המרד האיוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בשנת 500 לפנה"ס התמרדו הערים היווניות שבאיוניה (חופה המערבי של אסיה הקטנה) כנגד שלטון האימפריה הפרסית. המורדים נחלו הצלחה בתחילת דרכם, ואף כבשו את העיר סרדיס, בירת אסיה הקטנה, אך הפרסים הצליחו להביס אותם לבסוף ולסיים את המרד בשנת 494 לפנה"ס עם כיבושה ושריפתה של מילטוס, החשובה שבערי האיונים.

המרד האיוני, בו תמכו מספר ערים מיוון גופה (החשובה בהם אתונה), הביא לפלישה של צבא פרסי ליוון, והיה לכן הגורם הישיר למלחמת פרס-יוון.

תוכן עניינים 1 הרקע למרד 1.1 ההתיישבות היוונית באסיה הקטנה 1.2 היוונים תחת שלטון פרס 2 המאורעות שהביאו לפרוץ המרד 3 מהלך המרד 3.1 הסיבות לכישלון המרד 4 תוצאות המרד 5 מקורות

[עריכה] הרקע למרד

[עריכה] ההתיישבות היוונית באסיה הקטנה

ההתיישבות הראשונה של שבטים דוברי יוונית באסיה הקטנה הייתה במאה ה-12 לפנה"ס. עם זאת, ההגירה הגדולה הראשונה הייתה, ככל הנראה, תוצאה של הפלישה הדורית, פלישת שבטים דורים מהצפון אל ארץ יוון בין המאה ה-12 לפנה"ס למאה ה-10 לפנה"ס. הפלישה הדורית הכריחה איונים ואיאולים רבים לחפש בית חדש, לאחר שנדחקו מביתם בארץ יוון. השבטים האיונים השתלטו על חלקים נרחבים מחופה המערבי של אסיה הקטנה, תוך הטמעת היסודות האתניים המקומיים.

רוב היוונים שהיו באסיה הקטנה בתקופת המרד האיוני הגיעו בתקופת הקולוניזציה היוונית, הגירה גדולה של שבטים יוונים והתפזרותם ברחבי אגן הים התיכון מהמאה ה-8 ועד המאה ה-6 לפנה"ס. בתקופה זו עונייה של יוון דחק יוונים רבים לחפש בית חדש, בין השאר באסיה הקטנה. היוונים שהתיישבו באסיה הקטנה התחלקו לשתי קבוצות אתניות עיקריות: איאולים ואיונים. מקום מושבם של רוב האיונים היה בחבל ארץ הקרוי איוניה, הנמצא באסיה הקטנה.

עד כיבושה של אסיה הקטנה על ידי לידיה במאה ה-6 לפנה"ס לא היה שלטון מרכזי באסיה הקטנה. היוונים שהגיעו לחופי אסיה הקטנה הקימו ערי מדינה כפי שהיו ביוון. הפולייס הוקמו כמושבות של ערים יווניות ושמרו לרוב על קשר עם עיר האם. חלק מהמושבות התעשרו והקימו אף הן מושבות משלהן. הפולייס באסיה הקטנה התקיימו מחקלאות, שכן השטח היה טוב יותר מאשר השטח ביוון, ומקשרי מסחר בין המזרח ליוון. הם התעשרו ממכירת תוצרתה של יוון כגון שמן, ובדים. הפוליס הידועה ביותר באסיה הקטנה הייתה מילטוס. בין הפולייס החשובות האחרות ניתן למנות את כיוס, סמוס, מיטילנה, הליקרנסוס, וסמירנה.

[עריכה] היוונים תחת שלטון פרס

בשנת 560 לפנה"ס כבש קרויסוס מלך לידיה את הערים האיוניות. ממלכת לידיה נכבשה בשנת 546 לפנה"ס על ידי כורש מלך פרס. כורש כבש את כל הערים היווניות שבאסיה הקטנה מלבד מילטוס. מילטוס החליטה להיכנע לכורש מרצון, וזכתה בשל כך למעמד מיוחד בעיני הפרסים. הפרסים דרשו מהערים היווניות לשלם מיסים לאימפריה הפרסית, לתת חיילים ובעיקר אוניות מלחמה. הפרסים דאגו שבראש הערים היווניות יעמדו מושלים הנאמנים להם. היוונים כינו מושלים אלו טיראנים. אם זאת, לערים היווניות נותרה אוטונומיה דומה לזה שהייתה להם לפני שלטון פרס.

הממלכה הפרסית הייתה מחולקית לסטראפיות, מחוזות, שבראש כל אחת מהן עמד סטראפ, מושל פרסי. הסטראפ של אסיה הקטנה בתקופת המרד האיוני היה ארטפרנס, שישב בבירת המחוז סרדיס.

[עריכה] המאורעות שהביאו לפרוץ המרד

הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, תולה את הסיבות לפרוץ המרד בשורה של תככים ובמאבקים על השלטון בפולייס האיוניות.

בשנת 513 לפנה"ס יצא דריווש הראשון, נכדו של כורש, למסע צבאי נגד הסקיתים. למסע זה צורפו יוונים רבים מהערים האיוניות. על פי המסופר, כאשר עבר דריווש עם צבאו את נהר הדנובה, השאיר כשומרים על הגשר גייסות איוניים. הסקיתים הציעו לאיונים להרוס את הגשר, לפגוע במאמץ המלחמתי של הפרסים על מנת שיוכלו להשתחרר בעצמם מעול השלטון הפרסי, אולם האיונים דחו את הצעתם. מי שפיקד על הגייסות האיונים והחליט לסרב להצעה היה היסטיאיוס, טירן מילטוס. דרוויש אמר להיסטיאיוס לבקש על כך גמול. היסטיאיוס ביקש שטח בגבול מקדוניה-תראקיה, ודרוויש חשב שהוא רוצה להקים שלטון עצמאי. דרוויש הזמין את היסטיאיוס לשושן, בירת האימפריה הפרסית, ועצר אותו. אריסטגורס מונה להחליף את היסטיאיוס בהעדרו.

מעט לפני המרד הייתה הפיכה של הסיעה הדמוקרטית בנקסוס. אריסטגורס רצה לכבוש את נקסוס ולהחזיר לשם את אוליגרכים מסוימים שברחו בהפיכה. אריסטוגרס ביקש מארטפרנס, הסטרפ של סרדיס, כסף ואוניות. בתמורה הבטיח אריסטגורס לצרף את נקסוס לאימפריה של ארטפרנס. ארטפרנס פנה לדרוויש מלך פרס, שהסכים לתוכנית. אריסטגורס שם מצור על נקסוס, אך לא הצליח לכובשה. מסופר שאריסטגורס פחד מתגובתו של ארטפרנס. אריסטגורס חשב שבגלל מצבו הרע של הצבא וההוצאות הכבדות שהשקיע ארטפרנס במצור, הוא לא יאפשר לאריסטגורס לעמוד יותר בראש מילטוס.

הרודוטוס מספר, שאריסטגורס תכנן התקוממות, ובאותו יום במקרה הגיע גם מסר מהיסטיאיוס בשושן, שבו נאמר למרוד. מסופר שהיסטיאיוס קיעקע את המסר על ראשו המגולח של עבד, וחיכה ששערו יגדל כדי לשלוח אותו לאריסטגורס. ברגע שקיבל אריסטגורס את המסר, פתח במרד גלוי בשלטון פרס. לשם כך וויתר אריסטגורס על שלטונו במילטוס. גם בערים האחרות באיוניה הייתה הפיכה דמוקרטית והטיראנים הוברחו.

לא ברור לחלוטין מהם הגורמים הממשיים למרד. קשה להסביר בעזרת סיפור זה את סילוק הטיראנים מכל הערים היווניות. חוקרים רבים מטילים ספק במהימנותו של הסיפור.

סיבות נוספות למרד יכולות להיות התנגדות לשלטון זר, למיסים ולשירות הצבאי שנכפה מטעמו. ישנן ראיות התומכות באפשרות זו, כגון דבריו של אריסטגורס למלך ספרטה: "בני האיונים עבדים ולא בני חורין, דבר זה חרפה ומכאוב גדול..." ( (הרודוטוס ה' 49)).

[עריכה] מהלך המרד

עם תחילת המרד פנה אריסטגורס לשתי הערים היווניות החזקות ביותר, ספרטה ואתונה בתקווה לקבל סיוע. לפי הרודוטוס, ניסה אריסטגורס לשכנע קודם את הספרטנים. הוא תיאר לפני קלאומנס, מלך ספרטה, את עושרה של ממלכת פרס וניסה לשכנעו לשלוח צבא לכבוש את האימפריה הפרסית. קלאומנס אמר לאריסטגורס לחזור לאחר 3 ימים. אריסטגורס חזר וקיבל תשובה שלילית. קלאומנס נימק זאת בכך שלא ייתכן שיהיה זה לטובת הספרטנים להתרחק כל כך מהים, שכן על מנת לכבוש את פרס נדרש מסע יבשתי של שלושה חודשים.

אריסטאגורס דיבר לאחר מכן מול אסיפת האזרחים של אתונה. בזכות צורת דיבורו הפיקחית וכושר הנאום הצליח אריסטאגורס לשכנע את האתונאיים לשלוח אוניות מלחמה לעזור למרד האיוני. נציין, שהאתונאים היו איונים במוצאם, ואילו הספרטנים דורים. בנוסף לאתונה שלחה גם ארטריה שבאובויה אוניות לבקשת המורדים.

בראשית המרד הצליחו המורדים לכבוש ולשרוף את סרדיס, בירת הסטראפיה, ומקום מושבו של ארטפרנס. לפי הרודוטוס, השריפה התחילה בטעות. עד מהרה הצליחו הפרסים לגייס צבא ולהדוף את המורדים חזרה לחוף. המרד התפשט לאורך כל חופי אסיה הקטנה, ואפילו קפריסין התמרדה. צי המורדים נחל כמה הצלחות בדרום, אך נחל תבוסות באזור ההלספונטוס (הדרדנלים) ובקפריסין, והפרסים החזירו לעצמם את השלטון שם. מסיבה לא ידועה, בשלב זה החזירו האתונאים את כל ספינותיהם ליוון.

אריסטגורס ברח לתראקיה, שם מצא את מותו. היסטיאיוס שכנע את דרוויש שיתן לו לנסוע לאיוניה כדי לדכא את המרד, והצטרף למורדים. הוא נתפס על ידי ארטפרנס ונצלב.

ב-494 לפנה"ס, לאחר שהצליחו הפרסים לכבוש את שאר הערים האיוניות שבחוף, הם שמו מצור על מילטוס. מסופר, שהמשמעת בקרב היוונים לא הייתה חזקה, ושהטיראנים הגולים הפיצו תעמולה נגד המורדים האיונים. הצי האיוני כלל 353 טריארות, ספינות מלחמה יווניות, ואילו הצי הפרסי כלל כ-600 אוניות. היוונים והפרסים ערכו לבסוף קרב ליד האי לאדה, שם נטשו אנשי סאמוס ולסבוס את שורות היוונים, ומילטוס נכבשה. העיר נשרפה, הנשים והילדים נמכרו לעבדות, והגברים גורשו לצד השני של הממלכה הפרסית. לאחר כיבוש מילטוס שרפו הפרסים את מקדש אפולון בדידמה, אחד מהמהרכזים החשובים של האל אפולון, וכבשו את הפולייס היווניות שהיו באיים.

[עריכה] הסיבות לכישלון המרד

ניתן למנות מספר סיבות לכישלון המרד:

• כוחה העצום של האימפריה הפרסית, מול חוסר יכולתם של המורדים לאחד סביבם את ערי יוון, אשר סיפקו עזרה חלקית בלבד.
• ארגון המרד היה לקוי. המורדים לא ניצלו את מלוא משאביהם לטובת המרד.
• המרד סבל גם מבעיית מוטיבציה. כפי שצויין לעיל, לא תמכו כל האיונים במרד.

[עריכה] תוצאות המרד

לאחר דיכוי המרד, הדיחו הפרסים את שליטי הערים האיוניות (הטיראנים) וכוננו בערים משטר דמוקרטי. הם ביצעו רפורמה מסוימת במיסוי והסדירו בעיות משפטיות שנגעו לסכסוכים פנים־יווניים. ניתן להסיק מפעולות אלה שהפרסים היו מעוניינים להשקיט את האזור יותר מאשר להעניש את המורדים.

לעומת זאת, העזרה אותה הגישו הערים היווניות ואתונה בראשן למורדים לא נותרה בלא תגובה פרסית. דריווש, וקסרקסס אחריו השתמשו בעזרה זו כאמתלה לפלישה ליוון כהמשך מגמת התפשטות האימפריה הפרסית מערבה, מגמה שהסתמנה בבירור כבר עם סיפוח תראקיה לאימפריה הפרסית.

ביוון עצמה עורר המרד האיוני רגשות עזים. המחזאי פריניכוס חיבר מחזה אקטואלי בשם "לכידת מילטוס" שהוצג באתונה והסעיר את הרוחות עד כדי כך שהביא להטלת קנס על מחברו. עם זאת, ניתן לראות במחזה זה חלק מ"מסע תעמולה" שהחל ביוון וששיאו היה בהקמת הברית ההלנית לבלימת הפלישה הפרסית.

[עריכה] מקורות

• משה עמית, תולדות יוון הקלאסית עמ' 242-247, הוצאת מאגנס, 1984
• יוון הקלאסית כרך 2, יחידה 3, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1979.