החלטת הררי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

החלטת הררי היא החלטת הכנסת הראשונה, שיזם חבר הכנסת יזהר הררי מן המפלגה הפרוגרסיבית. ההחלטה, שהתקבלה ביום 13 ביוני 1950, קובעת כי הכנסת הראשונה לא תחוקק חוקה למדינת ישראל, וכי החוקה תיכתב בפרקים, הקרויים "חוקי יסוד" שיתאגדו, לבסוף, לכלל חוקת המדינה. כתוצאה מהחלטה זו, אין למדינת ישראל חוקה כתובה עד לכתיבת ערך זה, ושטחים רבים וחשובים אינם מוסדרים בחוקה.

[עריכה] רקע היסטורי ומשפטי

הכנסת הראשונה נקראה "האספה המכוננת" והבחירות לכנסת הראשונה נקראו "הבחירות לאספה המכוננת". במגילת העצמאות צוינה במפורש פעולה אחת בלבד שעל האספה המכוננת לבצע: הקמת שלטונות נבחרים בהתאם לחוקה. מזאת השתמע, שהיה על האספה המכוננת לכונן חוקה למדינת ישראל.

עוד בטרם נבחרה האספה המכוננת קבעה מגילת העצמאות כי: "אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל."

ואכן, קביעה זו במגילת העצמאות נקבעה על בסיס החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 שעל יסודה קמה מדינת ישראל, אשר נתנה דעתה לעניין החוקה, וקבעה כי המדינה החדשה תחוקק לעצמה חוקה.

עם קום המדינה החל הוועד הלאומי נותן דעתו לנושא, וזרח ורהפטיג נבחר על מנת לעמוד בראש ועדה שתביא, לבסוף, לכתיבת חוקה.

ב-16 בפברואר 1949 נחקק "חוק המעבר" אשר הפך את "האספה המכוננת ל"כנסת", וקבע באופן בסיסי מהי הכנסת ומהם תפקידיה, ומהם תפקידי הממשלה ונשיא המדינה. הכנסת החדשה דנה מספר דיונים בנושא החוקה אך לא הגיעה לכלל הכרעה.

[עריכה] טיעונים בעד ונגד החוקה

מצדדי החוקה ראו בחקיקת החוקה משום מעשה בסיסי שמבצעת אומה עם הפיכתה למדינה ריבונית. למדינות רבות בעולם ישנן חוקות, המסדירות את היחס בין האזרח לשילטון, בין רשויות המדינה ובין עצמן, וקובעות ערכי בסיס לאורם מתנהלים חיי המדינה, וכן משמשות להגנה על זכויות האדם. מצדדי החוקה טענו שמדינת ישראל החדשה זקוקה לחוקה, וכי בכך יש גם עמידה בהתחייבויותיה הבינלאומיות, שכן עליה לכבד את החלטת האו"ם ששימשה בסיס להקמתה, על כל פרטיה ודקדוקיה.

מתנגדי החוקה הצביעו על כך שבבריטניה, ממנה נלקחה שיטת המשפט הישראלית באותם הימים, אין חוקה, והדבר אינו פוגע בהיותה מדינה מתקדמת ושומרת חוק, בה נשמרות זכויות האזרח, וקיים איזון בין רשויות הממשל. כמו כן, טענו המתנגדים, כי המדינה החדשה מצויה בהליך של קליטת עלייה המונית, ויש להניח כי תשנה פניה מבחינה דמוגרפית באופן רדיקלי במהלך השנים הקרובות. נטען כי לא ייתכן שהמספר הקטן של התושבים שהיו מצויים במדינת ישראל עם הקמתה יקבע חוקה, שעל פי הגדרתה קשה לשנותה, שתחייב את מיליוני העולים הבאים להיות לאזרחי המדינה, כמו גם את דורות העתיד.

ברקע הדברים עמדו ויכוחים מעשיים בהרבה, ופוליטיים בבסיסם. הכנסת הראשונה הייתה מבוססת על קואליציה של מפא"י עם המפלגות הדתיות. מפלגת האופוזיציה העיקרית באותם הימים, מפ"ם, הייתה מפלגה שמאלית, בעלת זיקה לברית המועצות. הוויכוח על עצם פניה הפוליטיים של המדינה טרם הוכרע. עניינים בסיסיים עמדו על הפרק, והדעות בהם היו חלוקות. המפלגות הדתיות ראו ביצירת מסמך חוקתי מחייב משום פגיעה בעקרונותיהן. דוד בן גוריון לכשעצמו, לא היה נלהב לכתיבת החוקה, אם משום שלא רצה לפגוע בבסיס הקואליציוני לממשלתו, ואם משום שלא רצה בהגבלה על סמכויותיו, בשנים אלו, בהן נהנה ממעמד חזק, ועיצב את דמותה של המדינה החדשה במידה רבה לפי רצונו. נראה כי היה זה חוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכריע בשאלות הדת והמדינה, שהביאו לכך שהכנסת הראשונה לא הצליחה להביא לחקיקת החוקה.

[עריכה] החלטת הררי

ב-13 ביוני 1950 קיבלה הכנסת החלטה שיזם חבר הכנסת יזהר הררי, מן המפלגה הפרוגרסיבית, ולפיה:

"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים- פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".

החלטה זו הייתה פשרה פוליטית, אשר שמרה, מחד, על העיקרון כי הכנסת מוסמכת לחוקק חוקה, וכי בעתיד אכן תחוקק אותה, ומאידך דחתה מעשה חשוב זה לעתיד הבלתי מוגדר.

[עריכה] יישום ההחלטה

ההחלטה מנעה מן הכנסת הראשונה ליצור מעשה מוגמר ומושלם של חוקה למדינת ישראל. חוק היסוד הראשון נחקק רק בשנת 1958 על ידי הכנסת השלישית. עד לשנת 1992 נחקק רק מספר מועט של חוקי יסוד, שחלקם לא עסקו בעניינים מהותיים הנדרשים מחוקה, ובראש ובראשונה בזכויות האדם והגנתן. חוקי היסוד שנחקקו עד לשנת 1992 היו: חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: מקרקעי ישראל, חוק יסוד: נשיא המדינה, חוק יסוד: הממשלה, חוק יסוד: משק המדינה, חוק יסוד: הצבא, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, חוק יסוד: השפיטה, וחוק יסוד: מבקר המדינה.

עם השנים קמו עוררין על מעמדם של חוקי היסוד כחלק מן החוקה. עלו טענות כי אין להם עדיפות על חוקים רגילים, וכי הכנסת איבדה את סמכותה להיות למועצה מכוננת, עם המעבר לכנסת השנייה. חוקים אלו היו אומנם חוקים בסיסיים, העוסקים בנושאים חוקתיים, כמעמדן של הרשויות והיחסים ביניהם, אך הם נמנעו מעיסוק בנושאים הרגישים שמנעו את חקיקת החוקה בכנסת הראשונה מלכתחילה.

מפנה חשוב אירע עם חקיקתם של חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשנת 1992 אשר החלו בהובלת מהלך חקיקתי ומשפטי, שבו השתתף אף בית המשפט העליון, ובמיוחד נשיאו בחלק משנים אלו, אהרן ברק, מהלך המכונה "המהפכה החוקתית". חוקים אלו היו הראשונים שעיגנו את זכויות האדם בחקיקת יסוד בעלת אופי חוקתי, העומדת במובנים מסוימים מעל לחקיקה רגילה.

ניתן לומר כי לאחר "המהפכה החוקתית" בשנת 1992 קרובה מדינת ישראל יותר למצב בו יש לה חוקה פורמלית, כתובה, המבוססת על חוקי יסוד, כפי שחזה הררי. עם זאת, חוקים חשובים טרם נחקקו. רבים טוענים כי חלק עיקרי מן החוקה צריך להיות חוק המכונה "חוק יסוד: זכויות חברתיות", אשר יסדיר באופן חוקתי נושאים סוציאליים. כן יש הסבורים כי חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו צריכה להיות מושלמת בחקיקת "חוק יסוד: זכויות האדם", אשר יסדיר את הנושא הרחב של זכויות האדם באופן חוקתי. כן יש הסבורים כי את כל נושא מעמדם של חוקי הכנסת, חוקי היסוד, וחקיקת החוקה, יש לעגן בחוק יסוד שייקרא "חוק יסוד: החקיקה", שייתן ביטוי חוקתי להחלטת הררי, או יקבע הסדר שונה.

גופים רבים במדינת ישראל קוראים לחקיקת חוקה פורמלית, במסמך אחד. בין הגופים בולטת עמותה בשם חוקה לישראל בראשה עמד בעבר הפרופסור אוריאל רייכמן.

[עריכה] החלטת הכנסת ה-16

במהלך הכנסת ה-16 דנה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביצירת "מבוא לחוקה". את הדיונים ניהל חבר הכנסת מיכאל איתן והשתתפו בהם משפטנים ידועי שם כרות גביזון. דיונים אלו הונחו בצורת דו"ח על שולחן הכנסת כ"מבוא לחוקה", בפברואר 2006. ב-13 בפברואר 2006 החליטה הכנסת, על בסיס עבודה זו, כי הכנסת ה-17 תשלים את הליך גיבוש החוקה. יש הרואים בהחלטה זו את סוף עידן "החלטת הררי" ותחילת תהליך שיביא בסופו של דבר ליצירת חוקה פורמלית למדינת ישראל.