אימפריית קושאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

גבולות אימפריית קושאן בערך 150 לספירה

אימפריית קושאן הייתה ממלכה שהתקיימה באסיה בין המאה ה-1 למאה ה-3. בשיאה, בערך 105 – 250 לספירה, התפשטה מטג'יקיסטן לים הכספי לאפגניסטן ועד מורד עמק נהר הגנגס. את האימפריה יצרו בני שבט קושאן השייכים ליואזי, עם שמקורו באזור אגן טארים וגאנסו שבסין. לבני קושאן היו קשרים דיפלומטיים עם האימפריה הרומית, האימפריה הפרתית, הסאסאנים וסין, ובמשך כמה מאות שנים הם היוו את הקשר המרכזי שבין מזרח למערב.

[עריכה] מקורות

השם קושאן מקורו מהמונח הסיני "גואישואנג" (בסינית:貴霜) המתאר אחד מחמשת השבטים של היואזי (月氏), קונפדרציה רופפת של עמים הודו-אירופאיים שדיברו בניבים שונים של השפה הטוכארית. הם נחשבים כקבוצה המזרחית ביותר של העמים דוברי שפות הודו-אירופיות שחיו באזורי המרעה הצחיחים של אגן טארים שבאזורי שינג'יאנג וגאנסו של היום. עד שנדחפו מערבה בידי הצ'יונגנו בין 176 לפנה"ס ל-160 לפנה"ס. חמשת שבטי היואזי ידועים בהיסטוריה הסינית כצ'יומי (休密), גואישואנג (貴霜), שואנגמי (雙靡), צ'ידון (肸頓) ודיומי (都密).

בני היואזי הגיעו לממלכה ההלניסטית של גרקו באקטריה באזור באקטריה (חלקה הצפוני של אפגניסטן ואוזבקיסטן) בערך בשנת 135 לפנה"ס וגרשו את השושלות היווניות משם. המגורשים התיישבו מחדש באגן האינדוס (בפקיסטן של ימינו) בחלקה המערבי של הממלכה היוונית-הודית.

[עריכה] אימפריה רב־תרבותית

במאה הראשונה לפנה"ס גבר השבט "גואישואנג" על השבטים האחרים ואיחד אותם לקונפדרציה ריכוזית. השם " גואישואנג" אומץ במערב והוסב ל"קושאן" על מנת לציין את הקונפדרציה, על אף שהסינים המשיכו לקרוא להם יואזי.

בהדרגה השתלטו הקושאנים על אזורים שהיו שייכים לשבטים הסקיתים. הקושאנים התפשטו דרומה אל האזור שהיה קרוי באופן מסורתי גאנדהארה (אזור שבעיקרו הוא חבל פוטהוור והחבל הצפון מערבי של פקיסטן, אבל כלל גם את עמק קאבול וחלק מחבל קאנדהר באפגניסטן) וייסדו שתי ערי בירה, "קאפּיסה", בסמוך לקאבול של ימינו ו"פּוּשקלאבטי" בסמווך לפשאוואר של היום.

הקושאנים אימצו סממנים רבים של התרבות ההלניסטית אותם הכירו כשהתיישבו בבאקטריה. הם אימצו את האלפבית היווני (לרוב בצורה מעוותת) לשימוש בשפתם (בתוספת האות Þ (ש) כבשם "קושאן") ובמהרה החלו לטבוע מטבעות על פי הדגם היווני. על המטבעות שטבעו הם השתמשו בכתובות מהשפה היוונית בתוספת כתובות משפת גאנדהארה עד השנים הראשונות לשלטונו של "קנישקה", ומאז נטבעו המטבעות תוך שימוש בשפה היוונית ובשפה הקושאנית, שתיהן כתובות בכתב יווני.

החל מזמנו של וימה טאקטו החלו הקושאנים לאמץ גם את התרבות ההודית בדומה לשבטי נוודים אחרים שפלשו להודו. נראה כי הקיסר הקושאני הגדול הראשון וימה קדפיסס אימץ את דת ה"שאיוויזם" (ענף בהינדואיזם הנותן משקל יתר לאל שיווה) כפי שמצוין על מטבעותיו. הקיסרים הקושאנים הבאים אימצו מגוון רחב של אלים מהודו וממרכז אסיה כמו גם את בודהה.

[עריכה] הראיוס

טטרדרכמה מכסף של המלך הקושאני הראיוס (1-30 לספירה) בסגנון יווני-בקטריאני, בצד השני פרש המוכתר בידי אלת הניצחון היוונית ניקה
הכתובת ביוונית : ": TVPANNOVOTOΣ HΛOV - ΣΛNΛB – KOÞÞANOY" הטירן הראיוס , סנב של הקושאנים

ככל הנראה היה הראיוס ראשון המלכים הקושאנים. ייתכן שהיה בן ברית של היוונים והוא עשה שימוש באותו סגנון של מטבעות. הראיוס היה ככל הנראה אביו של קוג'ולה קאדיפיסס.

[עריכה] קוג'ולה קאדיפיסס

בתחילת המאה הראשונה, במשך מלכותו של קוג'ולה קאדיפיסס ספגו הקושאנים אבדות טריטוריאליות רבות שכן הפרתים פלשו לחלק גדול מהאימפרייה שלהם. השליט הפרתי "גונדופארס" הקים ממלכה אינדו-פרתית שהחזיקה מעמד עד סוף המאה. עם זאת, סביב שנת 75 זכו הקושאנים בחזרה ברוב שטחם.

[עריכה] קנישקה הראשון

מטבע זהב של המלך קנישקה הראשון (100 – 126 ובו תצוגה הלניסטית של בודהה (מלבד הרגליים הפשוקות בנוסח קושאן) והמילה "בודו" באלפבית יווני

שלטונו המשגשג של קנישקה הראשון, המלך הקושאני החמישי הנחשב כקיסר השני הגדול של אימפריית קושאן, התפרש על פני 28 שנה מ-127, ונוהל משתי בירות: פורושאפורה (כיום פשאוור) בצפון פקיסטן) ומאתורה בצפון הודו. לקושאנים היה גם בירת קיץ בבאגרם (אז ידועה כ"קפיסה"). היכן שנתגלה אוצר באגרם שכלל עבודות אמנות מיוון ועד סין. על פי כתובת ראבאטאק היה קנישקה בנו של וימה קאדיפיסס, נכדו של וימה טאקטו ונינו של קוג'ולה קאדיפיסס. מועד שלטונו של קנישקה נתון במחלוקת ולפיכך גם תקופת שלטונם של יורשיו. מעריכים כי עלייתו לשלטון של קנישקה הייתה בשנת 78 ואירוע זה הוא הבסיס ללוח השנה ההודי הרשמי הקרוי סאקה.

שלטונם של הקושאנים חיבר את הסחר הימי של האוקיינוס ההודי עם המסחר שהתנהל באמצעות דרך המשי דרך עמק האינדוס. בשיא השושלת פיקחו הקושאנים באופן רופף על שטח שהתפשט מימת ארל דרך אוזבקיסטן של ימינו, אפגניסטן, פקיסטן ועד לצפון הודו.

גבר קושאני בלבוש המסורתי של טוניקה ומגפיים. המאה ה-2 גאנדהארה

האיחוד הרופף והשקט היחסי של אזור נרחב כל־כך עודד סחר ארוך־טווח והביא בדי משי סיניים לרומי ויצר שרשרת של מרכזים עירוניים פורחים.

חילופי תרבות פרחו אף הם, ועודדו התפתחות של גרקו-בודהיזם מיזוג של מאפיינים תרבותיים הלניסטיים ובודהיסטיים שעתידה הייתה להתפשט לתוך מרכז וצפון אסיה כזרם המהאינה (המרכבה הגדולה) של הבודהיזם. קנישקה ידוע במסורת הבודהיסטית כמי שהביא לכינוס הבודהיסטי הגדול בקשמיר. לכינוס זה משייכים את תחילתו הרשמית של זרם המהאינה הפאנתיאיסטי בבודהיזם וההתפצלות מזרם ניקאיה של הבודהיזם. קנישקה גם הורה לתרגם את הטקסטים הבודהיסטים של זרם המהיאנה מהניב של גאנדהארה הקרוי פראקריט לשפה הספרותית הנעלה יותר של הסנסקריט. יחד עם המלכים ההודים אשוקה והרשה וארדהאנה והמלך היווני-הודי מנאנדר הראשון (מילינדה), נחשב קנישקה בבודהיזם בין גדולי המיטיבים.

התרבות והאומנות של גאנדהארה שהייתה בלב ההגמוניה של קושאן הם הביטויים המוכרים ביותר של ההשפעה הקושאנית לאירופאים.

[עריכה] מגעים עם רומי

גלדיאטור יווני-רומי על כלי זכוכית, באגרם המאה ה-2.

כמה מקורות רומיים מתארים ביקורים של שגרירים ממלכי באקטריה והודו במהלך המאה ה-2, זוהי כנראה התייחסות לקושאנים.

אאוליוס ספרטיאנוס מדבר על הקיסר אדריאנוס ב"היסטוריה אוגוסטה" בכותבו: "המלכים של באקטריה שלחו אליו שגרירים שהתחננו לקבל את ידידותו".

כמו־כן ב-138 על פי אאורליוס ויקטור הקיסר אנטונינוס פיוס היורש ל אדריאנוס קבל כמה שגרירים הודים, באקטרים (קושאנים) והירקניאנים.

ספרי ההיסטוריה הסיניים של האו האנשו מתארים גם הם חילופי סחורות בין צפון מערב הודו לאימפריה הרומית באותה תקופה: "למערב (טיאז'ו – צפון מערב הודו) יש קשר עם דא-צ'ין (האימפריה הרומית). ניתן למצוא דברי ערך מדא צ'ין כאן, כדוגמת בדי כותנה נאים, שטחי צמר מעולים, בשמים מכל המינים, ככרות סוכר, פלפל, זנגביל ומלח שחור".

בירת הקיץ של קושאן בבאגרם הניבה כמות נכבדת של טובין שיובאו מהאימפריה הרומית, במיוחד סוגים שונים של דברי זכוכית.

[עריכה] מגעים עם סין

הנזיר הבודהיסטי ממוצא קושאני "לוקאקסמה" המתרגם הראשון של הכתבים הבוהיסטים לסינית.

במהלך המאות הראשונה והשנייה התפשטה אימפריית קושאן לצפון וכבשה חלקים מאגן טארים האזור ממנו יצאו הקושאנים במקור, תהליך שהעמיד את הקושאנים בלב הסחר הרווחי שהתנהל במרכז אסיה עם האימפריה הרומית. הקושאנים שתפו פעולה עם הסינים בלחימה כגון פלישות של שבטים נוודים, בייחוד כשהם שיתפו פעולה עם הגנרל הסיני באן צ'או כנגד הסוגדיאנים בשנת 84 בזמן שהאחרון ניסה לתמוך במרד של מלך קשגר. סביב שנת 85 הם גם סייעו לגנרל הסיני בהתקפה על טורפן מזרחית לאגן טארים.

בתמורה לתמיכתם ביסים דרשו הקושאנים לקבל נסיכה סינית ונדחו, גם אחרי ששלחו מתנות לחצר המלכות הסיני. בתגובה הם שלחו צבא בן 70,000 כנגד באן צ'או בשנת 86 אך המסע הארוך התיש את הצבא והוא הובס על ידי כוח קטן ממנו. היואזי נסוגו ושלמו מס לקיסרות הסינית בזמן שלטונו של הקיסר הסיני "היא" משושלת האן (89 – 106).

מאוחר יותר בשנת 116 לערך הקימו הקושאנים תחת שלטונו של קונישקה הראשון ממלכה שמרכזה בקשגר והשתלטו גם על הערים "חוטן" ו"ירקנד" שהיו ערי חסות של הסינים באגן טארים. לצורך המנהל הם הביאו לאזור את הכתב ה"ברהמי" והשפה ההודית "פראקריט" והרחיבו את השפעת האמנות היוונית-בודהיסטית שהתפתחה לאמנות המכונה "אמנות סרינדיאנית".

הרישומים הסיניים מראים גם כי הקושאנים שלחו שוב מתנות לחצר המלכות הסינית ב-158 – 159 במהלך שלטונו של הקיסר הסיני "הואן" משושלת האן.

חילופי תרבות התגברו לאחר מגעים אלה ומיסיונרים בודהיסטים-קושאנים כדוגמת "לוקאקסמה" היו פעילים בערי הבירה של סין לויאנג ולפעמים נאנג'ינג, היכן שהצטיינו במלאכת התרגום. הם היו הראשונים עליהם אנו יודעים שקידמו את הכתבים של זרמי הבודהיזם המהיאנה והיניאנה בסין.

[עריכה] השקיעה

דינר זהב של המלך הקושאני קנישקה השני (200 –220)

החל מהמאה ה-3 החלה האימפריה הקושאנית להתפצל.

סביב שנת 225 מת המלך ואסודווה הראשון והאימפריה הקושאנית נחלקה לחצי מערבי וחצי מזרחי. בשנים 224 – 240 פלשו הסאסנידים לבאקטריה וצפון הודו היכן שהיו ידועים כ"הודו-סאסנידים".

סביב 270 איבדו הקושאנים את השטחים במישור הגנגס היכן שבשנת 320 נוסדה אימפריית גופטה

במחצית המאה ה-4 התמרד שליט מקומי בפקיסטן בשם קיאדרה והדיח את השושלת הקושאנית. הוא יסד ממלכה הידועה כ"ממלכת קידאריט", על אף שהחשיב עצמו כקושאני כפי שניתן לראות מסגנון הקואשני של המטבעות שטבע. ממלכת קידאריט כנראה הייתה ממלכה משגשגת, על אף שהייתה קטנה מקודמותיה הקושאניות.

שרידים אלה של ממלכת קושאן נמחקו לבסוף על ידי הפלישות של ההונים הלבנים במאה ה-5 ואחר כך על ידי התפשטות האיסלאם.