ארבע מיתות בית דין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארבע מיתות בית דין הן שיטות הוצאה להורג לחטאים שהתורה גוזרת עליהם עונש מוות. לא כל סוגי המיתה ולא כל פרטי הביצוע מפורטים במקרא, אלא הם פרשנות של התורה שבעל פה על ידי חז"ל. על-פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן הסנהדרין, כך שבימינו הוא אינו יוצא לפועל. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.
תוכן עניינים |
[עריכה] ארבע המיתות
במקרא מפורטות ארבע שיטות הוצאה להורג, שכל אחת מהן גורמת לנידון סבל במידה שונה. שיטת ההוצאה להורג נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. להלן ארבע השיטות לפי דרגת חומרתן מן הכבד אל הקל:
- סקילה - רגימת הנידון באבנים עד למותו.
- שרפה - הצתת אש בגופו של הנידון (בעודו בחיים).
- הרג - עריפת ראשו של הנידון.
- חנק - מניעת אוויר מן הנידון, בדרך כלל על-ידי חסימת קנה הנשימה.
לשיטתו של רבי שמעון הסדר היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג.[1]
על פי המקרא נראה שמטרת העונשים היא תיקון החברה על ידי הוצאת עושי רע מתוכה והרתעה עבור השאר. למשל, בדינו של בן סורר ומורה: "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ." (דברים כא, כא).
על פי דברי חז"ל מיתת בית דין מכפרת לאדם על חטאיו (אם התוודה), והוא בן עולם הבא.
[עריכה] פרטי הביצוע
פרטי הביצוע של ארבע המיתות מבוארים במסכת סנהדרין בפרקים ו-ז; להלן יובאו תמצית הדברים.
לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו. לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם מרדים שמהול ביין.
מכאן משתנה הביצוע לפי סוגי המיתות השונות:
- סקילה: היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה של כ-4 מטרים, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבידה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו..."). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים ("...ויד כל העם באחרונה"), עד שהיה מוציא את נשמתו.
- שרפה: היו כורכים את צווארו בסודר, ומושכים מכאן ומכאן (כדי לפתוח את פיו, ויש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו פתיל של עופרת רותחת.
- הרג: היו מתיזים את ראש הנידון בחרב. לפי דעות מסוימות (שאינן להלכה) היו מניחים את ראש הנידון על הסדן, וקוצצים את ראשו (כעין גיליוטינה).
- חנק: היו כורכים את צוואר הנידון בחתיכת בד, ומושכים משני הצדדים.
[עריכה] העבירות שעליהן היו ממיתים
העבירות שעליהן יש מיתת בית דין נחשבות לעבירות חמורות. להלן פירוט החייבים מיתת בית דין:
- סקילה: עובד עבודה זרה, נערה מאורסת שזנתה, מחלל שבת, מסית ומדיח לעבודה זרה, המקלל את השם, השוכב/ת עם בהמה, השוכב משכב זכר.
- שרפה: בת כהן שזנתה, גילוי עריות מסוגים מסוימים (כמו אדם ששכב את בתו, הנושא אישה ובתה, וכדומה).
- הרג: רוצח, אנשי עיר הנידחת.
- חנק: אשת איש שזנתה והאדם שזנתה איתו, מקלל אביו או אמו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר, והמתנבא בשם עבודה זרה.
כמו כן, עדים זוממים שזממו להרוג נפש, ייהרגו אף הם.
[עריכה] לאחר ההריגה
התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין:
| וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. | ||
| -- ספר דברים כא, כב | ||
לפי פרשנות חז"ל, תלייה מתקיימת רק בעובד עבודה זרה ובמקלל את השם.
הגופה הייתה נתלית סמוך לשקיעת החמה, והייתה נמשכת רגעים אחדים בלבד. זאת כיוון שהאדם עשוי ב"צלם אלוהים", ובתליה זו יש משום בזיון. וכדברי התורה:
| לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: | ||
| -- שם, כג | ||
הרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה". אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם.
[עריכה] סיפורי מיתות בתנ"ך
להלן מקרים של המתה במיתות דומות למיתות בית דין, באירועים שונים בתנ"ך:
- החוטאים בחטא העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי
- עכן שמעל בחרם במלחמת יהושע נסקל, ובני משפחתו נשרפו ונסקלו: "וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים." (יהושע ז, כד)
- בנצחון יהושע את חמשת המלכים שיצאו לנגדו למלחמה בקרב גבעון "וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם, וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים, וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב:" (ספר יהושע, פרק י' כ"ו)
[עריכה] שכיחות גזר דין מוות, והדין בימינו
על פי חז"ל, על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה. אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי. על פי חז"ל, סנהדרין שהרגה פעם בשבע שנים (ויש הטוענים אף שבעים שנה) נקראה בשם הגנאי "סנהדרין חובלנית". לכן אף שהייתה סמכות לבית הדין לדון אנשים למוות, הוא מיעט לעשות כן. בתקופת השלטון הרומאי ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, סירב הסנהדרין לדון בדיני נפשות, ומאז בטלו בעצם עונשי המוות בישראל.[2] יש סברה לפיה הסירוב לגזור עונש מוות נבע מדרישת הנציבים הרומיים שמונו במקום בניו של המלך הורדוס. הברית החדשה מתארת את משפטו של ישו כשני שלבים: בראשון דנה אותו הסנהדרין ובשני גזר עליו הנציב הרומי עונש מוות. אפשר להניח שכך אמנם התנהלו משפטים שבהם נגזר עונש מוות בתקופת הנציבים.
לדברי חז"ל, על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, ארבע המיתות לא התבטלו והם נמסרו לידי האלוהים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים.[3]
| מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין [...] דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי | ||
| -- תלמוד בבלי, כתובות, ל, ע"א | ||
[עריכה] משמעויות לארבע מיתות בית דין
- יש המוצאים קשר בין ארבע מיתות בית דין לבין ארבע כנפות הציצית (ספר חרדים פרק ט').
- יש המוצאים קשר בין ארבע המיתות לארבעת היסודות: אש, רוח, מים ואדמה. לפי חלוקה זו סקילה מקבילה לאדמה, שרפה לאש, חנק לרוח, והרג שבו דמו של האדם ניגר – למים.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, ז, א
- ^ (תלמוד בבלי, מסכת כתובות דף ל/א)
- ^ וראה גם: ספר ראשית חכמה - שער היראה - פרק אחד עשר; ספר מנורת המאור - אות ב.
