אגמית מצויה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בעוף המים. לערך העוסק בשמורת הטבע, ראו אגמית (שמורה).
| אגמית מצויה | |
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | עגוראים |
| משפחה: | רליתיים |
| סוג: | אגמית |
| מין: | אגמית מצויה |
| שם מדעי | |
 Fulica atra |
|
אגמית מצויה, Fulica atra, היא עוף מים מהסוג אגמית בו 9 מינים- והיא נציגתו היחידה בארץ ישראל. משוייך למשפחת הרליתיים שבסדרת העגוראים.
אצבעותיה של האגמית מצוידות בקרומי שחייה רחבים. קרומי שחייה אלה מאפשרים לאגמית לצלול לעומק ולהשיג את מזונה.
האגמית היא עוף של אגמים, ברכות ומים פתוחים.
להבדיל משאר מיני הרליתיים, גוף האגמית רחב ולא פחוס מצדדיו.
צבע ניצוי הגוף אפור, הראש שחור ברובו, למעט המקור והמצח הלבנים והעין האדומה. אין הבדלי ניצוי בין המינים ואין שוני בניצוי עם חילופי העונות.
ניצוי הצעירים חום-אפור, החזה והבטן לבנים בהירים.
לגוזלים שיער פלומתי ודליל בראשם, בגווני כתום וסגול.
אורך גופה של האגמית 36-45 ס"מ, ואורך כנפה 20-22 ס"מ, מוטת כנפיה 68-75 ס"מ ומשקלה 500-865 גרם. הכנפיים קצרות ורחבות והזנב קצר במיוחד.
הרגליים בינוניות באורכן ואצבעותיהן ארוכות מאוד. לאורך כל אחת מ-3 האצבעות הקדמיות נמשך קרום שחייה גלוני. רגליים אלה מתאימות הן לשחייה והן להליכה.
בישראל האגמית היא עוף חורף שכיח ביותר בנופי המים. האגמיות הנודדות והחורפות מתחילות להתקבץ בברכות הדגים לעתים כבר בספטמבר.
באוקטובר חלה עלייה ניכרת במספרן, והוא מגיע לשיאו בנובמבר או בראשית דצמבר.
לאחר רדת גשמי החורף נראות האגמיות גם בשלוליות החורף ובמאגרי המים, והן נפוצות כמעט בכל משטח מים. לעתים אפשר לראותן בקבוצות צפופות גם בים.
האגמית, החיה במים פתוחים, חברותית יותר מאשר בני המשפחה האחרים החיים בדרך כלל בבדידות בסבכים.
לרוב פוגשים את האגמיות בלהקות גדולות, המונות לעתים אלפי פרטים. האגמית אף דוגרת במושבות דלילות. לעתים קרובות חורפות האגמיות בשכנות לברווזים ולשחפים.
אף כי האגמית שוחה באיטיות יחסית ורגליה מותירות שובל במים, כעדות לפעילותן המאומצת, היא שמה מבטחה במים, ובעת סכנה תתרחק מהגדה אל לב הברכה או המאגר.
רק כשהסכנה קרובה רצה האגמית על פני המים וטופחת בכנפיה בחזקה ובמהירות. לאחר שהיא מתרחקת מהגדה תמשיך לשחות בנדנודי ראש וצוואר.
המראה של להקת אגמיות רצה על פני המים ומותירה אחריה שובל של קצף, כשאליו מתלווה קול משק הכנפיים ודשדוש הרגליים, הוא מן המראות היפים הנצפים בעופות הארץ.
פרט לנדידה ממריאה האגמית רק לעתים רחוקות, ואז מתגלית הכנף הקצרה והרחבה. מעופה כבד וחזק והרגליים מתוחות מעבר לזנב הקצר.
האגמית אוכלת כל, אך מעדיפה ומרבה לאכול מזון צמחוני: עלים, זרעים, פירות, ניצנים וגבעולים ירוקים. היא ניזונה גם מן החי: תולעים, רכיכות וחרקים ואף דגים קטנים או מתים שהיא משיגה בצלילה.
האגמית אוכלת לרוב תוך כדי שחייה, אך מרבה גם לצלול. צלילותיה שטחיות ונמשכות זמן קצר, ולאחר כל צלילה היא נחה קמעה.
כשאגמית צוללת עוקבים אחריה שחפים, ולעתים קרובות הם חומסים אותה בהגיחה מן המים. בברכות הדגים אוכלות האגמיות תערובת המיועדות לדגים.
לעתים מזומנות יוצאות האגמיות מהמים אל גדת הברכה ואך מרחיקות לשדה זרוע או לשדה בור ואוכלות בו ירק צעיר. בעת הסכנה הן נחפזות בהליכה-ריצה חזרה למים. האגמיות אוכלות ביום, ובלילה הן ישנות, על הגדה.
נדידת האגמיות צפונה מתחילה כבר בסוף פברואר, אך עיקרה מתרחש במשך חודש מרץ. באפריל נעלמות האגמיות מרוב מעונות החורף, ולמשך הקיץ נותרים אך פרטים מעטים או קבוצות קטנות. לעתים רחוקות נמצא גם קינון של אגמיות בארץ. עד היום ידוע על כ-15 שלהן ברחבי הארץ, ממאגרי הגולן והחולה ועד למישור החוף ולמאגר ירוחם.
בתקופת הקינון מתפתחת אצל האגמיות תוקפנות טריטוריאלית, אך זו מוגבלת לסביבת הקן בלבד. הקן מגושם, והוא נבנה במים רדודים ומוסתר בסבך. הזכר מביא את חומרי הקינון ואילו הנקבה מניחה אותם.
האגמית מטילה 6-10 ביצים והן מוטלות מדי 1-3 ימים. הדגירה מתחילה עם הטלת כמחצית ההטלה, ושני ההורים לוקחים בה חלק. משך הדגירה 21-24 יום. הבקיעה א-סינכרונית.
האפרוחים פלומתיים ושחורים, אך בצוואר, בעורף ואף בגב מתמשכות אצלם נוצות חוטיות ארוכות בגוון תפוז.
האפרוחים נותרים בקן 3-4 ימים, האם ממשיכה לדגור עליהם והאב מביא להם מזון. אחר כך מתפצלת המשפחה, וכל אחד מההורים מטפל לבדו בחלק מהאפרוחים. האפרוחים דואגים למזונם בכוחות עצמם בהיותם בני חודש לערך. הם מסוגלים לעוף כשהם בני כחודשיים ואז הם גם נעשים עצמאיים.
לבגרותם המינית הם מגיעים בגיל שנה-שנתיים. לפי נתוני טיבוע עשויה האגמית להגיע לגיל 19 שנה.
