הנבואה הקלאסית בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| נבואה |
|
במונח הנבואה הקלאסית בישראל מקובל לתאר את הנביאים שכתביהם נשתמרו ונכנסו לתוך התנ"ך כספרי נבואה. הגדרה זו אינה רק הגדרה מקרית, והיא מעידה על אופיים ועל קו מהותי שמייחד נבואה זו. למעשה, הכוונה במונח זה לנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ולחלק מהתרי עשר.
תוכן עניינים |
[עריכה] הסיבות לצמיחת הנבואה הקלאסית
הנבואה הקלאסית הופיעה בישראל באמצע המאה ה-8 לפנה"ס. את הסיבות לצמיחתה ולנושאי הטפותיה יש לחפש על רקע התהליכים המדיניים בזירה הבינלאומית מחד גיסא ועל רקע התהליכים החברתיים-כלכליים בישראל מאידך גיסא.
הגורם החברתי-כלכלי: צמיחתה של המלוכה בישראל הובילה לעליית אריסטוקרטיה חברתית חדשה, לא פטריארכאלית, של אנשי הממסד המלכותי, אריסטוקרטיה שחברה אל האריסטוקרטיה של בעלי רכוש קרקעי גדול שצמחה החל מראשית תקופת ההתנחלות. במקביל לכך הלך והתעצם בישראל תהליך הקטבת הרכוש, התעשרותה של האריסטוקרטיה על חשבון מצבה הכלכלי המתדרדר של דלת העם שהיוותה את רובו של העם. וכאשר על הלחצים הכלכליים הרגילים נוספו גם אלו שמקורם במלחמות, ובעיתות שלום - בצרכי הביטחון לנוכח האיומים החדשים מהחוץ, הלך הלחץ על השכבות הנמוכות והפך יותר ויותר לבלתי נסבל. אם בימי שלמה המלך הייתה תקופת רגיעה מסוימת לאחר המלחמות של מלכות דוד המלך, הרי שמימי רחבעם, ובמיוחד מאז פילוג המלוכה הפכה המלחמה להיות תופעה נפוצה. מלחמות ארם נמשכו למעלה ממאה שנים, ונעשו כבדות יותר החל מימי אחאב (871/0 – 852/1) ונסתיימו רק בימי ירבעם בן יואש (748-784); אלא שאז הופיע איום חדש על יהודה וישראל מצד אשור. מלחמות ארם לא היו מלחמות כיבוש והתבססות אלא מלחמות דלדול כבדות ויגעות שרוששו את העם. על ההרג, הפציעה של גברים, והשבי, נוספו פגעי מלחמה בצורת הרס היבולים ואי-יכולת לעבד את השדות, ועל אלו נוספו פגעי טבע כמו בצורות. כל אלו הביאו לכך שהמונים הוכרחו למכור את אדמתם או בתיהם, ולשעבד את גופם ומשפחותיהם למלווים ותקיפים, בעוד המעמד האריסטוקראטי הולך ומתעשר על חשבונם. ובעוד המוני העם הולכים ומתדלדלים, הולך המעמד העליון ומתנוון מתוך חיי עושר מופרז וחיי הוללות. קלקלה זו פגעה גם באפרים וגם ביהודה, ועל רקע התיסכול הכלכלי-חברתי בקרב המגזר החברתי הנחות יותר בכפרים ובערים כאחד יש לראות את הופעתם של נביאי המחאה החברתית הגדולה כמו עמוס.
לא מקרה הוא שעמוס, ראשון נביאי הכתב, הפנה את ביקורתו על עיוותיה החברתיים והדתיים של חברת השפע בישראל בראשית המאה ה-8. דברים ברוח זו ניתן למצוא גם אצל ירמיהו. למשל ביר' ה,כו-כט: "כִּי-נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ. כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל-כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ. שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי-רָע דִּין לֹא-דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ. הַעַל-אֵלֶּה לֹא-אֶפְקֹד נְאֻם-יְהוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר-כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי".
הגורם השני היה התגברות התסכול המדיני בקרב כל שכבות העם מאי-התגשמות התקוות והציפיות המדיניות לשבת בשלום ובנחת בארץ לנוכח מצבו המדיני המתדרדר של העם. הנבואה הקלאסית צמחה באמצע המאה ה-8 בעת ובעונה אחת עם עליית האימפריה האשורית, ואין הדבר מקרה. במאה הזו למד עם ישראל להכיר מקרוב את כוחו ואימתו של האימפריאליזם האשורי של תיגלת-פלאסר ג' ויורשיו - מלכי בית סרגון, שבלע את העמים הקטנים ושׂם קץ לתקוותיהם ושאיפותיהם. האומות הקטנות שנאבקו עד עתה זו עם זו על מקומן ומעמדן, ניצבו עתה חסרות אונים מול המעצמה האדירה, האריה משמיד העמים (השווה יר' ד,ז). עד עתה נאבק עם ישראל, כמו עמים אחרים, לא רק על קיומו, כי אם גם על ביצור גאונו ושאיפותיו הלאומיות. ואילו מעתה ואילך, עם התעצמותה של האימפריה האשורית, העולם כולו נתון היה תחת המגף של אימפריה אחת שהנסיון לנצחה נראה אווילי, השיקולים הלאומיים לא היו קיימים עוד, וגורל משותף נשקף לכל עמי העולם. שינויים אלו, והתסכול המדיני שנוצר בעם מאי-התגשמות התקוות והציפיות הלאומיות, הם המהווים אחד משני הגורמים להופעת הנבואה הקלאסית.
הנביאים הגדולים צצו ועלו בשעות גורליות לעם ישראל ולעולם כולו. עמוס ניבא ערב עלייתו של תיגלת-פלאסר ג'; ישעיהו ניבא בעת שיאה של האימפריה האשורית, תקופת המלכים מבית סרגון; ירמיהו התחיל לנבא בתקופת עלייתה של האימפריה הבבלית, ואילו ישעיהו השני בתקופת עלייתה של האימפריה הפרסית. ישעיהו פיתח את הרעיון של אשור כמטה זעמו של האל (יש' י,ה); ירמיהו הרחיק לכת וקרא לנבוכדנאצר: "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כה,ט; כז,ו), ואילו ישעיהו השני הרהיב עוז לקרוא לכורש "משיח ה"' (יש' מה,א).
המציאות הפוליטית-החדשה הזו הציגה בפני הנביאים הקלאסיים שאלה תאולוגית חמורה: הכיצד הפקיר ה' לא רק את עמו אלא את העולם כולו ואפשר לעם כמו אשור להשתלט על העולם? כיצד יש להסביר את התהפוכות המדיניות הגלובליות הללו - תחילה עלייתה של האימפריה האשורית, אחריה - עליית האימפריה הבבלית, ולבסוף - עליית האימפריה הפרסית? כללית, הנביאים הקלאסיים נתנו תשובה אחת לכך: זוהי הדרך בה מעניש ה' לא רק את עמו אלא גם את העמים האחרים על חטאיהם. אך מעבר לעקרון כללי זה קיימים הבדלים בפרשנות הנביאים הקלאסיים לתופעה זו.
[עריכה] הפרשנות והתפיסה ההיסטוריוסופית של הנביאים הקלאסים
את תרומתם של הנביאים הקלאסיים ליצירה הרוחנית של עם ישראל יש לראות בשלושה תחומים: תורת הערכים שלהם - היינו השקפותיהם על הדת, הפולחן והמוסר; השקפתם ההיסטורית – היינו תפיסותיהם בכל הנוגע לעברו של עם ישראל, מעמדו בין העמים, וגורלו בהיסטוריה; והשקפותיהם הנבואיות-אסכטולוגיות - היינו חזונם לגבי העתיד.
[עריכה] תורת הערכים של הנביאים
הנביאים הקלאסיים היו הראשונים שהציגו את תורת עליונות המוסר. הם הביעו את הרעיון, שהדרישה הדתית האמיתית שהאל דורש מן האדם היא לא פולחנית אלא מוסרית. גישה זו שוללת את עליונות הפולחן ורואה בטוב המוסרי את הגשמת רצונו של האל בארץ. תפיסה זו הובעה לראשונה על-ידי עמוס, ואחריו הביעו אותה ישעיהו, מיכה, ירמיהו, ישעיהו השני, וזכריה (א-ח), ובסגנון מיוחד היא מופיעה גם אצל הושע. אן גם בדברי הנביאים האחרים שלא הביעוה במפורש רישומה ניכר, והיא הפכה במשך הזמן לאידיאה יסודית של האמונה הישראלית.
אמנם, האידיאה של האחריות המוסרית הלאומית המוטלת על עם ישראל, וכן האידיאה שהאל יעניש את העם בשל שחיתותו המוסרית, מופיעות כבר ברבדים הקדומים יותר של המקרא, ומקורם קדום יותר מן המאה ה-8, וביטויים אלו נמצאים גם אצל נתן הנביא שהוכיח את דוד על פשעו בעניין אוריה, שראשיתו בחטא אשת-איש, ואצל אליהו שהוכיח את אחאב על רצח משפטי מתועב ביותר. אך באלו מדובר בעיוותים מיוחדים בולטים. ואילו הנביאים הקלאסיים הטעימו את החטאים החברתיים-כלכליים של השכבה העליונה בעם כלפי השכבות הנמוכות, והם הציגו חטאים אלו כחטאים הצפויים להביא חורבן על העם כולו. וכך, לא רק חטא האלילות יביא חורבן וגלות על העם, אלא גם חטאים על המוסר החברתי.
[עריכה] תפיסתם ההיסטוריוסופית
לפי דעת הנביאים מתחלקת ההיסטוריה לשתי רשויות: מצד אחד תולדות ישראל, שהן תחום גילויו של חסד אלוהים ומצד שני תולדות הגויים. שתי רשויות אלה נמדדות לפי אמות מידה שונות: ישראל נתבעים לעשות את רצון האלוהים ולעבוד לו בלבד, ואילו הגויים נדרשים לקיים אך ורק את יסודות המוסר האנושי; הנביאים אינם מוקיעים אותם על עבודת האלילים אשר בידיהם.
עמוס הכריז פורענות על אותם גויים אשר בסערת המלחמה פגעו ביסודות המוסר האנושי והשווה בזה לאוניברסליזם המוסרי הישראלי העתיק תוקף מחייב בתחום היחסים שבין עם לעם. יש אפוא חוקיות גם בתחום הגויי, אם כי היא שונה מזו שבישראל. הגויים נענשים על הפרת מוסר גסה, כמו ביקוע נשים הרות, דישה בחרוצות ברזל, הגליית אוכלוסייה שלווה וחילול כבוד המת (עמוס א,ג – ב,ג). ישראל, כנגד זאת, נענשים על דיכוי דלים ועניים (ב,ו ואילך).
ישעיהו רוקן את תולדות העמים מכל משמעות עצמית בהעלותו את ישראל לציר ההיסטוריה. רק היחס בין ישראל לאלוהיו עשוי להסביר את עלייתה וירידתה של ממלכת אשור, שאינה אלא "מטה זעם" בידי אלוהים המעניש את עמו; היא עתידה להיענש על התכחשותה לשליחות זו. ועוד, ישעיהו קבע בחזון אחרית הימים תכלית אוניברסאלית להיסטוריה האנושית, אלא שלא אמר דבר על זמן הגאולה ועל האירועים שיתרחשו עד בואה.
ירמיהו הרחיב את ההתבוננות בהיסטוריה העולמית. בנבואה משנת ארבע למלכות יהויקים (605 לפנה"ס) הוא הכריז מפורשות, כי מלך בבל עתיד לעלות על יהודה ולהחריבה. בבל מצטיירת בדמות דיוקנה של אשור: היא מעין מטה זעם בידי האלוהים הנפרע מעמו החוטא (כה,א-יא). כעבור שבעים שנה יפקוד ה' גם את עוונה וישימה לשממות עולם. בנבואה אחרת, משנת ארבע לממלכת צדקיהו (שנת 594 לפנה"ס, יר' כז,א; פסוק זה משובש ויש לתקן ולגרוס בהקבלה ליר' כח,א: "בשנה הרביעית לממלכת צדקיהו"), מתוארת בבל כממלכה בונה אשר נועדה בידי אלוהים להטיל את עולה על העמים (יר' כז,א-יא). על יהודה להכנע לעול זה, כי כך רצון האלוהים. הנבואה הראשונה מעלה את יהודה למרכז ההיסטוריה, בכך שהיא מנמקת את עלייתה של בבל בחטא העם; ניכרת כאן עדיין השפעתו של ישעיהו. ואילו נקודת המוצא של הנבואה השנייה היא ההיסטוריה העולמית; על ישראל להשתלב בתוכניתו של אדון ההיסטוריה שעלה ברצונו להקים ממלכת עולם, המטילה את עולה על כל העמים, ואפילו על "חית השדה" (יר' כז,א-יא): "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ [...] וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי" (שם,ה). אם כי אף היא בבוא זמנה תרד מגדולתה: "עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ גַּם-הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים" (שם,ז).
מתוך הנבואה הסתומה שבפרק כז עולה נימה חדשה: משתמע מכאן לראשונה הרעיון של ממלכת עולם הקמה בגזרת אלוהים. שתיקתו של הנביא בדבר טעמן וצידוקן של שבעים שנות השיעבוד נותנת מקום לפירוש דטרמיניסטי של השקפתו ההיסטורית, אם כי ביתר נבואותיו נוקט ירמיהו בלשון שכר ועונש, וזאת לרבות משא בבל, פרקים נ-נא. מכל מקום הרעיון של ספר דניאל (פרקים ד, ז) בדבר ארבע ממלכות עולמיות, הקמות בזו אחר זו בגזרת אלוהים קדומה, נראה כהמשך ופיתוח של דברי ירמיהו מתוך שהחוזה המאוחר פירש את דברי הנביא במונחים דטרמיניסטיים (השווה דניאל ב,לז-לח לירמיהו כז,ו) והרחיב אותם על ההיסטוריה העולמית כולה.
הנביאים הקלאסיים ביקשו, אם-כן, לחשוף את משמעות תקופתם תוך התבוננות בחיי עם ישראל כשהם משולבים שילוב אורגני בקורות העמים, וזאת בין אם מתוך ראיית מרכזיותה של ישראל (ישעיהו) ובין אם מתוך שנקודת הכובד הוסטה לקורות העמים (ירמיהו כז). לדידם כל תקופה ותקופה עומדת ברשות עצמה ומשמעותה מקופלת בתוכה, אם כי היא משובצת בסופו של דבר כחוליה במערכת ההיסטוריה העולמית הנמשכת מן האדם הראשון עד "אחרית הימים". העתיד האידאלי הוא מעבר לאופק ההיסטורי הריאלי של הנביאים והם אף נמנעים מלקבוע את התהליכים המובילים אליו. אם נביאים כמו ישעיהו (י-יא), מיכה (ד-ה) או ירמיהו קיוו בסתר לבם שאחרית הימים תתרחש עם נפילת אשור, או ירמיהו ששאף לכך עם מלכות צדקיהו, הרי שאף אחד מהם לא העז להעלות תקוות אלו על דל שפתיו. הם אף נמנעו מלקבוע מפורשות את זמן התגלות המלך האידאלי וכל שכן את המאורעות ההיסטוריים שיתרחשו עד לבואו. על כן, משנכזבו התקוות שתלו הנביאים בבני זמנם, הם העתיקו יעודים אלו לעתיד הבלתי מוגדר.
[עריכה] חזונם האסכטולוגי
יציאת מצרים, מעבר ים סוף, כיבוש הארץ, גירוש עממי ארץ כנען וההתנחלות, ומאותר יותר -הקמת מלכות בית דוד ובניין המקדש, כל אלו נחשבו והוצגו במקרא כקיום דבר ה' קדום, כפי שהבטיח לאבות האומה, ומאוחר יותר לעם עצמו באמצעות משה.
הפער הראשון בין תודעת הרוממות על התקיימות דבר האל קדום לבין המציאות נפער לראשונה כאשר התברר כי כיבוש הארץ לא הושלם, וכי ידם של מספר אויבים על העליונה (יהושע כג; שופטים א,א – ג,ו). הסופרים הקדומים תלו את הקולר בחטא האלילות או בהתרשלות העם במצוות הכיבוש. ברם, לפי תפיסתם חטאים אלו ניתנים לתיקון, והנחה זו משותפת לכל ההטפות שבתורה. ומאחר שהדבר ניתן לתיקון, אין באי-השלמת התגשמותו של דבר האל כדי לפגום בהערכת המציאות ככזו שבה החל להתגשם דבר האל, היינו כמציאות אסכטולוגית. תפיסה זו מהדהדת גם מגוף ספר שופטים (ג,ז – יב,טו), שהרי כל אימת שחזרו ישראל אל ה' הוא התרצה והצילם מידי אויביהם.
בהשפעת ניצחונותיו המזהירים של דוד נחשבו גם מלכותו ובניין המקדש כקיום דבר ה', כפי שיוצא מחזון נתן (שמ"ב ז,ה-יז). ימי דוד עצמם אפופים הילה אסכטולוגית, שכן בימיו השתרש ישראל בארצו: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא-יֹסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה" (שמ"ב ז,י).
גבולות האימפריה הם גבולות ההבטחה שניתנה כבר לאבות, דהיינו "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל מִצְרַיִם" (מל"א ח,סה) או "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת" (בר' טו,יח). ההצלחה הלאומית הגבירה את הביטחון באלוהיו: אל שהוכיח את עצמו כמקיים הבטחותיו הנצחיות על מתן הארץ לעם ישראל והכנעת אויביו. האל, שהוא "מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל-כָּל-הָאָרֶץ", אשר מדביר עמים ולאומים תחת רגלי ישראל, ובכך מבטיח את "גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר-אָהֵב" (תה' מז,ג-ה). בנבואה לדוד מבטיח האל לתת גויים נחלתו ואחוזתו עד אפסי ארץ, בתתו לו מעמד של בן מאומץ (תה' ב,ז-ח). גורל ישראל, כמו גורלן של אומות אחרות, היה מוכרע בשדה הקרב שבו פעלו הנביאים נמרצות בנבאם ניצחון בשם אלוהי ישראל ובעודדם את החרמתו של האויב, שהיה אויבו של ישראל ושל אלוהיו כאחד (השווה שמ"א טו; מל"א כ; מל"ב ג).
במשברים הלאומים שפקדו את ישראל אחרי ימי דוד, ובעיקר אחרי פילוג הממלכה, כאשר גברה יד האויבים החיצוניים, חלפה תחושת העוז והביטחון העצמי של העם, ושינוי מהותי זה מצא ביטויו בנבואה הקלאסית. הביקורת הנוקבת של הנביאים ערטלה את המציאות ממשמעותה האסכטולוגית. ביקורת זו שללה לחלוטין את האפשרות להבין את המציאות כהתגשמות הבטחה קדומה של האל, והעתיקה את התקווה האסכטולוגית מן ההווה לעתיד. היא הצביעה על הפער הקיים בין ההווה לבין החזון האסכטולוגי, והיעודים האסכטולוגיים מופיעים עתה כניגוד למציאות החברתית והפוליטית על פגעיה וסתירותיה. ככל שגוברת מצוקת ההווה כן מתעצמים הגעגועים לעבר ולהחזרת עטרה ליושנה; אלא שהעבר מצטייר עכשיו באספקלריה של חזון אחרית הימים המשרטט את העתיד בדמות האוטופית של הדבר הנכון והמושלם שאף פעם לא היה.
לראשונה אצל עמוס נמצא ביטוי חדש, "יום ה'", כזמן בו עתידה להתגשם הבטחת האל: היום בו עתיד ה' להפרע מאויבי ישראל. אלא שלפי עמוס אין זו דווקא תקופה קלה: "הֲלֹא-חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה וְלֹא-אוֹר וְאָפֵל וְלֹא-נֹגַהּ לוֹ" (עמ' ה,כ). יום ה' נתפס בעיניו לא כיום נקם באויבי ישראל, אלא כיום נקם בפושעים מישראל (עמוס ה,יח ואילך). ייתכן כי עצם הצירוף "יום ה"' היה חידושו של עמוס, אך אין ספק שעצם הרעיון שהאל עתיד להופיע ולהתגלות על מנת להושיע את עמו הוא קדום יותר במחשבה הישראלית.
רמז יחיד לתקווה אסכטולוגית נמצא אצלו רק בסיום הספר (ט,יא-טו). אן משום ששם הוא מדבר על "סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" (פס' יא), וזאת בימי ירבעם בן-יואש מלך ישראל, ובימי עוזיהו מלך יהודה, תקופה של התעצמות מדינית. מרבית החוקרים (להוציא את סגל וקויפמן) רואים בפסוקים אלו תוספת מאוחרת מהתקופה שלאחר החורבן, זאת בהנחה שלא ניתן להבין מליצה זו כמכוונת לאיחוד ממלכות יהודה וישראל. הושע, ממקד את ביקורתו על ההיבטים הדתיים: עבודת האלילים הכנעניים הקשורים בפריצות מינית בממלכת ישראל (הושע ב,ד ואילך; ד,יא-טו; ה,א-ד; ועוד), שם ככל הנראה חי הנביא. העתיד האסכטולוגי מצטייר אצל הושע כהחזרת העם אל האל ביוזמתו וכריתת ברית נישואין בינו לבין העם, או של תשובת-חרטה ומחילת עוונות. בין ההווה לבין העתיד האידאלי חוצצת תקופת היטהרות אשר זמנה לא נקבע, תקופה בה יוציא האל את עם ישראל מארץ זרועה ויחזירו למדבר על מנת לטהרו. אך כאשר לבסוף יוחזר העם ותוכרת ברית הנישואין בינו לבין האל, יהיה כרוך הדבר באיחוד יהודה וישראל, ולא עוד אלא שברית זו תקיף את עוף השמים ואת רמש האדמה, ואת כל היקום (ב,ב,יז,כ,כג-כה).
ישעיהו שהחל להתנבא ככל הנראה עוד בימי עוזיהו, הלך בתחילה בעקבותיו של עמוס והוקיע את השחיתות של חברת השפע בימיו, תוך שהוא תופס את יום ה' כהרס התרבות העירונית המושחתת של מלכות יהודה; מטרת אסונות יום ה' לפי ישעיהו היא לשבור את גאוות האדם (ב,ה – ד,א; פרק ה ועוד). בעקבות פורענויות יום ה' תתנגש השארית הקדושה, "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל-הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם" (יש' ד,ג). מתוך החורבן תקום שארית קדושה של עַם עניים ואביונים (ד,ג; יד,ל,לב; כט,יט), אשר ימצא מחסה ומקלט אצל "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". עם חורבן החקלאות הוא יעסוק במרעה צאן ובקר (יד,ל).
אולם, כתוצאה ממעורבותו העמוקה של ישעיהו במאורעות הפוליטיים של תקופתו התווסף לחזונו האסכטולוגי ממד היסטורי-מדיני לצד הממד החברתי-מוסרי. הניסיונות ההיסטוריים הקשים מימי אחז עד ימי חזקיהו, שכנעוהו בהדרגה כי האסונות שהתרגשו ובאו על ישראל בימיו מילאו כבר את סאת הפורענות, עד שהוא חוזה בימי מצור סנחריב את התשועה. אלא שהוא מבחין בין הישועה המיידית יותר לבין התגשמות האידאל.
תקופת נבואתו של ישעיהו עמדה בסימן אירועים מדיניים חמורים שאיימו על יהודה. ב-735 לפנה"ס הטילו פקח מלך ישראל ורצין מלך ארם מצור על ירושלים. בתגובה לכך, ובניגוד לעצת הנביא פנה אחז אל תיגלת-פלאסר בבקשת עזרה תוך הצהרה על נכונותו להשתעבד, ובעקבות זאת בא המסע האשורי בשנים 733-732 בעקבותיו הפכו דמשק, עבר-הירדן והגליל לפחוות אשוריות. בשנת 722 נכבשה שומרון ונחרבה ממלכת ישראל. בשנים 720 ו-713-711 פרצו שתי מרידות אנטי-אשוריות ובמהלך דיכויין בידי האשורים נכבשו עזה (720) ואשדוד. אך שיאן של אירועים אלו היה במצור שהטיל סנחריב על ירושלים (701).
אחרי חורבן ממלכת אפרים וההגליות ההמוניות מיהודה עצמה בימי מסעותיו של סנחריב, ירושלים תוותר כ"פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה" (יש' לז,לא). התחדשות העם מתוך מצוקת הימים הללו היא תמצית רעיון השארית כפי שהוא מנסח אותו עכשיו (יש' לז,לא-לב). במקביל לכך חזה ישעיהו את צמיחתו של "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי" (יש' יא,א), שיִפרה וישגה כאשר "רָמֵי הַקּוֹמָה" (היינו צבא אשור) יהיו "גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ" (יש' י,לד). מלך זה מבית דוד יגלם באישיותו את השקט ואת אורך הרוח, שהן סגולות הנחוצות לכל מלך הנדרש להכרעות פוליטיות גורליות (יש' ל,טו). מידותיו יהיו "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה" (יש' יא,ב). בשונה ממלכי ישראל המצטיירים בספרי נביאים ראשונים ובספרות המזמורית כשופטי צדק וגבורי מלחמה, הרי שדמויו של החוטר מגזע ישי הוא כמי ש"צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (יש' יא,ה), אשר "הִכָּה-אֶרֶץ [=עריץ] בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (שם,ד). הוא לא יהיה איש מלחמות אלא ישלוט בכוח הרוח בלבד; לא ילחם בגויים, אלא יעלה רק אחרי שיושמד האויב לפני שערי ירושלים; גבור המלחמה האחד והיחיד הנשאר במערכה הוא קדוש ישראל המראה את ידו הנטויה על הגויים (יש' י,לב-לד; יד,כד-כז). חוטר זה יהיה "לְנֵס עַמִּים" (יש' יא,י) ואליו "גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ" (שם). יתרה מזו, חוטר זה ישתלט גם על הטבע ויעקר את היצר החייתי מלב בעלי החיים: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יא,ו-ט).
לעומת האירועים הללו שיהיו מידיים יותר, ויחולו לאחר תבוסת אשור, ישעיהו חזה נבואה מרחיקת לכת יותר שזמנה הוא "באחרית הימים": "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב,ב-ד). אולם, בפרקים כד-כז מסתמן שינוי יסודי בתפיסתו האסכטולוגית של ישעיהו. אם בנבואותיו הקודמות כרך ישעיהו את תקוותיו האסכטולוגיים עם ההיסטוריה הריאלית של ימיו, הרי שבפרקים כד-כז אין כל זכר למאורע היסטורי ממשי: מדובר כאן באופן כללי על אסונות ושואות שיפקדו את כל העולם ואף ילבשו ממדים קוסמיים, אשר מהן יצא עם ישראל בשלום. האופטימיות המתגלה בחזון הר הבית (ב,ב-ד), לפיו יבואו הגויים מרצונם כדי לבקש את דבר ה' וכי ישמידו את כלי מלחמתם כתוצאה מכך, איננה חוזרת כאן (כה,ו ואילך). שכן, ה' יסיר את הלוט מעל פניהם ואת המסכה הנסוכה עליהם. הווה אומר: ה' ישנה את טיבם, כי בלא שינוי כזה לא יהיו מסוגלים להכיר את ה' ולהיטיב דרכיהם. אך העניין המכריע החורג מן התחום ההיסטורי הוא דבר החייאת מתי ישראל הקשור בנסים ובנפלאות ובשינוי יסודי של סדרי בראשית.
מכאן ואילך נפער פער בין ההגיונות ההיסטוריים לאסכטולוגיים אצל נביאי ישראל, ודבר זה ניכר אצל ירמיהו, וביתר שאת אצל יחזקאל.
