מלחמת פרס-יוון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמות פרס-יוון (לעתים נקראות גם "המלחמות המדיות") הוא הכינוי לסידרה של עימותים בין מספר פולייס (ערי-מדינה) ביוון הקלאסית לאימפריה הפרסית, אשר החלו בשנת 500 לפנה"ס ונמשכו אל תוך אמצע המאה החמישית לפנה"ס.
העימותים המרכזיים היו שתי הפלישות של הפרסים ליוון, הקטנה - בימי דריווש הראשון ב-490 לפנה"ס, והגדולה - בימי כסרכסס ובהנהגתו ב-479-480 לפנה"ס. היוונים הדפו את הפרסים בשתי הפלישות, למרות שלא כל ערי המדינה השתתפו בברית הלוחמת, וחלקן אף תמכו בפרסים. המקור העיקרי על מלחמות אלה ועל תקופה זו, הוא הרודוטוס מהליקרנאסוס, היסטוריון יווני שחי במאה ה-5 לפנה"ס.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע
ערך מורחב – המרד האיוני
היישובים היוונים לאורך החוף המערבי של אסיה הקטנה, התנהלו כערי מדינה עצמאיות מאז הווסדותן במהלך הקולוניזציה היוונית ועד אמצע המאה השישית לפנה"ס, כאשר נכבשו על ידי קרויסוס מלך לידיה (בשנת 560 לפנה"ס), ונכבשו שוב על ידי כורש שהביס את הלידים בשנת 546 לפנה"ס. למראית עין נשמר השלטון האוטונומי של הערים. בפועל, תושבי הערים העלו מסים לאוצר הפרסי וסיפקו לאימפריה חיילים ואוניות מלחמה, ונשלטו על ידי טיראנים (שליט יחיד) מנאמני האימפריה הפרסית.
התסיסה כנגד הטיראנים שנתמכו על ידי הפרסים, (כשביוון הופלו באותה תקופה שלטונות הטיראנים), בתוספת ההתנגדות לשלטון זר, למסים ולשירות הצבאי שנכפה מטעמו, היו הגורמים העיקריים למרד הערים האיוניות שפרץ בשנת 500 לפנה"ס. פנייתם של המורדים לעזרת ערי יוון נדחתה על ידי ספרטה בגלל המרחק (הספרטנים מיעטו להתרחק מעירם, מפחד התמרדות ההלוטים), ונענתה על ידי אתונה וארטריה באויבויה. בתגובתן השונה של ספרטה ואתונה לבקשת המורדים, מופיע לראשונה הדפוס שיחזור על עצמו בהמשך הקרבות עם הפרסים.
המרד התפשט לאורך כל חופי אסיה הקטנה - ממצר ההלספונטוס (דרדנלים) בצפון ועד לקפריסין בדרום - אך דוכא על ידי הפרסים, שכבשו שנית את ערי האיונים המתמרדות. המרד הסתים סופית בשריפת מילטוס מנהיגת המרד לאחר קרב ימי באי לאדה, הסמוך בשנת 494 לפנה"ס.
הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא להפך, הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהערים. את הפולייס מיוון שסייעו למורדים, ואתונה בראשן, לעומת זאת, לא פטרו הפרסים ללא עונש. הם השתמשו בעזרה זו כאמתלה לפלישה ליוון כהמשך מגמת התפשטות האימפריה הפרסית מערבה, מגמה שהסתמנה בבירור כבר עם סיפוח תראקיה.
דריווש הסתפק במשלחת עונשין שהרסה את ארטריה ונלחמה מול האתונאים במרתון.
כסרכסס, שהיה מלך חדש עם שאיפות להוסיף את חלקו לאימפריה הפרסית, בא 10 שנים לאחר מכן, בראש כל צבאו, בכוונה לכבוש את יוון כולה.
[עריכה] המלחמה בימי דריווש
- ערך מורחב – קרב מרתון
מרדוניוס, חתנו של דריווש, יצא בשליחות המלכות להסדיר את השלטון הפרסי בתראקיה, בראש כוח משולב של ים ויבשה. הוא אבד חלק גדול מהצי שלו, בסערה גדולה ליד הר אתוס, נפצע וחזר עם צבאו לפרס. לפי הרודוטוס, היה מסעו של מרדוניוס, צעד ראשון בהכנות למסע נגד אתונה, ובעקבות תוצאות מסעו, נבחרה דרך הים כדרך המתוכננת למסע העונשין.
בקיץ 490 לפנה"ס, יצא מסע של הצבא הפרסי בראשות המצביא דטיס ליוון. לפי הערכות מודרניות, הכוח כלל כ-25,000 חיילים ו-120 ספינות. הכוח הפרסי לא נתקל בהתנגדות ימית ורוב האיים האגאים נכנעו בפניו. כשהצי הפרסי הגיע אטיקה נחת הצבא במישור מרתון. הצבא היווני היה קטן יותר וכלל כ-11,000 חיילים. בקרב שהתחולל במרתון ניגף הצבא הפרסי ונסוג תוך אבדות כבדות והמסע לעבר אתונה נזנח.
[עריכה] הפלישה של כסרכסס
[עריכה] הצבא הפרסי וההכנות לעימות הראשון
- ערך מורחב – צבא ממלכת פרס
מיד לאחר חזרת משלחתו של דטיס, דריווש התחיל להתכונן לתקיפה שנייה וכוללת של יוון. ההכנות התעכבו בגלל מרידות במצרים ובבבל; בינתיים דריווש נפטר והוריש את ממלכתו ואת המלחמה ביוונים לבנו ויורשו כסרכסס ה-1. אחרי כארבע שנות הכנות ואחרי דחיה בגלל מרידה נוספת, אסף כסרכסס צבא גדול מאוד באסיה הקטנה, בקיץ ובסתיו של שנת 481 לפנה"ס.
לפי הירודוטוס, שנטה מאוד להפריז בכל הנוגע לאומדן כמויות, צבאו של כסרכסס גויס מ-46 לאומים ברחבי האימפריה וגודלו היה חסר תקדים: מיליון ושבע מאות אלף רגלים, שמונים אלף פרשים, למעלה מחצי מיליון אנשי צי, ובסך-הכל כחמישה מיליון משתתפים, כמחצית מהם לוחמים. הללו נספרו על-ידי הידחסות למבנה מגודר, שמנה כעשרת אלפים "מקומות עמידה". ובתיאור ציורי מסופר כיצד ייבשו הכוחות הפרסיים מקורות מים שונים בעוברם ביוון, בגלל מספרם הרב. חוקרים מודרנים נוקבים במספרים צנועים בהרבה. יחד עם זאת החוקרים המודרניים חלוקים בדעותיהם ומציינים מספרים שונים מ-60 ועד 400 אלף חיילים בצבא היבשה הפרסי.
[עריכה] הצבא היווני
- ערך מורחב – הצבא היווני בתקופת יוון הקלאסית
לעומת הצבא הפרסי, הצבא היווני הורכב בעיקר מחיל רגלים ועיקר כוחו היה בחיל רגלים הכבד - ההופליטים. הפיקוד על הצי ועל חיל היבשה נמסר לידי ספרטה. סך הכול כלל הצבא היווני ככל הנראה בין 100,000 ל-110,000 חיילי יבשה וכ-400 תלת טוריות
[עריכה] ארטמיסיון ותרמופילאי - ים ויבשה
- ערך מורחב – קרב תרמופילאי
הכוח הפרסי התקדם במקביל – רגלי וימי, מה שהאריך מאוד את זמן המעבר ליוון, אלא שהצי יכול היה להבטיח הגנה על הרגלים מפני מיתקפה דרך הים ואיפשר מתיחה של קווי אספקה ארוכים וסדירים. בבוא הרגלים למיצר הלספונטוס נבנו עבורם שני גשרים מאניות וכך פסעו לאורך דרומה של תרקיה, בואכה יוון. בשלב זה הבינו היוונים כי הצבא הפרסי אינו מתכוון הפעם לבצע מסע ענישה נקודתי, כמו אז, עשר שנים לפני, מול אתונה וארטריה. מכיוון שכך נערך כינוס מיוחד באיסתמוס שבקורינתוס, ביןחברי הליגה ההלנית, כדי לגבש אסטרטגיה כוללת וצעדים טקטיים מול הפרסים. היה ברור לכולם כי הפרסים נעים במישור החוף ועל כן באים בחשבון מספר מעברים קלאסיים דרכם עשויים הפרסים לחדור לעומק יוון: האחד – מעבר טמפה בצפון תסאליה ליד הר אולימפוס, השני – מעבר תרמופילאי, צפונית לדוריס, השלישי - מעבר קיתאירון בין בויאוטיה לאטיקה והרביעי – מעבר האיסתמוס שבחבל קורינתוס.
כניעת התסאליים לפרסים, פסלה את האפשרות הראשונה וקידמה את האופציה השנייה – עיבוי מעבר תרמופילאי. למעבר הצר בין צוקי ההרים והים נשלחו כמה אלפי חיילים, ובכללם כ-300 ספרטנים מובחרים ובראש מלכם ליאונידאס. צפונית-מערבית לו, בארטמיסיון התמקם לו הצי המשותף של בנות הברית. מדובר, איפוא, על כוח קטן יחסית, מול הצבא הפרסי האדיר, ואשר על כן כלל לא חלמו לבלום אותו ולהניסו. מטרת העמידה בתרמופילאי הייתה לעכב את קצב התקדמותו של הצבא הפרסי ובמקביל לנהל מערכה ימית נגד הצי שלו, ושם, האמינו האתונאים, יש להם יתרון על פני צי האויב. המערכה שהתנהלה בארטמיסיון החלה ב"מעורבות האלים": סערה נוראה שפרצה בים הסבה נזקים כבדים לספינות הפרסיות ולבנות בריתם, ואת הנזק הכבד ביותר הסבו תלת הטוריות, ספינות המלחמה האתונאיות. היום השלישי לקרבות היה די שקול בין הכוחות והאבדות היו קשות לשני הצדדים. הצי הפרסי נסוג לים הפתוח והצי האתונאי הדרים לעבר דרום מערב אטיקה.
המערכה היבשתית, שנועדה לעכב את החייל הפרסי, התנהלה, כמתוכנן, במעבר תרמופילאי. הגל הפרסי הראשון נבלם על ידי בני ספרטה, וכך היה גם גורלו של גל המיתקפה השני. אחר-כך הכניס כסרכסס אל תוך המערכה את "בני האלמוות" שלו, כוח מובחר, לבוש שחור, ששמו יצא לו למרחוק, אך גם הוא נבלם ונהדף על ידי הכוח האתונאי והספרטני.
כפי שמסופר אצל הרודוטוס, גילה רועה יווני בשם אפיאלטס לפרסים מעבר צר, שביל עוקף את המעבר, ובלילה נשלחו "בני האלמוות" לבחון את השביל, נתקלו במארב של בני הפוקים (פוקיס שוכנת מערבית משם), אשר נסוגו מערבה מתוך שיקול לבלום את הפרסים, אלא שהאחרונים פנו מזרחה, אל מעבר למעבר תרמופילאי. ליאונידאס הבין כי אין טעם בהגנה עיקשת על המעבר, שלח את רוב הכוח דרומה, ונשאר במקום עם 300 חיילים, ובכללם היחידה המובחרת שלו. עם הנץ השחר נערך קרב פנים אל פנים קשה ומתיש. בנפול ליאונידאס הגנו הספרטנים בחירוף נפש על גופת מלכם הנערץ עד שנפלו כולם חללים.
[עריכה] נטישת אתונה וקרב סאלאמיס
- ערך מורחב – קרב סאלאמיס
בהוודע תוצאות הקרב בתרמופילאי, נסוגו כוחות הרגלים של הצבא היווני המשותף לרצועת האיסתמוס, ואילו הצי עקף את כף סוניון שמדרום-מזרח לאטיקה והחל להתכנס לעבר מיצר סאלאמיס.
תושבי אתונה החליטו,בשכנועו של מנהיגם תמיסטוקלס, לנטוש את העיר למקום מבטחים ולמקד את המאמץ המלחמתי בפרסים - בים, במקום לבזבז אותו על הגנת העיר בקרב יבשתי אבוד מראש. היה ברור כי עיקר משקל המלחמה מונח היה עכשיו על כתפי הצי. החלטת אספת העם האתונאי מופיעה בכתובת טרויזן משנת 480 לפנה"ס.
האורקל מדלפי ניבא ש "רק חומות עץ יגנו על אתונה". לפי פרשנותו של תמיסטוקלס, "חומות העץ" שיגנו על אתונה הן אניות הצי, וכך שכנע את בני אתונה לעזוב את העיר. נטישת העיר, לא נתפשה כתבוסה צבאית או ככניעה, היות ומהות העיר, לפי התפיסה היוונית, טמונה בקהיליית אזרחיה ולא בקרקע שבין חומותיה, הפוליס הם האתונאים ולא אתונה הגיאוגרפית.
תושבי אתונה פונו מהעיר על ידי הצי היווני. מיעוט התושבים שפירשו את נבואת האוראקל כלשונה וסירבו להתפנות, התבצרו באקרופוליס מעבר לחומות העץ של העיר, והוצאו להורג על ידי הפרסים שנכנסו לעיר, הרסו אותה והעלו אותה באש.
הכוחות היוונים והפרסים עמדו זה מול זה ללא פעילות. אניות היוונים במיצר סאלאמיס, ואניות הפרסים במספרן העדיף, במעגן הפתוח של פלרון. לפי הרודוטוס, הצי היווני מנה 378 ספינות, והצי הפרסי הגדול ממנו בהרבה, מנה כ-1200 ספינות, אך מחקרים מודרניים מעריכים את הצי הפרסי כלא גדול מ- 650-800 ספינות.
הספרטנים, כמו תמיד, רצו להלחם קרוב לבית והציעו להתבצר במעבר האיסתמוס. תמיסטוקלס טען שחיבים להלחם מול הפרסים בים, בסאלאמיס, כי בכל מקום קרב אחר, הצי הפרסי יצַיֵד ויגַבה את הצבא ולא משנה כמה ביצורים הספרטנים יקימו. הוא נתמך על ידי האתונאים, בני מגארה ואייגינה.
תמיסטוקלס שרצה לגרור את הצי הפרסי לתוך מיצרי סאלאמיס הצרים ולהמנע מקרב בים הפתוח, שלח שליח למלך כסרכסס, לשכנעו שהיוונים, אשר לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם על מקום הקרב, עומדים לחמוק בספינותיהם בלילה. גרסת הרודוטוס טוענת שהוא העביר את המידע למלך הפרסי כדי למנוע מהפלפונסים לפרוש ליבשה.
מכל מקום, כסרכסס האמין לשליח, ושלח את השייטת המצרית מהצי שלו, לחסום את המעבר המערבי של המיצרים כדי למנוע את יציאת הספינות היווניות. במשך הלילה חיפשו הספינות הפרסיות במפרץ את היוונים הנמלטים, בזמן שאלו ישנו בספינותיהם.
הקרב הגורלי התחולל בראשית סתיו 480 לפנה"ס. עם הנץ השחר. כסרכסס היה ישוב על כיסא מוזהב בראש אחד ההרים הצופים לעבר המיצר, והתבונן בתנועות הקרב, בטוח בניצחונו.
הצי היווני התגרה בפרסי ועשה עצמו נסוג, כשהוא מושך אליו את הספינות הפרסיות הכבדות, אל תוך המיצר. אז סבו הטריירות - ספינות המלחמה האתונאיות הקלות, לאחור, תוך תימרונים מהירים, ואליהן הצטרפו כוחות צי נוספים שהתחבאו מאחורי סלעי המיצר, והחלה ההתכתשות הימית, שסופה מפלה פרסית נחרצת. בקרב זה, יצוין, הבקיעו לא מעט טריירות את בטנן של האניות הפרסיות ושברו את משוטי האחרות על–ידי המבנה המחודד ה"כרישי" שבחרטומן. לפחות 200 ספינות פרסיות הוטבעו ומפקד הצי הפרסי נפל בקרב.
שארית הצי הפרסי נסוגה לים הפתוח, ואילו היוונים לא הסתכנו במירדף הרפתקני ושבו לארצם. המלך הפרסי ופמלייתו עזבו את יוון לכיוון פרס, ואילו החלק הארי של הצבא, תחת פיקודו של מרדוניוס יצא לצפון יוון, לבויאוטיה ותסאליה בנות בריתו להערך להתקפה הבאה. הצי הפרסי התפרק; היחידות המובחרות של הצי הפיניקי חזרו הביתה מחשש לעונשו של כסרכסס, וביחידות שנשארו, הצי של הערים האיוניות ושל ערים יווניות באסיה הקטנה, הפרסים לא בטחו כשותפים לקרב.
[עריכה] פלאטאיה ומיקאלה
באביב שלחו הפרסים לאתונה את אלכסנדר מלך מוקדון (לא הגדול), להציע ברית בין פרס לאתונה, פיצוי על הנזקים שנגרמו לעיר על ידי הפלישה הפרסית והרחבת גבולותיה של אתונה. האתונאים סירבו, אך ההצעה טלטלה את הספרטנים שהתמהמהו עד אז, וגרמה להם להבטיח להצטרף לאתונה למלחמה בפרסים. מכיוון שהמערכה אמורה הייתה להתנהל ביבשה, הייתה חשיבות רבה לצבא הספרטני, שכוחו היה ביבשה, לעומת האתונאים שכוחם היה בים.
בפועל, כאשר הצבא הפרסי התחיל לנוע לעבר אתיקה, הספרטנים, כמו בערבי הקרבות הקודמים, היו עסוקים בחגיגות פולחניות ולא זזו, כמו כן הסתבכו במסע ימי מיותר לאסיה הקטנה.
הפרסים תקפו מצפון. מרדוניוס המצביא הפרסי, הציע שוב לבני אתונה לכרות ברית אך הם סירבו ונאלצו שוב לפנות את עירם ולהתמקם בסאלאמיס. הפעם הם הבהירו לספרטנים שאם אינם מצטרפים לקרב, הם ישארו לבדם מול הפרסים כי האתונאים יפרשו. נוכח האיום, התעשתו בני ספרטה ושיגרו את צבאם - כ-45,000 לוחמים. הפרסים, לאחר שכילו זעמם בבנייני אתונה, עזבו את אטיקה והתכוננו להתעמתות הצפויה בבויאוטיה שמצפון-מערב לאתונה.
על צבא הברית היוונית, פיקד פאוסניאס, בן אחיו של המלך ליאונידאס, גיבור קרב תרמופילאי, שהיה בעצמו מצביא חסר ניסיון, חסר דמיון וכריזמה. על הצבא הפרסי פיקד מרדוניוס, שנחשב מצביא מוכשר נבון ובעל ניסיון.
שני הצבאות נערכו ליד פלאטאיה, בסמוך למעבר קיתאירון באוגוסט 479 לפנה"ס. כל צד ביקש לנצל את יתרונו הטקטי: היוונים העדיפו להילחם בגבעות בגלל לוחמי הרגלים שלהם, והפרסים להיפך, העדיפו את המישור בגלל הפרשים. אחרי עשרה ימי המתנה, תקפו הפרסים ראשונים, ובמיקום הגיאוגרפי הנחות מבחינתם - הגבעות. הקרב, שאין לגביו הרבה מידע, הסתים במפלה קשה של הפרסים ובמות מנהיגם, מרדוניוס. הפעם, כנראה על יסוד נקמני, לא לקחו היוונים שבויים, אלא המיתו את החיילים הפרסיים שהצליחו לשרוד.
במקביל התנהלה מערכה גם בים, כשהצי היווני מוכן להתמודד עם הצי הפרסי ליד מילטוס שבאסיה הקטנה. בסופו של דבר התנהל הקרב על היבשה בכף מיקאלה והסתיים אף הוא בכישלון פרסי. שני הקרבות התנהלו באותם ימים בסוף חודש אוגוסט.
ברור היה שערי יוון אשר שיתפו פעולה עם הפרסים, כגון בתסאליה ובבויאוטיה, תענשנה קשות, וכך היה בשנת 479 לפנה"ס. בשנה זו השלימו היוונים את סילוק ההשפעה פרסית מתחום יוון הגדולה. המעוז הפרסי האחרון בתראקיה היה איון שעל הנהר סטרימון, ובשנת 471 לפנה"ס הוא נפל בידי המצביא האתונאי קימון בן מילטיאדס.
[עריכה] משמעות המלחמות והשפעתן בתולדות יוון
המלחמות עם הפרסים הסתיימו איפוא בניצחון הלני. את מהלכי הניצחון ניצלה בעיקר אתונה. היא הפכה לאימפריה כלכלית, מסחרית וצבאית. אתונה הייתה למעצמה ימית, חסרת תקדים בהיסטוריה ההלנית, ובמקביל חיזקה את יסודותיה הדמוקרטיים, מכיוון שכוחם של פשוטי העם – החיילים הקלים ובעיקר לוחמי הצי – עלה והם היו ראויים לזכויות, וזכויות הינן הבסיס למשטר דמוקרטי.
האימפריה האתונאית החלה בהקמת ברית "תמימה", בשם הברית האטית-דלית, שאחת ממטרותיה המרכזיות הייתה לשחרר את היוונים שהיו עדיין תחת שלטון פרס, ולהגן על אלה שכבר נשתחררו מהעול הפרסי. מול אתונה התחזקה ספרטה כמעצמה יבשתית וכבעלת משטר אריסטוקרטי-אוליגרכי. העימות בין שתי המעצמות היה איפוא קרוב, והוא פרץ בשנת 431 לפנה"ס – המלחמה הפלופונסית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פלוטארכוס. חיי אישים - אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א.
- הרודוטוס היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
- תולדות יוון הקלאסית מאת משה עמית הוצאת מאגנס תשס"ב.
- הרודוטוס ומלחמות פרס מאת בנימין שימרון ורחל צלניק 1979 האוניברסיטה הפתוחה.
