מרקוס אנטוניוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרקוס אנטוניוס (82 לפנה"ס - אוגוסט 30 לפנה"ס), מצביא ומדינאי רומאי, מתומכיו החשובים של יוליוס קיסר. לאחר רציחתו של קיסר, חבר אנטוניוס לאוקטביאנוס וללפידוס על מנת ליצור את הטריאומווירט השני. הסכמה משולשת זו הסתיימה בשנת 33 לפנה"ס, ובמלחמת האזרחים שפרצה הובס אנטוניוס והתאבד ביחד עם קלאופטרה ב-30 לפנה"ס.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת
אנטוניוס נולד ברומא, בערך בשנת 83 לפנה"ס. אביו, שאת שמו נשא, מרקוס אנטוניוס קרטיקוס, היה בנו של הנואם הגדול מרקוס אנטוניוס אוראטור, אשר הוצא להורג בידי אנשי גאיוס מריוס בשנת 86 לפנה"ס. דרך אמו היה קרוב רחוק של יוליוס קיסר. אביו מת בעודו בגיל רך, ואנטוניוס ואחיו גאיוס ולוקיוס נותרו בהשגחת אמם יוליה. יוליה נישאה לפובליוס קורנליוס לנטולוס סורה, אשר הוצא להורג בשל השתתפותו בקשר קטילינה להפלת הרפובליקה הרומית בשנת 63 לפנה"ס.
חייו המוקדמים של אנטוניוס התאפיינו, אם כן, בהעדרה של השגחה הורית. על פי היסטוריונים כפלוטארכוס הוא בילה את שנות נעוריו בהשתוללות ברומא עם אחיו, ועם ידידים כפובליוס קלודיוס פולכר (שנודע לשמצה בשל כך שחילל את טקס "האלה הטובה", אליו היו מוזמנות רק נשים, והוא הסתנן אליו בלבוש אישה). רעים אלו פיתחו אורח חיים פרוע, הימרו, שתו לשוכרה, וקיימו מערכות יחסים לא נאותות עם נשים. פלוטארכוס מזכיר שמועה לפיה בטרם הגיע אנטוניוס לגיל עשרים כבר היה חייב את הסכום של 250 כיכרות זהב (המקביל למספר מיליוני שקלים חדשים כיום).
לאחר תקופה פרועה זו, נשלח אנטוניוס ליוון, על מנת ללמוד רטוריקה. במהלך ביקור זה, הצטרף לחיל הפרשים בצבאו של הפרוקונסול אאולוס גביניוס בדרכו לסוריה. במערכה שבאה לאחר מכן, הוכיח יכולת כמפקד פרשים, וכן תעוזה אישית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ביקר במצרים ובאלכסנדריה.
[עריכה] תמיכתו ביוליוס קיסר
בשנת 54 לפנה"ס הפך אנטוניוס לחבר המטה של צבאו של יוליוס קיסר בגאליה. הוא הוכיח עצמו כמפקד מוכשר במהלך המלחמות הגאליות, אך אישיותו גרמה לחוסר יציבות בכל מקום בו הוצב. נאמר כי אף קיסר היה לעתים מרוגז בשל התנהגותו.
למרות זאת הפך אנטוניוס לאחד מתומכיו הגדולים של קיסר. הוא הקדיש את שנת 50 לפנה"ס, שבה מונה לטריבון הפלבאי, לקידום מטרותיו של קיסר. שתי תקופות הכהונה של קיסר כפרוקונסול, שארכו 10 שנים, עמדו לחלוף, וקיסר חפץ לשוב לרומא על מנת להיבחר לקונסול. הסנאט הרומאי, המונהג על ידי בן בריתו לשעבר של קיסר, פומפיוס ראה זאת בעין רעה, שכן חשש מן הפופולריות של המצביא, אשר צירף לאימפריה הרומית את גאליה כולה בשנים שבהן שימש כפרוקונסול. קיסר נדרש להתפטר ממשרת הפרוקונסול, להשאיר מאחור את צבאותיו ולחזור לרומא. במקרה זה, ידע קיסר, הוא יועמד לדין על עבירות (אמיתיות או מדומות), דבר שיביא לסיום הקריירה שלו, להגלייתו, או אף לגרוע מכך.
המאבק היה, בשלב זה של דמדומי הרפובליקה, מאבק בין אישים. קיסר ופומפיוס היו בעבר בעלי ברית, וביחד עם קראסוס, ייסדו את הטריאומווירט הראשון, אשר הביא את שלושתם למרומי השלטון ברומא. במסגרת זו השיא קיסר את בתו האהובה לפומפיוס. אך מאז שבת זו מתה, כשהיא מנסה ללדת את בנו של פומפיוס, ולאחר מותו של קראסוס במלחמה במזרח, הפכה הידידות ליריבות מרה.
אנטוניוס הציע כי שני המצביאים יוותרו על צבאותיהם. כך יכול היה קיסר לשוב לרומא ללא חשש. הרעיון, שייתכן והיה בו כדי למנוע מלחמת אזרחים, נדחה, ואנטוניוס פנה לנתיב אלים. הוא עזב את רומא, הצטרף לקיסר, שעמד עם צבאותיו על גדות נהר הרוביקון. הנהר סימן את גבולות רומא, אשר אסור היה להכניס אליהם את הצבא הפרוקונסולרי. עתה, כאשר כל הסיכויים לסיום הסכסוך בדרכי שלום אבדו, הוביל קיסר את צבאותיו אל מעבר לנהר ואל תוך איטליה גופא, וצעד אל רומא. הייתה זו תחילתה של מלחמת אזרחים. במלחמה היה אנטוניוס לסגנו של קיסר, והוביל את אגפם השמאלי של חילות קיסר בשדה הקרב, אות לאמון שנתן בו קיסר.
לקראת סופה של המלחמה, בשנת 47 לפנה"ס קיבל אנטוניוס משרות ניהול ברומא, ונותר בעיר כאשר לחם קיסר באחרוני אנשי פומפיוס בספרד ובאפריקה. אנטוניוס היה מנהלן גרוע. כאשר לא הצליח לכפות את רצונותיו בדרכי שלום, נגרר לאלימות. מאות אזרחים נהרגו, והעיר הידרדרה לאנרכיה. קיסר הורה על פיטורי אנטוניוס ממשרותיו הפוליטיות, והשניים לא ראו זה את זה למשך שנתיים. ב-44 לפנה"ס התפייסו השניים, וקיסר בחר באנטוניוס כעמיתו למשרת הקונסול.
בתקופה זו שלט קיסר שלטון יחיד ברומא, והשמועה אמרה כי בכוונתו להכריז על עצמו כמלך. מן הסנאט ומן העם קיבל קיסר כיבודים יוצאי דופן, שלא ניתנו לאיש מלפניו. בפברואר 44 לפנה"ס בעת חגיגות הלופרקליה (חג עממי המוקדש לאל פאן שבו הוקרבו תיישים וכלב, ולאחר מכן התרוצצו בעיר צעירים לבושים באזור חלציים, והלקו את כל הנקרה בדרכם), הושיט אנטוניוס לקיסר את הדיאדמה, היא רצועת לבנה מבד פשתן, הנלבשת מסביב לראש, והייתה לסמל למלוכה הרומית. קיסר סירב לקבל את הדיאדמה, ושלח אותה אל מקדשו של יופיטר, אך המעשה עורר גל חששות ושמועות. אנשי הרפובליקה הרומאית חששו ממוסד המלוכה, וחששו כי הפירוש שייתן קיסר למוסד המלוכה יהיה קרוב לאידאל, אותו ראו במזרח, של מלוכה אבסולוטית ועריצה, שנראתה כמנוגדת לרוחו של העם הרומאי.
באידי מרץ, הוא ה-15 במרץ שנת 44 לפנה"ס, נרצח קיסר על ידי קבוצת סנטורים רפובליקנים. במהומה שפרצה בעקבות המאורע, נמלט אנטוניוס מרומא בלבוש עבד, בחששו כי רוצחיו של הדיקטטור יפנו עתה אליו. כאשר נמנעו הרוצחים ממרחץ הדמים המתוכנן, שב אנטוניוס לרומא וניסה להגיע להבנה עם ראשי חבורת המתנקשים. למשך זמן מה, אנטוניוס, אשר עדיין שימש כקונסול, נראה כרודף שלום והתפייסות. לאחר נאום של מרקוס טוליוס קיקרו בסנאט, הוכרז על מתן חנינה כללית למתנקשים. אך בהלוויתו של קיסר נשא אנטוניוס, כסגנו וכשותפו לתפקיד הקונסול, את נאום ההספד. בנאום זה יצא בהאשמות בדבר רצח, והבטיח את רדיפת הקושרים עד שייפרע מהם. בנאום הוכיח כשרון רטורי ודרמטי, כאשר הוריד את הטוגה מעל גופת קיסר על מנת להראות להמון כיצד נדקר המנהיג המת. באותו הלילה התקיף ההמון את בתיהם של הקושרים, והכריח אותם לצאת מן העיר.
ויליאם שייקספיר, במחזהו "יוליוס קיסר", שם בפיו של אנטוניוס כמה מן הציטטות הידועות ביותר, והנציח את דמותו כדמות של נואם עילאי, אשר פנייתו אל ההמון היא שהטתה את הכף כנגד המתנקשים. נאום ההספד ליוליוס קיסר, אשר שם שייקפיר בפיו של אנטוניוס, המתחיל במילים: "Friends, Romans, countrymen lend me your ears; I come to bury Caesar, not to praise him" נחשב לאחד משיאי יצירתו של שייקספיר. כן הקדיש שייקספיר לאנטוניוס מחזה נוסף, הוא "אנטוניוס וקלאופטרה".
[עריכה] הטריאומווירט השני
מות קיסר הותיר חלל בפוליטיקה הרומית. הרפובליקה, עליה ניסו המתנקשים להגן, מתה למעשה, ומלחמת אזרחים נוספת עמדה לפרוץ. בשלב זה פרץ אל הזירה הפוליטית בן אחיינו של קיסר, אוקטביאנוס, אשר מונה בצוואתו של קיסר ליורשו, וקיבל את שמו. השפעה רבה הייתה גם למרקוס אמיליוס לפידוס, איש ציבור נוסף מתומכי קיסר. לאחר משא ומתן ממושך, החליטו שלושת האישים לחלוק בכוח וייסדו את הטריאומווירט השני. הטריאומווירט קיבל הכרה רשמית בחוק שהעניק לשלישיה את כל הסמכויות במדינה לתקופה בת חמש שנים, החל משנת 43 לפנה"ס. על מנת לחתום את הברית, נשא אוקטביאנוס לאישה את קלאודיה, בתו החורגת של אנטוניוס. או אז יצאו השלושה להלחם במתנקשים בחיי קיסר, אשר נמלטו אל המזרח, ולרצוח את אלה מהם שנותרו ברומא. מרקוס טוליוס קיקרו, המדינאי והנואם הדגול, היה הקורבן המפורסם ביותר של ימים אלימים אלה. ביודעו כי אנטוניוס רוחש כלפיו טינה, התאבד קיקרו, בטרם יוכלו להוציאו להורג (אך על פי ההיסטוריון ליביוס, הוא רק לא התנגד לבאים ליטול את חייו). גם במוות ניסה אנטוניוס להיפרע מקיקרו. ראשו וידיו הוצגו על גבי כידון בכיכר העיר, כאשר לשונו מנוקבת בסיכת זהב מתסרוקתה של פולביה, אשתו של אנטוניוס. לאחר הניצחון בקרב פיליפי שבו הובסו ראשי הקושרים ובחרו להתאבד, ובהם מרקוס יוניוס ברוטוס, לא נותר איש שיתנגד לכוחם של אנשי הטריאומווירט.
לאחר שטיפלו במצב הפוליטי והצבאי, חילקו ביניהם הטריאומווירטים את השלטון בעולם הרומאי. לפידוס קיבל את הפרובינקיות במערב, אוקטביאנוס נותר באיטליה, על מנת להבטיח חלוקת האדמות לוותיקי הצבא (משרה שהקנתה לו את נאמנות הצבאות) ואילו אנטוניוס נסע אל הפרובינקיות המזרחיות, על מנת להשקיט מרד נוסף ביהודה, ולנסות ולכבוש את האימפריה הפרתית. במהלך מסע זה פגש בקלאופטרה בעיר טרסוס בשנת 41 לפנה"ס. כשם שכבשה את לבו של קיסר, נפל עתה אף אנטוניוס בשבייה של המלכה המצרית המצודדת.
בו בזמן, באיטליה, החמיר המצב. אוקטביאנוס לא הצליח להרגיע את החיילים המשוחררים, ויצר סכסוכים הן עם החיילים (שטענו שאינם מקבלים את המגיע להם) והן עם בעלי האדמות (שטענו כי מגרשים אותם מאדמתם לטובת החיילים) ויתרה מכך, התגרש מקלאודיה, אשר הייתה עדיין בבתוליה, בטענה כי היא מרגיזה אותו. הרקע לגירושין, ולתסיסת החיילים, היה פועלה של פולביה, אשתו של אנטוניוס, שהייתה ידועה בשאיפותיה הפוליטיות ובמזגה הסוער. פולביה גייסה שמונה לגיונות מכספה היא, ובסיוע אחיו של אנטוניוס, לוקיוס אנטוניוס, פלשה לרומא. אוקטביאנוס נאבק בה, ולבסוף הצליח להתגבר על צבאה, במצור שהושת על העיר פרוג'יה, ולשלוח אותה לגלות, שם היא מתה בעודה ממתינה לישועתו של אנטוניוס.
אנטוניוס לא מיהר לנקום את מות אשתו ואחיו. הוא הגיע להסכמה עם אוקטביאנוס, אשר נחתמה בנישואיו לאוקטביה, אחותו למחצה של אוקטביאנוס. הסדר הטריאומווירט נותר על כנו. עתה היה אנטוניוס פנוי לצאת למלחמה, לה ציפה זה מכבר, כנגד הפרתים.
[עריכה] אנטוניוס וקלאופטרה
על מנת להחל במלחמה כנגד הפרתים יצא אנטוניוס ליוון מלווה באשתו החדשה. מרד שפרץ בסיציליה, מטעם אחרוני תומכי פומפיוס, העסיק את הצבא שהובטח לו לצורך המלחמה, ואנטוניוס נותר בחוסר מעש. סכסוך חדש עם אוקטביאנוס הביא לחתימת ברית חדשה בשנת 38 לפנה"ס. הטריאומווירט חודש למשך חמש שנים נוספות עד לשנת 33 לפנה"ס, ואוקטביאנוס הבטיח לשלוח את הלגיונות למזרח לצורך מלחמותיו של אנטוניוס.
עתה היה אפילו אנטוניוס ספקן באשר לתמיכתו המצופה של אוקטביאנוס במלחמה במזרח. הוא הותיר מאחור את אוקטביה ההרה, ושט לאלכסנדריה, על מנת לקבל מימון למלחמה מקלאופטרה, שהייתה כבר אם לשניים מילדיו. קלאופטרה מימנה את מסע המלחמה, אך זה נכשל באופן חרוץ, ואנטוניוס איבד את רוב צבאו, בנסיגה הרת אסון דרך ארמניה בחודשי החורף.
בינתיים ברומא, הסתיים הסדר הטריאומווירט. אוקטביאנוס הכריח את לפידוס להתפטר לאחר שלפידוס, שהוזעק על מנת לסייע בדיכוי המרד בסיציליה ניסה בהזדמנות זו לקבל את השלטון הבלעדי. עתה היה אוקטביאנוס השליט היחיד ברומא, וסחף לצדו את האצולה והסנאט. הוא נישא לליביה והחל לתקוף את אנטוניוס בציבור על מנת לצבור לעצמו כוח. אנטוניוס הואשם בהאשמות רבות, אך ההאשמה העיקרית הייתה כי הפך מאציל רומאי לבן המזרח. מספר פעמים זומן אנטוניוס לרומא, אך החליט להישאר לצדה של קלאופטרה.
בסיוע כספה של קלאופטרה שב אנטוניוס ופלש לארמניה. לאחר שובו, ערך מצעד ניצחון ברחובות אלכסנדריה, בסיומו כינס את העם והודיע על סיום הברית עם אוקטביאנוס, ועל חלוקת הממלכות בין שלושת ילדי קלאופטרה: אלכסנדר הליוס הוכרז כמלכה של ארמניה ופרתיה (שעדיין לא נכבשה). תאומתו, קלאופטרה סלנה קיבלה את קירנאיקה ולוב ותלמי פילדלפוס הצעיר קיבל את סוריה וקיליקיה. קלאופטרה הוכתרה למלכת המלכים ומלכת מצרים, בצוותא עם בנה מיוליוס קיסר, קיסריון, אשר הוכרז כבנו החוקי ויורשו של יוליוס קיסר.
חלוקת אדמות שכיבושן עלה בדם רומאי רב בין ילדיה של קלאופטרה הייתה צעד בעייתי מבחינתו של אנטוניוס. ההכרה בקיסריון כבנו של קיסר ערערה את מעמדו של אוקטביאנוס, אשר בנה את הקריירה שלו על כך שהיה בנו המאומץ של קיסר. אוקטביאנוס לא יכול להניח לדברים אלה בשתיקה. ביום האחרון של שנת 33 לפנה"ס פקע תוקף הסכם הטריאומווירט, והסכם זה לא חודש. הייתה זו תחילתה של מלחמת אזרחים נוספת.
במהלך שנת 33 ושנת 32 לפנה"ס נערכה מלחמת תעמולה ברומא, כאשר שני הצדדים החליפו האשמות. אנטוניוס התגרש מאוקטביה והאשים את אוקטביאנוס בהיותו אדם פשוט, זה מקרוב בא, נכד לעבד משוחרר ממחוז תוריאי שעיסוקו בשזירת חבלים, ולמלווה בריבית, אשר זייף את מסמכי האימוץ שאימץ אותו קיסר (האשמות אלו היו מופרכות וחסרות בסיס, אבל היוו את העלבון העילאי שניתן היה להטיח בפניו של אוקטביאנוס). אוקטביאנוס כינה את אנטוניוס "בוגד", והאשים אותו בכך ששמר לעצמו את הפרובינקיות שעל פי החוק היה עליו להגריל בין רומאים אחרים, ובעשיית מלחמה כנגד ארמניה וכנגד הפרתים מבלי שקיבל את הסכמת הסנאט. בשנת 32 לפני הספירה שני הקונסולים ושליש מן הסנאט עזבו את רומא, על מנת לחבור לאנטוניוס במזרח.
המלחמה החלה ב-31 לפנה"ס. צבאותיו של אוקטביאנוס, בראשות המצביא המוכשר מרקוס ויפסניוס אגריפס, תוגברו בחיילים מן הפרובינקיות בקירנאיקה וביוון שחברו אל אוקטביאנוס. ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס התרחש הקרב המכריע, הוא הקרב הימי באקטיום. הצי של אנטוניוס וקלאופטרה הושמד, והם נאלצו להימלט למצרים.
אוקטביאנוס לא נתן להם מנוח. באוגוסט 30 לפנה"ס, בסיועו של אגריפס, פלש אוקטביאנוס למצרים. אנטוניוס, שהושם בין המצרים, התאבד. ימים ספורים לאחר מכן התאבדה קלאופטרה, שנלקחה בשבי. השניים נקברו בצוותא.
[עריכה] תוצאות פעולותיו
לאחר מותו של אנטוניוס הפך אוקטביאנוס לשליט היחיד ברומא. את אנטונינוס, בנה של פולביה, הוציא להורג, כמו גם את קיסריון. את תלמי פילדלפוס וקלאופטרה סלנה, בניהם של אנטוניוס וקלאופטרה, שמר בחיים, ופרנס אותם כאילו היו בני משפחתו. אוקטביאנוס ריכז בידיו את כל הכוח ברומא, ושינה את שמו לאוגוסטוס ("הנעלה") בשנת 27 לפנה"ס. הייתה זו תחילתה של צורת שלטון חדשה ברומא, הקיסרות. אוגוסטוס הכריז על עצמו כ"פרינקפס", תואר חדש שפירושו "האזרח הראשון". בלשון ימינו מכונה הפרינקפס "קיסר", אך באותה העת היה זה אך שם משפחתו של הפרינקפס. הסנאט הפך לגוף מייעץ, בעל סמכויות סמליות.
יש הרואים בקרב אקטיום ובתבוסתו של אנטוניוס, אשר הביאה לעלייתו של אוגוסטוס, את יום מותה של הרפובליקה הרומית. יש המאחרים תאריך זה עד למותו של אוגוסטוס ועלייתו לשלטון של יורשו טיבריוס קיסר בשנת 14 לספירה. מכל מקום ניסיונו של אנטוניוס ליצור ממלכה מזרחית בה שולבו אלמנטים מתרבות המזרח ומן התרבות הרומאית כשל, ומצרים הייתה לחלק מן האימפריה הרומאית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- צבי יעבץ, יוליוס קיסר, תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר.
- צבי יעבץ, אוגוסטוס, נצחונה של מתינות, הוצאת דביר.
- צבי יעבץ, המון ומנהיגים ברומא בשלהי הרפובליקה ובקיסרות הקדומה, תל אביב (1966).
- סויטוניוס, שנים עשר הקיסרים, (תרגום אלכסנדר שור), הוצאת מסדה.
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומא (תרגום יוסף ג. ליבס), ירושלים, 1954.
