הספד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דברי הספד נאמרים על אדם לאחר פטירתו, לרוב בפני קהל. בדרך כלל נאמר ההספד בטקס הקבורה, או בטקסי האזכרה שנערכים לכבד את זכר המנוח.

תוכן עניינים

1 ההספד במקורות היהדות
2 הספדים נודעים בעולם
3 הספדים נודעים בישראל
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] ההספד במקורות היהדות

המקור הראשון במקרא הינו המספד אשר עושה אברהם לשרה כנאמר בספר בראשית (פרק כג פסוק ב')

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:"

מקור נוסף במקרא הינו המספד אשר נעשה ליעקב אבינו, כמתואר ספר בראשית, (פרק נ' פסוק י'-י"א)

"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:

וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:"

ההספד במסורת היהודית נשעה גם בביטוי פיוטי שנקרא קינה. הקינה המפורסמת ביותר במקורות היא "קינת דוד", שבה מבכה דוד את מותם של שאול ויהונתן בתחילת ספר שמואל ב' (א': יט-כז).

קינת דוד

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים?

אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן,

פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.

הֲרֵי בָגִּלְבּוֹעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְּרוּמוֹת

כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן

מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר

וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם.

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם,

בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ

מִנְשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל-שָׁאוּל בְּכֶינָה

הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים,

הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה,

יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל

צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִי מְאֹד

נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים

אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה?

קינה זו מושמעת הרבה גם בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לצד צורת ההספד הפיוטית קיים ההספד בפרוזה אשר בו מביע המספיד את רגשי צערו על המת ומעלה על נס קווים לדמותו.

היהדות ראתה מצווה בהספד המת ואפילו על ידי המעטת מגרעותיו והגזמה במעלותיו, בבחינת "אחרי מות, קדושים אמור". חז"ל גם ראו חשיבות להספיד אנשים גדולים ורבי פעלים, עד כדי כך שאמרו, שכל המתעצל בהספדו של אדם גדול ראוי לקוברו חי. לפי ההלכה אין נוהגים להספיד לא בשבת ולא בחגים, ואף לא בחודש ניסן.

[עריכה] הספדים נודעים בעולם

בין ההספדים הידועים בהיסטוריה של העולם נכלל נאומו של היווני פריקלס, שחי במאה החמישית לפנה"ס, אשר נשא הספד מרגש על חללי המלחמה בין ספרטה לאתונה המכונה המלחמה הפלופונזית.

הספד מבריק אחר מהקלסיקה הספרותית, מופיע במחזה "יוליוס קיסר" מאת ויליאם שייקספיר, שבו מרקוס אנטוניוס מספיד את יוליוס קיסר בצורה מרגשת, ומשכנע את בני רומא לנקום את רצח קיסר בידי קסיוס וברוטוס.

נאום הספד בלתי נשכח שנכנס לקלאסיקה של נאומי ההספד הוא נאומו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן המוכר כנאום גטיסבורג. ביולי ‎1863, לאחר קרב גטיסבורג, שבו כששת אלפים מבני האומה האמריקאית שילמו בחייהם באחד מהקרבות העזים במלחמת האזרחים של ארצות הברית. לינקולן נשא הספד קצר אך מרגש, שיש בו הבעת רגשות של אמן ביטוי, בו הוא מגלה פייסנות וצער גם על המחיר ששילם הצד השני במלחמה. עד היום נחשב ההספד ליצירת מופת ותלמידים בבתי ספר בארצות הברית מחוייבים ללומדו בעל-פה.

הספד מפורסם נוסף הוא שירו של המשורר האמריקני וולט ויטמן "הו רב חובל", בו הוא מבכה את מנהיג האומה האמריקאית לינקולן שנרצח בידי מתנקש. שיר זה זכה לתרגום והלחנה על ידי נעמי שמר, בעקבות רצח יצחק רבין.

[עריכה] הספדים נודעים בישראל

הספד ידוע בספרות העברית הוא הספד עצמי של חיים נחמן ביאליק בשירו "אחרי מותי". להלן הבית הראשון בשיר:

אחרי מותי ספדו ככה לי:
היה איש – וראו: איננו עוד;
קודם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה.
וצר! עוד מזמור אחד היה לו
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!

שיר זה הוא אחד משירי ההספד בשירה העברית המודרנית, המצוטט בהספדים.

בהיסטוריה של מדינת ישראל זכור הספדו הבלתי נשכח של משה דיין, שנישא בשנת ‎1956 על קברו של רועי רוטנברג בנחל עוז. רועי רוטנברג היה נחלאי שנרצח ב-19 באפריל 1956 בידי מרצחים שהסתננו ממצרים. לאחר שרצחוהו התעללו בגופתו, ורק בתיווך האו"ם הסכימו להחזיר את הגופה. דיין, שהיה הרמטכ"ל באותה עת, והיה מוכר בציבור כאדם קר,התגלה במעמד זה כאמן ביטוי לא רגיל, כפי שמתגלה בחלק מהדברים שאמר במעמד קבורתו של רוטנברג:

"את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

רועי הנער אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו."

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, נשא הספד מרגש בהלוויתו של יצחק רבין, ומילות הסיום של הספדו, שאותן אמר בעברית, "שלום, חבר", הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי בישראל.