהיר.
[עריכה] אטיולוגיה
נהוג היה לחשוב שצריכה מוגברת של סידן עלולה להחמיר את התפתחותן של האבנים בכליות, מכיוון שהסוג הנפוץ ביותר של אבני כליות הן אבנים המכילות סידן. אך הוכח כי דווקא דיאטות עם צריכה של כמות סידן נמוכה רק הגבירו את ההסתברות להופעת אבנים בכליות. דוגמה נוספת לאבנים בכליות הן: סטרוביט – אבן מסטרוביט יכולה להיווצר אחרי זיהום במערכת השתן. אבני סטרוביט מכילות מגנזיום ואמוניה. היווצרות אבני סטרוביט מתקשרת לאוראז החיידק המפצל שיכול לפצל את שתנן לאמוניה. סוגים נוספים: חומצת שתן – אבן מחומצה אורית נוצרת במצב של עודף חומצת שתן בשתן. ציסטאין – אבנים אלו נדירות, מקורן בפגם גנטי.
[עריכה] תסמינים
אבני כליות הן בדרך כלל אסימפטומתיים עד שהאבן חוסמת את דרכי השתן והתוצאה תהיה כאב שמקרין מהמותן. ייתכנו גם בחילות, הקאות, עצבנות, כאב עמום, דם בשתן, צמרמורות ובמקרים של זיהום גם חום. במקרים מסוימים אין תסמינים עד אשר מופיע דם בשתן. כמות הדם המופיע אינה משמעותית, ויכולה להיות בגודל מיקרוסקופי.
[עריכה] טיפול
אבנים שגודלם קטן מ- 5 מ"מ הנמצאים בכליה או בדרכי השתן לרוב אינם דורשים הליך רפואי וניתן להסתפק בטיפול מונע: שתייה רבה, דיאטה ותרופות המיועדות למנוע את שקיעת החומרים. ברב המקרים האבנים הכלואות גדולות מ- 6 מ"מ ודורשות התערבות. במקרה של כאב, מקבל החולה תרופות משככות כאבים. במקרים של זיהום, הטיפול כולל קבלת אנטיביוטיקה. הטיפול המקובל ביותר אינו פולשני והוא באמצעות גלים על קוליים המפוררים את האבנים. בדרך זו הופכות האבנים לגרגירים, המופרשים מהגוף דרך מערכת השתן. שיטה זו אינה מתאימה לכל סוגי האבנים. גודל האבן, מיקומה בדרכי השתן והרכבה קובעים את עוצמת גלי הקול כלפי האבנים. אפשרות אחרת היא באמצעות מכשיר דמוי טלסקופ באמצעותו חודרים דרך השופכה לכיס השתן מטפס בשופכן לכיוון הכליה ושולף את האבנים. שיטה זו אינה מצריכה חיתוך של העור והיא מבוצעת בתוך החלל בו עובר השתן, קרי מהשופכן לכליה. היתרון הגדול של השיטה הוא בביצוע שתי פעולות בו זמנית – ריסוק האבנים ולכידת הפירורים במקביל. האפשרות השלישית שמורה לאבנים גדולות ומורכבות וכוללת חדירה ישירה לכליה דרך העור, וריסוק האבנים. הבחירה בשיטת הטיפול תלויה בגודל האבן ובמקומה.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.
