ארבע כוסות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארבע כוסות הוא הכינוי למצוות שתיית ארבע כוסות יין בלילה הראשון של חג הפסח (ליל ט"ו בניסן), הוא ליל הסדר. מצווה זו היא תקנת חז"ל וחיובה כולל גברים ונשים כאחד.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור הדין
המצווה נזכרת לראשונה במשנה במסכת פסחים (י, א). המצווה אינה חיוב מן התורה אלא מצווה דרבנן בלבד, אך אף על פי כן, הקפידו חז"ל ביותר על יישומה. הקפדה זו באה לידי ביטוי בכך שאפילו עניים המתפרנסים מהצדקה מחוייבים בארבע כוסות גם אם ייאלצו למכור את בגדיהם לשם כך. כמו כן, נפסק בהלכה כי גם אדם שהיין מזיק לו צריך להשתדל ולשתות מעט. בגמרא (נדרים מט, ב) מסופר על כך שרבי יהודה היה שותה ארבע כוסות ולאחר מכן נאלץ לחבוש את ראשו בשל כאבים "מפסח ועד עצרת" - כלומר למשך שבעה שבועות. סיבת ההקפדה היא כיון ששתיית ארבע הכוסות מזכירה ומפרסמת את הנס שהתרחש ביציאת מצרים. זהו ההסבר לכך שגם נשים חוייבו במצווה, על אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא - הואיל וגם הן היו באותו הנס ואף נאמר כי הגאולה התרחשה בזכות נשות ישראל במצרים.
[עריכה] דיני ארבע כוסות
מועדי מילוי ארבע הכוסות ושתיית כל כוס וכוס קבועים בסדר ההגדה, וזהו סדרן:
- כוס ראשונה - הכוס הראשונה היא כוס הקידוש, ושתייתה היא למעשה הפעולה הראשונה בסדר ליל פסח. ככוס של קידוש היא אינה שונה למעשה מכל מועדי קידוש אחרים שבהם תיקנו חז"ל שהקידוש ייעשה על היין. אף על פי כן, לדעת חלק מהראשונים הדין שונה כאן, שכן לשיטתם כל אחד ואחד מהמסובים צריך שבעת הקידוש תהיה ברשותו כוס, והוא נדרש אף לשתות בעצמו את השיעור שנקבע בהלכה לארבע הכוסות.
- כוס שניה - את הכוס השנייה מוזגים בשלב המגיד, קודם ארבע הקושיות. שתייתה נעשית בסופו של שלב זה, קודם אכילת המצה. מזיגת הכוס השנייה, עוד טרם האכילה ולאחר הקידוש, נועדה להתמיה את הילדים, כדי שישאלו את שאלותיהם.
- כוס שלישית - את הכוס השלישית מוזגים קודם ברכת המזון ושותים אותה לאחר סיומה של הברכה. גם כוס זו שלאחר ברכת המזון, ככוס הראשונה, נוהגת גם בברכת המזון רגילה, אלא שכאן היא חובה.
- כוס רביעית - המשנה אומרת כי על הכוס הרביעית "גומרים את ההלל", הווי אומר כי בין מזיגת הכוס לשתייתה נאמר פרק ההלל שבהגדה. משנה זו היא מקור הביטוי המושאל "לגמור עליו את ההלל".
הדין המשותף לכל ארבע הכוסות הוא כי יש לשתות אותן בהסיבה על צד שמאל כדרך בני חורין.
[עריכה] כוס חמישית
מעבר לארבע הכוסות הללו, ישנו איזכור גם לכוס חמישית. הגמרא (פסחים קיח, א) אומרת: "כוס חמישי גומר עליו את ההלל ואחריו הלל הגדול, דברי רבי טרפון" (כך לפי חלק מכתבי היד והראשונים; אחרים גרסו "כוס רביעי"). על פי הגאונים, כוס זו היא רשות; אם ירצה לשתות עוד כוס יין, יאמר עליה הלל הגדול. וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, י):
- "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מ"הודו לה' כי טוב" עד "על נהרות בבל"; וכוס זה אינו חובה כמו ארבע הכוסות".
וכתב הראב"ד (בהשגותיו על בעל המאור, פסחים תשצד):
- "בודאי יש סמך למנהג הזה מדברי ר' טרפון שאמר, חמישי אומר עליו הלל הגדול, ומצוה לעשות כדבריו... ותנא קמא נמי (=וגם התנא הראשון) 'לא יפחתו לו מארבע כוסות' קאמר (=אמר), אבל המוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח".
מכאן התפתח המנהג למזוג גם כוס חמישית, אף כי אותה יש שמוזגים ואינם שותים. מנהג זה לבש גם צורה עממית הבאה לידי ביטוי בכינוי "כוסו של אליהו הנביא" - כוס חמישית הנמזגת בעת שמוזגים את הכוס הרביעית, אלא שבמקום לשתותה מניחים אותה כמות שהיא על אדן החלון או בפתח הדלת, על בסיס האגדה בדבר אליהו הנביא העובר בין בתי ישראל בליל פסח.
[עריכה] יין אדום
התלמוד הבבלי (פסחים קח, ב) מביא ברייתא האומרת: "רבי יהודה אומר, צריך שיהא בו טעם ומראה יין... אמר רבא מאי טעמא (=מהו טעמו) דרבי יהודה, דכתיב (משלי כג, לא): 'אל תֵּרא יין כי יתאדָּם'". ובירושלמי (פרק י הלכה א) מופיע דין זה במפורש: "אמר ר' ירמיה, מצוה לצאת ביין אדום, שנאמר 'אל תרא יין כי יתאדם'".
וכתב באור זרוע (דף 117 עמ' ב): "יין אדום - זכר לדבר, שהיה פרעה שוחט תינוקות כשנצטרע. ועוד, זכר לדם פסח ודם מילה" שהיה ביציאת מצרים, אז נצטוו בשתי מצוות אלה. אמנם, הטור פסק: "ויראה שאם הלבן משובח מן האדום, שהוא קודם".
[עריכה] טעמי המצווה
המשנה במסכת פסחים אינה מנמקת את דין ארבע כוסות ובספרות חז"ל המאוחרת יותר ניתנו כמה הסברים שונים לעצם החיוב ולכך שהחובה היא לשתות דווקא ארבע כוסות - לא פחות ולא יותר.
ההסבר הנפוץ לארבע הכוסות הוא כי הן מכוונות כנגד ארבע לשונות של גאולה ("והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי") הנזכרות בספר שמות, פרק ו'. מקורו של הסבר זה נעוץ בדברי ר' יוחנן בתלמוד הירושלמי.
בתלמוד הירושלמי נשאלה השאלה "מניין לארבעה כוסות?" ונחלקו האמוראים השונים במתן ההסבר:
ר' יוחנן מסביר כי ארבע הכוסות הן "כנגד ארבע גאולות";
ר' יהושע בן לוי טוען כי ארבע הכוסות בליל פסח מכוונות כנגד ארבעה איזכורים של המילה "כוס" בספר בראשית מ, 13-11 - חלומו של שר המשקים;
ר' לוי אומר כי ארבע הכוסות הן כנגד "ארבע מלכויות" - ארבע המלכויות הנזכרות בספר דניאל;
דעת רבים סתמית המוצגת כדעת "חכמים" מסבירה את מצוות ארבעת הכוסות כנגד "ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם".
מחלוקת מרובעת זו מופיעה, בצורה שונה ובהקשר אחר, גם במדרש הארץ ישראלי בראשית רבה (פ"ח, ה').
לגבי הכוס החמישית, הרי שיש שהסבירו שהיא כנגד הלשון החמישית של גאולה המופיעה בשמות ו' - "והבאתי". הסברים נוספים הם שאם הכוסות הראשונות הן כנגד ארבע מלכויות, הרי שהכוס החמישית היא כנגד גוג ומגוג, או כנגד הישועה.
במחקר המודרני, מעבר לדיון המקומי בשאלת ארבע כוסות, החלו לנסות ולהסביר את העובדה כי המספר ארבע חוזר על עצמו מספר פעמים בסדר ליל הפסח - כבר בזה שמציגה המשנה (ארבעת הבנים, ארבע קושיות ועוד). אחת ההשערות שהועלו הייתה כי ייתכן שהשימוש במספר ארבע כמוטיב חוזר בחג טעון משמעות כפסח יש בו משום פולמוס עם אמונת השילוש הנוצרית.
עם זאת, ניתוח של דיני החג מגלה שייתכן שמקור הדין הוא פשוט מצירוף כל הכוסות הנצרכות. כוס הקידוש וכוס ברכת המזון הן כוסות רגילות. הכוס השנייה היא החידוש, והיא נועדה כדי להתמיה את הילדים, כדי שישאלו (לאחר מזיגת הכוס שואלים "מה נשתנה"). הכוס הרביעית היא הכוס שעליה נאמר ההלל, כאשר באמירת הלל על כוס יין יש משום החשבתו.
[עריכה] ארבע כוסות בט"ו בשבט
במאות השנים האחרונות פשט המנהג של עריכת "סדר" בט"ו בשבט כעין סדר ליל הפסח. לעומת סדר ליל הפסח המתמקד במערכת היחסים בין עם ישראל ואלוהיו (כנגזרת מאופיו של החג עצמו), סדר ליל ט"ו בשבט מתמקד יותר במציאות הטבעית, בקשר שבין הבריאה לבורא ובארץ ישראל. אחד האלמנטים המרכזיים בסדר ט"ו בשבט הוא שתיית ארבע כוסות יין כדוגמת סדר פסח. כל אחת מארבע הכוסות מכילה ריכוז שונה של יין אדום ולבן ומזיגתם יחד מסמלת, בשפה הקבלית, מזיגה של מידת הדין ומידת הרחמים באופני הביטוי שלהן במציאות.
מנהג זה של סדר ט"ו בשבט שמקורו בקבלה, קיבל, מימי ראשית הציונות ואילך גם פרשנות חילונית והחל להיות מאומץ גם במגזרים השונים של ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.
[עריכה] לקריאה נוספת
- על כוס חמישית - הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשכ"ז, עמ' קסא-קעח.
