היסטוריה של כלי הירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המאמר עוסק בהתפתחת הנשק החם האישי. על מנת לקרוא על קשתות ומטילי כידונים ועוד, קרא בערך הבא: התפתחות הנשק הקר. על מנת לקרוא על התפתחות התותחים, מרגמות, טילים וכו' קראו כאן התפתחות התותחים.

תוכן עניינים 1 ההתחלה - סין, המאה ה-9 לספירה 1.1 כלי נשק עיקריים 2 ימי הביניים, המאות ה-13-16 2.1 הערבים 2.2 האירופאים 2.3 כלי נשק עיקריים 3 העת החדשה, המאות ה-16-19 3.1 רובים 3.2 תותחים 3.3 כלי נשק עיקריים 4 תחילת העידן האוטומטי (החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19) 4.1 כלי נשק עיקריים 5 המחצית הראשונה של המאה ה-20 5.1 מלחמת העולם הראשונה 5.2 מלחמת העולם השנייה 5.3 כלי נשק עיקריים 6 מהמחצית השנייה של המאה ה-20 עד היום 6.1 כלי נשק עיקריים 7 טרמינולוגיה 7.1 קרבין 7.2 Shotgun 8 ראו גם

[עריכה] ההתחלה - סין, המאה ה-9 לספירה

הסינים המציאו את אבק השריפה במאה ה-9, אך הם לא השתמשו בו למטרות צבאיות עד המאה ה-10 לספירה. במקום לייצר רובים, הם השתמשו באבק השריפה להפעלת רקטות פרימיטיביות ופגזים מתנפצים שירו אותם בעזרת קטפולטות. להמצאת אבק השריפה לא הייתה השפעה מכרעת על שדות הקרב בסין. לאחר מכן, בערך בתקופה המקבילה לתקופה שבה התחילו לבנות באירופה תותחים (המאות ה-14-15), החלו גם הסינים בייצור כלי נשק מסוג זה.

[עריכה] כלי נשק עיקריים

• רקטות

[עריכה] ימי הביניים, המאות ה-13-16

[עריכה] הערבים

הערבים לאחר התפשטותם לפרס (איראן כיום) הגיעו למגע עם עמים אשר הכירו את הקיסרות הסינית ודרכם החל מסחר בנשק אבקת שריפה ומאוחר יותר הערבים ניהלו מלחמות כנגד הקיסרות. לאחר השגה של כלי נשק אלו הם הופצו בין חיילי הערבים וסוחרים שונים שדרכם כלי נשק אלו והידע לייצרם הגיע עד לאירופה בימי הביניים.

[עריכה] האירופאים

במאה ה-14 אבק השריפה הגיע לאירופה. בהתחלה ייצרו כלי ירי אישיים לא מדויקים כלל ומסורבלים מאוד. משקלם היה גדול עד כדי כך, שנאלצו להשתמש בחצובה, והפגיעה במטרה הייתה יותר ענין של מזל מאשר יכולת. הנשק החדש היה מסוכן ליורה לא פחות מאשר ליריבו. הירי היה דומה לירי מתותח, החייל הכניס את הכדור דרך הקנה ואז קירב גפרור לפתח מיוחד בקנה וכך הצית את אבק השריפה. לעומת הרובים, התותחים קיבלו תנופה רבה מאד, והשתמשו בהם בלוחמת מצור. תותחי התקופה היו ענקיים ויכלו לירות פגזים במשקל של מאות קילוגרמים. הדיוק לא היה חשוב, היות שעיקר המטרה הייתה למוטט את חומות העיר הנצורה.

[עריכה] כלי נשק עיקריים

• רובים פרימיטיביים

[עריכה] העת החדשה, המאות ה-16-19

[עריכה] רובים

במאה ה-16 עיקר ההתפתחות הייתה ברובים. הופיע לראשונה רובה שחיל רגלי יכל להשתמש בו באופן בטוח יחסית. זהו רובה הארקבוז. במקום מנגנון מסורבל עם הגפרור, הופיע בריח הפתיל. הדיוק עלה מאוד כתוצאה מחידוש זה. גם משקלו של הרובה ירד עקב התפתחות מדעית שחלה בעיבוד המתכות. על מנת לירות ברובה מסוג זה, החייל היה צריך להכניס לקנה את אבק השריפה ואחריו את הכדור דרך הלוע. חלק מאבק השריפה היו שמים ליד בית ההצתה של הפתיל וכך הייתה נוצרת היריה.

לאחר המצאת בריח הפתיל, במאה ה-17 עברו לפיתוח בריח הצור (flintlock). מדובר בחתיכת אבן צור אשר אמורה להכות על לוחית ברזל קטנה וכתוצאה מכך נוצר ניצוץ, שמדליק את אבק השריפה. ההמצאה הזאת ביטלה את הצורך בפתילים והיתרון החשוב של ההמצאה הזאת היה עלייה נוספת בדיוק, בקצב הירי ובאפשרות לירות גם בגשם ומזג אוויר לח (בהסתייגויות מסוימות). הרובה עם מנגנון צור נקרא מוסקט. המוסקט היה הרבה יותר מסיבי מהארקבוז, וקוטרו היה גדול יותר. החידוש היה כה מהפכני, שעד אמצע המאה ה-17 ויתרו לגמרי על שימוש בקשתות ולאחר פרק זמן קצר כל החיילים חומשו במוסקטים וחילות כמו חניתאים ודומיהם נעלמו משדות הקרב. ההתפתחות נוספת בלוחמה לוותה בהיעלמות השריון אצל האבירים, כי עוצמת הפגיעה של הקליע, הייתה כה חזקה שהשריון לא עמד בפניה. רק מעט מאוד מחילות הפרשים שמרו על השיריון שלהם, וגם זה בדרך כלל כזה שכיסה רק על הגוף (למשל הקירסרים).

החידוש הנוסף הגיע רק במחצית השנייה של המאה ה-18. במקום להמציא מנגנון ירי חדש, הופחת המשקל הכללי של הרובה והוקטן הקוטר. החידוש התאפשר לנוכח החידושים במטלורגיה והתפתחויות טכנולוגיות חדשות. למרות הירידה במשקל ובקוטר, עוצמת הפגיעה לא קטנה. הרובה מהסוג החדש נקרא פוזיאה, אם כי בדרך כלל לא מבדילים בינו לבין המוסקט, ונוטים לקרוא לשניהם בשם זהה - מוסקט, ולחייל החמוש בנשק זה - מוסקטר. (למשל באנגליה היו גדודי פוזילרים שהובדלו מהמוסקטרים). את כל הרובים האלה הטעינו דרך הלוע. אחד מרובי הפוזיאה הידועים היה הבראון בס (Brown Bess), ששירת בנאמנות את האימפריה הבריטית לאורך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בתקופה זו גם החל שימוש נרחב בכידון - פגיון ארוך שהותקן על או במקביל לקנה הרובה והפך אותו לחנית אפקטיבית, דבר שחיזק מאוד את כוחם של הרובאים במסגרת חיל הרגלים ואפשר להם להגן על עצמם בין היריות.

הרובים מסוג זה שירתו את כל צבאות העולם בנאמנות רבה עד אמצע המאה ה-19, כאשר באירופה עברו לרובים בעלי הטענה דרך הבריח ולא דרך הלוע. החידוש היה מהפכני כי קצב האש גבר בערך פי 3-4 וזה הצריך את השינוי בטקטיקה. בארצות הברית השתמשו ברובה עם בריח צור עד מלחמת האזרחים (1861 - 1865).

לקראת אמצע המאה ה19 הומצא המקלע ורובה עם מחסנית.

[עריכה] תותחים

בתותחים כמעט שלא חל שינוי, מלבד רמת הדיוק שעלתה וחוזק התותח, כלומר הסיכוי שיתפוצץ בעת הירי הורד דרמתית. התותחים נשארו כמעט ללא שינויים גדולים לאורך כל העת החדשה, כאשר רב השינוי היה בעוצמת הירי ומשקל הקליע.

[עריכה] כלי נשק עיקריים

• ארקבוז
• מוסקט הצתה על ידי פתיל - Matchlock Musket
• מוסקט בריח צור - Flintlock Musket
• פוזאה

[עריכה] תחילת העידן האוטומטי (החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19)

במאה ה-19 חל גידול ניכר בקצב הירי ובאמינות תפעול הרובה ודיוקו. גידול זה נבע ממספר חידושים עיקריים:

1. התפתחות בתחום התחמושת - יצירת תחמושת אחודה עם תרמילים מנייר ואחר כך ממתכת.
2. רובה מחורק סלילים (rifle) - הגברה ניכרת בדיוק ובטווח.
3. רובה נטען בריח - הקטנה ניכרת בזמן הטעינה.
4. הופעת מנגנוני ירי אוטומטי.

בתקופה זו הופיע בצורה המונית רובה עם קנה סלילים. הרובים מחורקי הקנה היו קיימים עוד קודם; זמן טעינת רובה כזה מהלוע היה ארוך ביותר, ולכן רק צלפים השתמשו ברובים מהסוג הזה. הסלילים מסובבים את הקליע, ומקנים לו תנע זוויתי ומומנט התמד, תכונה המקשה על גורמי סביבה אקראיים כגון רוח או שינוי בצפיפות האוויר להשפיע על מעופו. (תופעה דומה פועלת גם על גירוסקופ). התוצאה הישירה של השיפור החדש הייתה עליה דרמטית בדיוק הרובה הסטנדרטי. הדבר שאיפשר את השימוש ברובה הסלילים היה פיתוח תחמושת מיוחדת, שקוטרה היה קטן במקצת מזה של הקנה (כדי שתוכל להחליק דרך הקנה המחורק ללא בעיות) אך בעת הירי היא התרחבה לקוטר הקנה (המנגנון לכך יציקת בסיס הקליע בצורת V הפוכה).

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 עברו לרובה נטען מהבריח. בדרך כלל אפשר היה לטעון את הרובה בכדור אחד בכל פעם. הטעינה מהבריח הגבירה מאוד את קצב האש: במקום 3 כדורים לדקה בעידן מלחמות נפוליון אפשר היה לירות 12-10 כדורים לדקה. המנגנון היה דומה לזה של הרובה המודרני, פרט לגרמניה, ששם הרובה היה עם מנגנון מחט: מחט דקרה את התרמיל ופגעה בפיקה וכתוצאה מכך ניצת אבק השריפה.

התפתחות חשובה נוספת הייתה מכונת הירייה. מכונת היריה, שדמתה בגודלה לתותח קטן, הופיעה כבר במלחמת פרוסיה - צרפת (1870 - 1871) ונקרא בדומה להמנון הצרפתי מרסייז. קצב האש בנשק זה היה גבוה מאוד והיה תלוי במספר הקנים. בארצות הברית פותחו במקביל מכונת ירייה גאטלינג וכן מכונת ירייה מקסים. מכונת היריה של חירם מקסים - שפותחה ב 1883 - הייתה הראשונה בעלת מנגנון פעולה אוטומטי ולכן נחשבת בעייני רבים למקלע האמיתי הראשון. [1]

בסוף המאה הופיעו הרובים המודרניים: לבל 1886, מאוזר K98 וסדרת לי אנפילד. רובים אלו היו רובים בריחיים שהוזנו על ידי מחסנית פנימית ופעלו באמצעות בריח ידני. הם ירו תחמושת אחודה שבמרכזה קליע "סנטרפייר" בעל תרמיל נחושת ופיקת הצתה בבסיסו. רובים אלה נהנו מאמינות, פשטות הפעלה ודיוק חסרי תקדים לתקופתם וחלקם אף המשיכו לשרת במלחמות אפילו אחרי מלחמת העולם השנייה.

[עריכה] כלי נשק עיקריים

• רובי מחסנית נטענים מהבריח.
• אקדחים. בתקופה זו הומצא האקדח התופי (Revolver).
• מקלעים (מכונות ירייה).

[עריכה] המחצית הראשונה של המאה ה-20

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה השתמשו רבות ברובים חצי אוטומטיים עם מחסנית ל-5 כדורים כמו מאוזר K98. כלי נשק חשוב נוסף של החיל הרגלי היה המקלע. מכלי עצום ממדים שהיה בשימוש בסוף המאה ה-19 ושנדרשו מספר אנשים על מנת להפעילו, הופיע מקלע קטן יותר שנדרשו רק 2 אנשים על מנת לתפעלו. למרות צמצום הגודל, הוא קורר במים והיה קשה לתמרון איתו ולכן הוא שימש לרוב רק במגננה. המקלעים היו בין הגורמים העיקריים למלחמת החפירות בחזית המערבית במלחמה העולם הראשונה.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השניה הגרמנים היו הראשונים שייצרו באופן המוני את תת המקלע. הדגם הסטנדרטי היה ה-MP-40 הידוע יותר בשם "שמייסר" (למרות שכינוי זה מוטעה, היות שהרובים יוצרו בחברה אחרת). תת המקלע איפשר גמישות רבה לכוחות בשדה הקרב ומדינות רבות חיקו את גרמניה עם ייצור וציוד המוני של הכוחות בכלי הנשק החדש. גם הרוסים פיתחו תת-מקלעים משלהם. האמריקנים השתמשו ב M1 תומפסון "טומי גאן" ואילו הבריטים השתמשו בתמ"ק סטן.

הבעיה עם המקלעים נפטרה בזה שהתחילו להשתמש במקלע קל יותר, השוקל כ-10 ק"ג עם קנה מתחלף (כדי למנוע התחממות יתר בירי ממושך) על מנת להקל על משקלו ולהגביר את גמישותו.

במלחמת העולם השנייה עדיין רווח השימוש ברובי מטען (רובים ארוכים שיורים כדור בודד). האמריקנים השתמשו ברובה M1 גאראנד (חצי-אוטומטי), ב-M1 קרבין וב-M1A1 קרבין (קרבין עם קת מתקפלת שחולק לצנחנים). הבריטים השתמשו ברובה לי אנפילד ואילו הגרמנים השתמשו ברובה בריחי מאוזר K98 בקליבר 7.92 מ"מ. ראוי לציון גם הרובה MP43 הגרמני, רובה הסער הראשון שיוצר בכמויות גדולות.

[עריכה] כלי נשק עיקריים

• תתי מקלע
• רובים חצי אוטומטיים
• מקלעים

[עריכה] מהמחצית השנייה של המאה ה-20 עד היום

לאחר מלחמת העולם השנייה הכוחות נתקלו בבעיה שלא הייתה קיימת לפני כן - השכפ"ץ האישי. תת מקלע שירה כדורי אקדח לא יכל להתגבר על השכפ"ץ ולכן היה צורך בנשק חדש. בנוסף לכך, הטווח של התמ"ק היה מוגבל מאוד (רק כמה עשרות מטרים). הפתרון היה חזרה לרובה, אך הפעם רובה אוטומטי הנקרא - רובה סער (רוס"ר). מקורו בגרמניה, אך רק בברית המועצות הוא הגיע להתפתחות משמעותית וייצור המוני ראשון. הרוס"ר הרוסי הוא אחד המפורסמים בעולם וידוע כרוס"ר קלאשניקוב או כ-AK-47 (השנה באה לציין את שנת הפיתוח וראשי התיבות "אבטומט קלאשניקובה", משמעם רובה אוטומטי קלאשניקוב). עד היום, למרות שהוא נוצר לפני כ-60 שנה הוא אחד מכלי הנשק הנפוצים ביותר בצבאות העולם ולא נופל, ולדעת רבים עולה על הרבה רוס"רים מודרניים ממנו דוגמת ה-M16, אם כי אחרים מציינים את משקלו הרב כרועץ. בשנות ה-70 החלו האמריקנים לצייד את הצבא ברובי ה-M16, שנהפכו לנשק הראשי של ברית נאט"ו. משפחת רובי ה-M16 (שפותחה על ידי ארמלייט ומיוצרת על ידי קולט) הולידה סידרה של דגמים מתקדמים (כגון ה-M4) ואביזרים רבים שאפשר להוסיף לנשק באמצעות מסילות ומתספים. תכונת ה"לגו" של רובים אלה וביצועיהם הטובים הפכו אותם למצרך מבוקש בקרב הצבאות המערביים ובייחוד בקרב היחידות המיוחדות.

בשנות ה-70 החלו להופיע גם רובי סער בתצורת bullpup, בתצורה זו המחסנית והמכלול נמצאית בכת, מאחורי ההדק. היתרון בכך הוא שזה מאפשר יצירת רובה קצר, אבל עם קנה ארוך (קנה ארוך חיוני להגברת הטווח, העוצמה והדיוק של הרובה). רובי bullpup ידועים הם FAMAS הצרפתי, ה-SA80 הבריטי והתבור הישראלי.

במאה זו גם החלו להתפתח רובים יעודיים, שנוצרו לשם מטרה מסוימת ומוגבלת. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא רובי הצלפים: רובים שניבנו במיוחד כך שהדיוק שלהם יהיה מקסימלי. קיימות שתי תורות לחימה מרכזיות אודות רובי צלפים:

1. רובה לפגיעה כירורגית ביריה הראשונה: רובים כאלה הם רובים בריחיים ובדרך כלל מאוד מדויקים ובעלי טווח ירי ארוך במיוחד (צלף מיומן יכול לפגוע במטרת אדם במרחק קילומטר). רובים כאלה מקובלים במיוחד בארצות הברית. דוגמאות לרובי צלפים בריחיים: M-24, רמינגטון 700P, מגנום AW והמאוסר SR66.
2. רובים לירי מדויק אך מהיר שמאפשר ירי חוזר: רובים כאלה הם חצי-אוטומטיים ובדרך כלל פחות מדויקים מהרובים הבריחיים. רובים כאלה מקובלים במיוחד בברית המועצות לשעבר, גרמניה ומזרח אירופה. דוגמאות: PSG1, גליל-צלפים, KAC SR-25 (וריאנט של ה-M16), ו-רובה צלפים דרגונוב.

בנוסף, הומצאו רובים בעלי קליבר וכוח אש עצומים שמטרתם לפגוע במטרות בעלי שריון קל (בתים, מכוניות, אנשים עם אפודי מגן). הידוע מכולם הוא ה-M82A1 בארט שנמצא בשימוש כל צבאות המערב, כולל צה"ל וצבא ארצות הברית.

המקלעים נשארו ללא שינוי ניכר.

[עריכה] כלי נשק עיקריים

• רובי סער
• רובי סער בתצורת bullpup
• מקלעים
• רובי צלפים

[עריכה] טרמינולוגיה

[עריכה] קרבין

ערך מורחב – קרבין

קרבין הוא רובה מקוצר. לכן M16 מקוצר הוא, למעשה, קארבין. התחילו לקצר את הרובים במאה ה-17 על מנת שהפרשים יוכלו להשתמש בהם. כיום לרובי קארבין יש שני יעודים עיקריים:

1. נשק לחילות שדה תומכי לחימה וקצינים עורפיים - כגון חיל שריון, ארטילריה, לוגיסטיקה והנדסה.
2. נשק מקוצר ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב) שם דרוש נשק קצר שיהיה אפשר לתמרן איתו בסמטאות ובמסדרונות, ולפרוק מהר מתוך רכב.

שני הקרבינים הידועים ביותר בארץ הם:

• M1 קארבין - נשק חצי-אוטומטי מקוצר ממלחמת העולם השנייה, שהיום משמש את המשמר האזרחי והמשטרה.
• M4 קרבין - השם הרשמי של המקוצר הצה"לי, מסדרת ה M16.

[עריכה] Shotgun

ערך מורחב – רובה ציד

למונח לועזי זה אין מונח מקובל בעברית. בדרך כלל, משתמשים בעברית במונח "רובה ציד" כשרוצים לדבר על shotgun כי הרבה רובי ציד הם אכן shotguns. ה shotgun הוא רובה בעל קנה חלק קדח. בניגוד לרובים רגילים היורים קליע בעל ראש עופרת או מתכת, ה shotgun יורה תחמושת הנקראת shell או slug ובה יש אלפי כדוריות עופרת קטנות (מעין קליע רסס). הכדוריות מתפזרות בעת הייריה וכך מוגדל הסיכוי לפגוע במטרה ולגרום לה נזק רציני. חסרון של השימוש בתחמושת זו היא שהיא יעילה רק לטווח קצר. כוח האש של ה shotgun הוא לרוב גבוה - הוא בעל כוח עצירה חזק אך חדירה נמוכה - ולכן משתמשים בו (בצירוף תחמושת מתאימה) לפריצת דלתות, מנעולים ופיצוץ מטעני חבלה.

[עריכה] ראו גם

• התפתחות האקדחים
• התפתחות הרובים
• התפתחות התותחים והמרגמות

הקודם: התפתחות השריון

התפתחות כלי הירי

הבא: התפתחות הנשק הקר