דמוקרטיה ייצוגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דמוקרטיה ייצוגית היא שיטת ממשל דמוקרטית בה מפעיל העם את ריבונותו באמצעות נציגים הפועלים בשמו. הנציגים פועלים על מנת לייצג את בוחריהם, אך לא מבטאים את רצונם של הבוחרים באופן ישיר, אלא מקבלים את הסמכות לפעול על פי הבנתם וראות עיניהם, לנוכח נסיבות משתנות. שיטה זו לעתים מעומתת עם שיטת הדמוקרטיה הישירה, בה אין קיימים נציגים, או שהנציגים חייבים לפעול על פי הוראות בוחריהם הניתנות להם באופן ישיר ללא אפשרות לסטות מהן.

בחירת הנציגים נעשית לרוב על ידי הבוחרים בבחירות רב מפלגתיות חשאיות וחופשיות.

כוחם של הנציגים בדמוקרטיה ייצוגית לרוב מוגבל על ידי חוקה או אמצעים אחרים כגון קיומה של רשות שופטת עצמאית וחופשיה, שבידה הכוח להחליט כי החוקים שהתקבלו על ידי הנציגים הם בטלים.

קיומה של הדמוקרטיה הייצוגית אינו סותר אמצעים "ישירים" כמשאל עם, עם זאת, אמצעים אלו מופעלים באופן שאינו תכוף, ולרוב דורשים הסכמתם של הנציגים על מנת ליזום אותם או לאשררם.

לעתים פועלת הדמוקרטיה הייצוגית ב"שני בתים" כאשר אחד הבתים אינו נבחר ישירות, כדוגמת הסנאט בקנדה, או בית הלורדים בבריטניה.

דמוקרטיה ייצוגית ששמה לה למטרה להגן על זכויות האדם נקראת לעתים דמוקרטיה ליברלית. מודל הדמוקרטיה הליברלית, שבבסיסו רעיון הייצוג, הוא המודל המוביל במשטרים הדמוקרטיים כיום.

[עריכה] היסטוריה של הרעיון

המשטרים הדמוקרטיים המוקדמים, באתונה העתיקה, פעלו בדרך של דמוקרטיה ישירה בה מתכנסת אספת עם לקבל את ההחלטות. אספת העם התכנסה באופן תכוף ותדיר, וכללה את כל גוף האזרחים הרשאים להשתתפות פוליטית (גוף שהיה מצומצם יחסית לנהוג כיום, ולא כלל נשים, עבדים ורבים אחרים). שיטה זו של דמוקרטיה ישירה בטהרתה נראתה כארכאית ובלתי ניתנת ליישום, משחלף עידן עיר המדינה היוונית מן העולם. בעיות של גודל האוכלוסייה, ומורכבות הממשל המודרני, והבעיות שעמדו מול המדינה האירופאית במאה ה-18 נראו כבלתי ניתנות לפתרון בשיטה זו של דמוקרטיה ישירה.

פילוסוף כז'אן ז'אק רוסו בספרו על האמנה החברתית יכל לכתוב כי השיטה הדמוקרטית מובילה אך למהומות ומלחמות אזרחים, טענה שלא נראתה בעיניו כסותרת את הרעיון המובא בספרו כי העם הוא הריבון, וכי מקור הסמכות הפוליטית הלגיטימי היחיד הוא ברצונו הכללי של העם. רוסו התנגד נחרצות למינויים של נציגים שיבטאו את רצון העם (להבדיל מקיומו של גוף מצומצם שישמש כרשות מבצעת). המדינה על פי רוסו צריכה הייתה לכלול גוף רחב של אספת עם המתכנסת תדירות, שמטרתו לחוקק את החוקים, ולעומתו רשות מבצעת שיכולה להיות אף מונרכיה, הפועלת על פי חוקי האספה.

את תפיסתו של רוסו ביקר אדמונד ברק, אשר היווה השראה למנסחי החוקה של ארצות הברית וביניהם ג'יימס מדיסון, ג'ון ג'יי ואלכסנדר המילטון כותבי "הפדרליסט". מדיסון, הוא שנתן לדמוקרטיה הייצוגית בת ימינו את אופייה. בניגוד לרוסו, שראה ביחיד יצור אוטונומי ורציונלי הכשיר להביע את רצונו הפוליטי ולהשתתף השתתפות פוליטית, סבר מדיסון כי העם הפשוט מורכב מיחידים שיבטאו את עמדתם באמצעות "סיעות" (Factions) שיביאו לכלל ביטוי מדיניות אנוכית המנוגדת לאינטרס הכללי, ויביאו ליישומה של מדיניות נמהרת ולקבלת החלטות שגויות, כאשר העימות בין הסיעות יביא, לכשעצמו לאי יציבות ולחוסר עקביות.

מכיוון שסיעות אלו אינן ניתנות לחיסול, אלא בכוח הזרוע, סבר מדיסון כי יש להביא להגבלתן ולמיתונן. הדרך היחידה לפעול כך היא להעניק את הכוח הממשי לנציגים, שיהיו מודעים לאינטרסים ארוכי הטווח של האוכלוסייה, ויהיו בעלי שיקול דעת עצמאי מזה של שולחיהם. שיטה זו מעניקה טווח פעולה נרחב לאליטות המשכילות מהן יבואו הנציגים, וממעטת בהשפעת ההמון הנבער מדעת. השליטה בנציגים מתרחשת באמצעות בחירתם בבחירות שאינן תכופות, אחת לארבע שנים, וכך נמנע מן הנציגים השימוש השרירותי בכוח שניתן להם, וקיימת ביקורת אפקטיבית על מעשיהם.

[עריכה] הטיעונים בעד ונגד הדמוקרטיה הייצוגית

על אף שבדמוקרטיה ליברלית מודרנית אין זה נהוג להתייחס לגוף הבוחרים כנבער, ולהשתמש ברטוריקה האליטיסטית של מדיסון, עדיין עומדות הנחות בסיס אלו ביסוד פעולת הדמוקרטיה הליברלית בימינו. הדמוקרטיה הייצוגית נתססת כאפשרית מבחינה טכנית, כאשר גודל האוכלוסייה ומורכבות השאלות שיש להכריע בהן נתפסות כמונעות את השתתפות כלל האוכלוסייה בקבלת ההכרעות, אלא בדרך של מינוי נציגים. קיומם של הנציגים נתפס בדמוקרטיה המודרנית כמגן מפני עריצותו של הרוב, וכיוצר חציצה בין רצונו הגולמי של העם, המתבטא ביצירת רוב מקרי בהכרעות, ובין אסטרטגיות ארוכות טווח, ומדיניות עקבית. כן נטען כי לאזרח מן השורה אין את החינוך, ההבנה והמומחיות שיש לנציגיו, וכי קבלת הכרעות על ידי פוליטיקאים מקצועיים המפעילים שיקול דעת מקצועי עדיפה על קבלת הכרעות באופן ישיר.

אל מול טענות אלו עולות כיום טענות כי אמצעי התקשורת החדישים, המדיה האלקטרונית ותקשורת המחשבים מאפשרות קבלת הכרעות עממיות באופן ישיר, בצורה שלא נחשבה לאפשרית בעבר, וכי בעידן המודרני אין לפוליטיקאים המקצועיים את המונופול על המומחיות ועל הידע. נטען כי הדמוקרטיה הליברלית הייצוגית, בה נדרש האזרח להשמיע קולו רק אחת לארבע שנים, יוצרת תופעות של אדישות, חוסר עניין והשתתפות, אחוז הצבעה נמוך, ומשאירה את הפוליטיקה כשדה מאבק לקבוצות עניין ואליטות שביניהן ובין טובת העם, או רצונו הכללי אין מכנה משותף, בעיות הניתנות לתיקון באמצעות הכנסת מרכיבים של דמוקרטיה ישירה, דמוקרטיה דיונית או דמוקרטיה השתתפותית אל הדמוקרטיה הליברלית השלטת כיום.

טענות אלו קיבלו תוקף נוסף על ידי הכלכלנים שפיתחו את תאוריית הבחירה הציבורית שטענו כי הבוחר בדמוקרטיה הייצוגית מפעיל "בורות רציונלית", מושג המתאר מצב שבו עלות השגת מידע לגבי נושא מסוים עולה על התועלת שבהשגתו. כל בוחר עומד בפני סיכוי זעיר ביותר שהצבעתו תשנה את תוצאות הבחירות, והשגת מידע רלבנטי הנדרש לקבלת החלטה מושכלת באשר להצבעה דורשת מאמץ רב. לפיכך, ההחלטה הרציונלית של כל בוחר צריכה להיות שלא להתייחס לפוליטיקה, ואף להימנע מהצבעה. החוקרים התומכים בתאוריות הבחירה הרציונלית טוענים כי דבר זה מסביר את חוסר הידע המופגן של אזרחים רבים בדמוקרטיות מודרניות, ואת שיעור ההצבעה הנמוך. מצב זה מאפשר מרחב פעולה ניכר לקבוצות לחץ שלהן מניעים חזקים לשנות החלטות וליישם קווי מדיניות שייטיבו עם הקבוצה אליה הם שייכים, דבר המביא ל"כשל ממשלתי" (המקביל בהגותם למונח כשל שוק) ולמדיניות שאינה מטיבה עם הציבור בכללותו.

עם זאת, אין תומכי "הבחירה הציבורית" מטיפים לחזרה אל הדמוקרטיה הישירה. מכיוון שמסקנות הוגי התאוריה נוטות להפחית בערכו של ההליך הדמוקרטי, התאוריה קושרה באופן מסורתי עם התומכים בממשלות קטנות, בשוק חופשי ובדעות שמרניות וליברטריאניות.