הבריחות ממחנות המעצר באפריקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבריחות ממחנות המעצר באפריקה היו סדרת בריחות של גולי אצ"ל ולח"י ממחנות מעצר באפריקה שאליהם הוגלו על-ידי שלטון המנדט הבריטי. אחוזי ההצלחה בהן היו זעומים – מתוך שמונים ואחד בורחים נחלצו רק קרוב לעשרה אחוזים, רובם ככולם בזמן שבו הבריחה הייתה כמעט בלתי רלוונטית, בסמוך לתום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההיחלצות מהמחנה לא הייתה קשה כמו ההסתתרות מפני הבולשת הבריטית ברחבי אפריקה. העונשים המקובלים עם ההיתפסות היו מעצר בבידוד כחודש או חודשיים וכן עונש קולקטיבי של מעצר בחדרים משעת ערב מוקדמת עבור כלל אנשי המחנה.
תוכן עניינים |
[עריכה] שלוש בריחות ראשונות
בבריחה הראשונה במחנה סמבל באסמרה (ינואר 1945) קברו עצמם שלושה עצירים במגרש ספורט. עם פינויו של המגרש והסתלקות השומרים ממנו בשעות הלילה, יצאו העצירים ופנו אל אסמרה, מרכז אריתריאה. איש הקהילה היהודית ניסה לסייע להם, אך הם נלכדו בביקורת בריטית באוטובוס שבו נסעו במטרה להגיע לגבול. קצין מארץ ישראל שביקשו את עזרתו באסמרה לא הושיט להם יד, ואולי אף בגד בהם.
בבריחה השנייה (מרץ 1945) במחנה קרתגו במדבר הסודני נמלטו שלושה אנשי לח"י אל הרי המדבריות. ללא תוכנית מסודרת הם נתפסו במהרה.
בריחה שלישית (ספטמבר 1945), גם כן בקרתגו, תוכננה בקפידה. בה היה שותפים שלושה, ביניהם יעקב מרידור, שהיה כה להוט לברוח שלא ניסה לקנות לעצמו עמדת מנהיגות במחנה למרות מעמדו הבכיר באצ"ל. הבריחה בוצעה באמצעות הסתתרות במיכלי מים, ושיחוד הנהג הסודני שהוביל את המיכלים. הבורחים נעו ונדו בסודאן,בבריחה נעשה שימוש בתעודות מזויפות של האינטלגנ'ס (שרות הבטחון והמודיעין הצבאי של בריטניה) התעודות עוררו לבסוף חשד של מנהל רכבת בחרטום שהחליט לקרא לשרות בטחון שלכדם והם נלכדו כעבור שישה ימים מבריחתם.
[עריכה] בריחות באסמרה
הבריחה הרביעית (נובמבר 1945) הייתה במחנה סמבל באסמרה. היא הייתה ספונטנית למדי, והתבססה בעיקר על האמונה בסיועם של אנשי הקהילה היהודית בעיר. אמונה זו התממשה, ובסופו של דבר הצליחו שניים מהבורחים להגיע בסיוע היהודים המקומיים לאתיופיה, מחופשים לערביות. הם נעצרו שם, משנתגלתה התרמית, ונכלאו בבתי כלא אתיופיים. על הקיסר האתיופי, היילה סלאסי, הופעלו לחצים כבירים, מהבריטים ומיהודים, ולבסוף הוא הסכים להסגיר לבריטים את הבורחים, כנראה תמורת בן משפחה בוגד שהיה נתון בידיהם. בורח שלישי נותר באריתריאה ונלכד לבסוף. הבורח הרביעי, אליהו לנקין, המשיך לעשות שימוש נרחב ביהודים מקומיים, נכלא באדיס אבבה, אולם נחלץ בעקבות לחצים שהופעלו על הקיסר. בראשית 1947 היה לבורח היחיד שהגיע לחירות באירופה עד 1948.
לקראת הבריחה החמישית (יולי 1946), שהייתה בריחה המונית, נכרו במחנה באסמרה שתי מנהרות עמוקות ביותר בעבודה יסודית ומתישה. מסופר שפתח אחת המנהרות נקבע בכוונה במקום בולט, כל כך בולט שקשה היה לדעת שמנהרה תיפתח בו.
נקבעו חמישים וארבע בורחים, מתוך 150 עצורים, והם חולקו לשתי קבוצות, בראשות יעקב מרידור ובראשות שלמה לב עמי. הראשונה אמורה הייתה לנדוד לאתיופיה בתחפושת של חיילים בריטים, תחפושת שהוכנה בקפדנות בידי העצורים במחנות. השנייה התכוונה להתחבא באסמרה.
שלא במפתיע נלכדו הבורחים בקבוצת מרידור במהרה. הם לא התנגדו, לפי הבטחה שנתנו במכתב שהותירו אחריהם שבו דרשו שלא תפתח עליהם אש, אם ייתפסו.
הקבוצה השנייה, לעומת זאת, הצליחה להסתתר באסמרה לאורך זמן. חמישה מהם, ביניהם מאיר שמגר, ניסו להתחבא במיכלית דלק, אך נתפסו. באמצעות חדירה מודיעינית בקרב יהודי אסמרה הצליח המודיעין הבריטי לעלות על עקבות עוד כמה מהבורחים, אך חלקם נותרו עדיין במחבוא.
הבריחה השישית (ספטמבר 1946), שוב בסמבל, שבה נטלו חלק מרידור ואיש אצ"ל נוסף, בוצעה באמצעות עשיית חורים בתקרות. מרידור וחברו נמלטו ופגשו בשרידי הבריחה החמישית באסמרה. הפעילות המודעינית הבריטית סיכלה לבסוף הן את הבריחה הזו והן את מה שנותר מקודמתה. כל הבורחים נתפסו במקומות מחבואם.
[עריכה] בריחה שביעית (ינואר 1947)
בריחה זו, שוב בסמבל, נעזרה בעובדה שסתימת הבריטים את אחת המנהרות שנחפרו בבריחה החמישית הייתה שטחית ביותר. העצורים חפרו מנהרה קצרה שתעקוף את הסתימה. שוב השתתף בבריחה הבורח האובססיבי, יעקב מרידור, ולצידו עוד ארבעה, ביניהם יצחק שמיר.
השימוש ביהודי אסמרה כבר היה בלתי אפשרי, אך באמצעות רב המחנה נוצר קשר עם ד"ר ג'וזפה לוי, יהודי איטלקי, שסייע לנמלטים במציאת מחבוא בתשלום אצל אזרח איטלקי באסמרה.
אחרי יותר מחודש של מחבוא הגיעו הבורחים בדרך לא דרך אל אדיס אבבה. משם פנו שניים מהם, יצחק שמיר ואריה בן אליעזר (ראה בעניין מאבקו המשפטי) אל ג'יבוטי, נעזרים ברבו של המקום. עם הגעתם לג'יבוטי המתינו להם שוטרים, המודיעין הבריטי הקדים אותם. אומנם הצרפתים השליטים לא מיהרו להסגירם, ושני הבורחים הסתמכו על תעודות מעבר דרום אמריקניות מפוברקות כדי לדרוש שחרור. השניים הובלו בסופו של דבר לצרפת, תוך ניצול קשריהם המצוינים של אנשי אצ"ל עם גורמים ממשלתיים במדינה זו, ושוחררו שם בתחילת מאי 1948, שבועיים בטרם הקמת המדינה.
שלושת הבורחים האחרים, הושבו באוגוסט, 1947 למעצרם, אחרי תקופה ממושכת של מחבוא באדיס אבבה ורגע לפני שעלו על מטוס שרכשו ידידי האצ"ל בכדי להעבירם לפאריס.
[עריכה] בריחה שמינית (סוף מרץ 1948)
הבריחה האחרונה התנהלה במחנה גילגיל שבקניה. הפעם התחולל סביבה ויכוח, לאור כישלון הבריחות הקודמת ובשל התחושה שבמילא סיום שלטון הבריטים בארץ קרוב. גם מנחם בגין הביע תמיכה פושרת בלבד. שוב בוצעה כריית מנהרה, שוב עמד בראש יעקב מרידור.
בעזרת מכונת דפוס שהוקמה במחנה ובסיוע אנציקלופדיית לרוס זויפו דרכוני מדינות לטיניות בדרום אמריקה, אל סלוודור והונדורס, עם ציורים מדויקים של סמליהן.
שותפים בכירים בתוכנית היו שני רבנים, רב העצורים דוד כהנא, ורבה של יוהנסבורג, הרב לוי רבינוביץ, שהגניב להם מידע חיוני רב.
אחרי מעבר המנהרות וזחילה מעבר לגדרות חיכתה לבורחים הסעה שנטלה אותם לאוגנדה. משם הגיעו לקונגו, שנשלטה בידי בלגיה. מארץ זו כבר עברה הטיסה לבריסל באופן חלק, ובתחילת אפריל היו ששת אנשי האצ"ל חופשיים.
הכוונה הייתה להמשיך מייד בניסיון בריחה נוסף, אך היא סוכלה משניתן פרסום להצלחת בריחת השישה. אומנם הבריטים לא ידעו שהנמלטים כבר יושבים לבטח באירופה ופשטו לשווא על קניה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, הוצאת אוניברסיטת בר אילן
- יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות, אחיאסף, ירושלים, 1956.
- דבורה עומר, הבריחה אל החופש
