הרקליוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרקליוס (לטינית: Flavius Heraclius Augustus, יוונית: Ηράκλειος, Hērakleios. 575 - 11 בפברואר 641) היה קיסר ביזנטיון מ-5 באוקטובר 610 ועד מותו.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] מוצא
משפחתו של הרקליוס הייתה ככל הנראה ממוצא ארמני, אך על אבותיו לא ידוע כמעט דבר. הוא נקרא על שמו של אביו הרקליוס (שברבות הימים זכה על כך לכינוי המתבקש "הרקליוס האב"), שהיה מצביא בצבאו של הקיסר מוריס, ולחם בשנת 590 מול צבאו של הטוען לכתר האימפריה הסאסאנית הפרסית, בהראם ג'ובין. לאחר המלחמה מינה מוריס את הרקליוס האב לתפקיד מושל אפריקה. הרקליוס בילה את מרבית ילדותו בפרובינציה הרומית באפריקה, ועל פי אחת הגירסאות עסק בצעירותו בלחימת גלידאטורים מול אריות.
[עריכה] המרד נגד פוקאס ועלייתו של הרקליוס
בשנת 608 הכריז הרקליוס האב על מרד כנגד הקיסר פוקאס, שהדיח את מוריס מכיסאו שש שנים קודם לכן. המורדים הטביעו מטבעות עליהם הוצגו הרקליוס האב והרקליוס הבן כקונסולים, אף שאיש משניהם לא טען לכס הקיסרות במפורש. בן דודו של הרקליוס ניקיטס עמד בראש פלישה קרקעית למצרים, הביס את צבאו של פוקאס, והשתלט על האזור.
הרקליוס עצמו הפליג בדרך הים דרך סיציליה אל קפריסין. בהגיעו לקונסטנטינופול הוא נפגש עם בכירי האצולה בעיר, וזמן קצר לאחר מכן ערך טקס בו הכתיר עצמו לקיסר. כשנכנס לעיר ערקו לצידו חיילי המשמר של פוקאס, עליהם פיקד חתנו של הקיסר פריסקוס, והוא נכנס אליה כמנצח, והוציא להורג את פוקאס במו ידיו. ב-5 באוקטובר 610 הוכתר הרקליוס בפעם השנייה, בכנסיית סטפן הקדוש שבארמון הקיסרות, ולאחר מכן נשא לאישה את ארוסתו פאביה, שזכתה לשם המלכותי אידוקיה, שזכתה לאהדת תושבי העיר, אך מתה ב-612. בשנת 623 נשא הרקליוס לאישה את אחייניתה של אידוקיה, מרטינה. נישואים שניים אלה לא התקבלו בעין יפה, ונתפסו בעיני נתיניו של הרקליוס כגילוי עריות, אך דווקא מרטינה הייתה זו שהפכה למרכז הכוח השלטוני בימי יורשיו של הרקליוס
[עריכה] המלחמה נגד פרס
כשהרקליוס עלה לשלטון הייתה האימפריה במצב חמור. פוקאס פינה את מרבית הכוחות מגבול הדנובה, והותיר את אזור הבלקן לחסדיהם של האוורים. הקיסר המודח מוריס סייע לשליט פרס ח'סרו השני לשוב לכיסאו, והשניים הפכו לבני ברית. מותו של מוריס שימש לח'סרו תירוץ לתקוף את ביזנטיון ולדרוש כי יורשו של מוריס, תיאודוסיוס, יוכתר כקיסר. לאורך שלטונו של פוקאס השתלטו הפרסים באופן הדרגתי על אזור ארם נהריים, וניצלו את המרד של הרקליוס כדי להתקדם לכיוון סוריה.
הרקליוס הציע לפרסים הסכם שלום עם עלייתו לשלטון, אך ח'סרו סירב להצעה, בטענה כי אינו אלא טוען לכתרו של תיאודיסיוס. כוחותיו של הרקליוס לא הצליחו להתמודד עם הצבא הפרסי, שכבש את דמשק בשנת 613 ובסיועה של הקהילה היהודית נכנס לירושלים שנה לאחר מכן (במהלך הכיבוש נפגעה קשות כנסיית הקבר הקדוש, והצלב עליו נצלב ישו נלקח שלל). מצרים נכבשה ב-616 והכוחות התקדמו על לאזור כלקדון, באזור מצרי הבוספורוס באנטליה, עד כדי כך שנהוג לספר כי תושבי קונסטנטינופול יכלו לראות בלילה את אורות הלפידים של הפרסים מעבר לחומת העיר.
בשל התקדמות הפרסים שקל הרקליוס להעביר את בירתו מקונסטנטינופול לקרתגו אך בסופו של דבר שכנע אותו הפטריארך סרגיוס הראשון שלא לבצע את תוכניתו. הוא נותר במזרח ופעל לארגון צבאו מחדש. ב-621 יצא הרקליוס בראש צבאו כדי להתייצב מול האויב הפרסי. בהאמינו שקונסטנטינופול מוגנת די צורכה, הצעיד הרקליוס את צבאו לאורכה של אסיה הקטנה ופלש לפרס עצמה, במסע מלחמה שעתיד היה להימשך עוד שנים ארוכות. הרקליוס כרת ברית עם הקזארים ועם שבטים תורכמנים נוספים, וניצל גם מחלוקות פנימיות באימפריה הפרסית. הפרסים הובסו לבסוף בקרב נינווה בשנת 627, אך ח'סרו עדיין סירב לחתום על חוזה שלום עם ביזנטיון. רק כשהתקרב הצבא הביזנטי לבירה הפרסית קטסיפון, הדיחו האצילים הפרסים את ח'סרו, ויורשו קאוודה השני נאלץ לקבל את תנאי השלום של הרקליוס. האימפריה הסאסאנית לא התאוששה עוד מנזקי המלחמה, ועד מהרה פלשו אליה הכוחות הערבים והשמידו אותה.
הרקליוס נטל לעצמו את תוארו של השליט הפרסי "מלך המלכים", וויתר על התואר הרומי אוגוסטוס. בשנת 629 בחר לעצמו את התואר "בזילאוס", הגרסה היוונית ל"שליט יחיד", תואר שהמשיך לשמש את קיסרי ביזנטיון במשך 800 השנים הבאות. הרקליוס אימץ מוטיבים הלניסטיים נוספים לשלטונו, וביטל את מעמדה של הלטינית כשפה הרשמית, לטובת היוונית. בשנת 630 עלה הרקליוס לרגל לירושלים, ברגליים יחפות, והשיב את צלבו של ישו לכנסיית הקבר הקדוש.
[עריכה] המלחמה נגד הערבים
הרקליוס נפל למשכב זמן קצר לאחר נצחונו על הפרסים, ולא יצא עוד לשדה הקרב. בשנת 634, כשהצבא הערבי תקף את סוריה וארץ ישראל, הוא שלח את מצביאי צבאו ללחום כנגדם, אך הם כשלו במערכה. קרב ירמוך, שנערך בשנת 636 הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הביזנטי, ובתוך שלוש שנים נכבשו מרבית סוריה וארץ ישראל. עד למותו של הרקליוס נפלה גם מצרים לידי הערבים.
[עריכה] מורשת
אף שנצחונו על הפרסים לא הביא להישגים מתמשכים עבור האימפריה הביזנטית, הרקליוס נחשב לאחד מגדולי קיסריה. הרפורמות שלו בממשל הקטינו את רמת השחיתות הגבוהה של שלטונו של פוקאס, והארגון מחדש בצבא שהנהיג זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר הצליח צבא זה לעצור את המסלמים באסיה הקטנה, והמשיך להחזיק בקרתגו למשך 60 שנים נוספות.
כיבוש השטחים המזרחיים מידי הפרסים עורר מחדש באימפריה הביזנטית את שאלת האחדות הדתית. רבים מתושבי אזורים אלה היו מונופיזיטים וסירבו לקבל את החלטות ועידת כלקדון. הרקליוס ניסה לקדם פתרון פשרה שאותו כינה מונותוליזם, אך פתרון זה נדחה בידי שני הצדדים בסכסוך, שראו בו כפירה בנצרות.
[עריכה] משפחה
להרקליוס ולאישתו הראשונה פאביה אידוקיה היו שני ילדים:
מאשתו השנייה מרטינה היו להרקליוס לפחות 10 ילדים, אך שמותיהם וסדר לידתם מוטלים בספק:
- פאביוס - היה בעל צוואר משותק
- תיאודוסיוס - היה חירש-אילם, נשא לאישה את ניקה, ביתו של המצביא הפרסי שהרבראז
- קונסטנטינוס
- קונסטנטינוס הרקליוס (הרקלונס), קיסר בשנים 638-641
- דויד (טיבריוס) - הכריז על עצמו קיסר בשנת 648
- מרטינוס (או מרינוס)
- אוגוסטינה, אוגוסטה
- אנסטסיה ו/או מרטינה, אוגוסטה
- פברוניה
מבין ילדים אלה לפחות שניים היו נכים, דבר שנתפס כעונש על נישואיו הלא לגיטימיים של הרקליוס. כמו כן היה לו לפחות בן לא חוקי אחד, אטלריכוס, שקשר כנגדו בשיתוף בן דודו תיאודורוס והאציל האמרני דויד סהרוני. הוא עונה והוגלה לפרינקיפו שבאיי הנסיך בשנת 637. במהלך שנותיו האחרונות של הרקליוס התפתח מאבק בין הרקליוס קונסטנטינוס לבין מרטינה, שניסתה לקדם את מעמדו של בנה הרקלונס בדרכו לכס הקיסרות. בצוואתו הוריש הרקליוס את השלטון לשניהם, והם אכן שלטו בצוותא, בעוד מרטינה קיבלה את התואר "קיסרית" לצידם.
