אקספלורר 1
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| לווין אקספלורר 1 | |
|---|---|
 מבנה הלווין |
|
| יצרן: | המעבדה להינע סילוני |
| פרטי שיגור | |
| זמן שיגור: | 31 בינואר 1958, 10:48 |
| אתר שיגור: | קייפ קנברל, פלורידה |
| טיל שיגור: | יופיטר C / יונו 1 |
| ממדים ומשקל | |
| אורך | 2.05 מטר |
| היקף: | 16.5 סנטימטר |
| משקל: | 13.9 קילוגרם, מתוכם 8.3 ק"ג משקל הציוד |
| מסלול היקפי | |
| נק' נמוכה: | 360 קילומטר |
| נק' גבוהה: | 2,534 קילומטר |
| משימה | |
| תוצאות משימה: |
|
| משך פעילות: | 115 יום (חדל לפעול ב-23 במאי 1958) |
 השיגור של יופיטר-C עם אקספלורר 1. |
|
אקספלורר 1 (EXPLORER-I) הוא הלוויין הראשון ששיגרה ארצות הברית בהצלחה לחלל. הטיל ששימש לשיגור, "יונו 1" (או "יופיטר C") פותח על ידי הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים והיה גרסה משופרת של הטיל הבליסטי יופיטר, שהותאם לצורך שיגור הלווין.
הלוויין פותח על ידי המעבדה להינע סילוני בפסדינה שבקליפורניה, בראשותו ותחת פיקוחו של ד"ר ויליאם פיקרינג, בתוך 3 חודשים, במסגרת היריבות שהתפתחה בין ארצות הברית וברית המועצות וכונתה "המירוץ לחלל".
השיגור לחלל התרחש בליל ה-31 בינואר 1958 מכף קנוורל שבפלורידה. הלווין נכנס למסלול סביב כדור הארץ בין גובה של 360 ק"מ בנקודה הנמוכה ביותר ו-2,534 ק"מ בנקודה הגבוהה ביותר והשלים הקפה סביב כדור הארץ כל 100 דקות לערך.
ד"ר ג'יימס ואן אלן היה מבוני הציוד שהותקן בלוויין, שבאמצעותו אושרה התאוריה לגבי קיומן של חגורות הקרינה הקוסמיות המקיפות את כדור הארץ. חגורות אלו נקראו מאוחר יותר על שמו של ואן אלן.
הלווין חדל מלפעול ב-23 במאי 1958 כאשר התרוקנו מצבריו, והמשיך להקיף את כדור הארץ עד שנשרף באטמוספירה ב-31 במרץ 1970, אחרי שעשה יותר מ-58,000 הקפות.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
ב-1952 הכריזה המועצה הבינלאומית של איגודים מדעיים על התקופה שבין ה-1 ביולי 1957 לבין ה-31 בדצמבר 1958 כ"שנה הגיאופיזית הבינלאומית" (שג"ב) ובאוקטובר 1954 קראה לשיגור לחלל של לווינים מלאכותיים במהלך השג"ב לצורך מיפוי של כדוה"א.
ביולי 1955 הודיע הממשל האמריקאי[1] על כוונתו לשגר לווין לחלל כחלק מתרומתה של ארצות הברית לשג"ב. ברית-המועצות הודיעה גם היא באותה שנה על כוונתה לשגר לווין.
בין התוכניות שנשקלו על-ידי הממשל האמריקאי היו ההצעה של סוכנות הטילים הבליסטיים הצבאית להשתמש בגרסה ארבע-שלבית של טיל הרדסטון לשיגור הלווין, ההצעה של חיל האוויר להשתמש בטיל הבליסטי הבין-יבשתי אטלס שהיה עדיין בפיתוח, וההצעה של מעבדת המחקר הימי לשימוש בגרסה תלת-שלבית משופרת של טיל-המחקר ויקינג, שתיקרא ואנגארד. לבסוף, בעיקר עקב החלטתה של ארצות הברית להשתמש בפיתוח לא-צבאי למטרה זו, ההצעה שנתקבלה הייתה ההצעה של מעבדת המחקר הימית ואנשי הצוות של פרויקט ואנגארד החלו לעבוד במרץ על פיתוחו של הלוויין שהיה אמור להיות הלווין הראשון שישוגר לחלל.
שיגורו של הלווין הרוסי ספוטניק 1 לחלל על-ידי ברית-המועצות לפני שיגורו של לווין אמריקאי גרם לשינוי התוכניות האמריקאיות, ולאחר שניסוי, שהוקדם, לשיגור הואנגארד נכשל, "הוצאה מהארון" התוכנית של סוכנות הטילים הצבאית ואקספלורר 1 שוגר בהצלחה לחלל.
[עריכה] ציוד
הציוד שהותקן על הלווין נבנה תחת פיתוחו של ד"ר ג'יימס ואן אלן וכלל את הפריטים הבאים:
- ערכה לגילוי קרינה קוסמית.
- חיישן טמפרטורה פנימי + שלושה חיישני טמפ' חיצוניים.
- מיקרופון לפגיעת מיקרומטאוריטים.
- מד סחיפת מיקרומטאוריטים.
- שני משדרים: משדר של 60 מיליואט ומשדר של 10 מיליואט, לשידור המידע מהציוד לקרקע. בטריות ניקל-קדמיום סיפקו חשמל למשדרים.
לאחר הגעתו של הלווין לחלל, מתקני גילוי הקרינה הקוסמית אישרו את קיומה של חגורת ואן אלן.
