התקופה הביזנטית בארץ ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| היסטוריה של ארץ ישראל |
|
|
| לוח התקופות בארץ ישראל |
התקופה הביזנטית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 ו-638, בה שלטה בה האימפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשית התקופה
בשנת 324 לספירה, לאחר שנים רבות של אנרכיה באימפריה הרומית, השתלט על השלטון הקיסר קונסטנטינוס הגדול כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון.
הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה, ובנה בירושלים, ביוזמתה של הלנה הקדושה אמו, מבנה גדול בשם "הבסיליקה של קונסטנטינוס", במקום שבו עמד קודם לכן מקדש לאלה אפרודיטה. מבנה זה הפך ברבות הימים לכנסיית הקבר. כמו כן נבנו עשרות כנסיות ומנזרים נוספים והארץ נעשתה מוקד עלייה לצליינים ולנזירים.
ראשית התקופה עומדת בסימן התחזקות הנצרות באימפריה הרומית ובמקביל התחזקות הרדיפות הדתיות וניסיונות לפורר את היישוב היהודי. בעת תחילת התפוררותה של האימפריה הרומית, הנצרות כבר שלטה על אוכלוסייה ושטח רחב ידיים שלא נפל מזה של רומא בשיא גדולתה.
[עריכה] מעמד היהודים
מלחמות הזרמים השונים (המרכז בקושטא, רומא ואלכסנדריה) הסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה.
בתחילת התקופה עוד הייתה נשיאות הסנהדרין הגוף המכריע בארץ. במאות ה-3 וה-4 נתדלדל כוחה ובמאה ה-5 (429 לספירה) היא נעלמת עם מות רבן גמליאל השישי, הנשיא האחרון, ללא יורש. באותו זמן הנוצרים הופכים לרוב מכריע בארץ והיישוב היהודי מאבד מכוחו. רובו של היישוב היהודי ישב בגליל באותה תקופה (טבריה וציפורי היו היישובים המרכזיים), ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה.
לקראת סוף המאה ה-5 ובתחילת המאה ה-6 עם עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, הדרדר מצב היהודים. הקיסר החל להתערב בחייהם הדתיים, גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד התורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון.
[עריכה] המלחמות בין הביזנטים לפרסים והכיבוש הערבי
במאה ה-7 החלו הפרסים לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, ונסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 אף כבש המלך הפרסי קוזרוי השני את סוריה ואת ארץ ישראל, אך לאחר כשנה נטשו הפרסים את ארץ ישראל, והתמקדו בבניית ארצם וחיזוקה. באותה תקופה כבש הקיסר הרקליוס את דרכו לכיוון פרס דרך הים השחור והגיע להסכם צבאי נוח בו בין השאר קיבל בחזרה את השליטה בירושלים. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, דבר שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ. מאז ועד תחילת המאה ה-20 (1,400 שנה בקירוב) היישוב היהודי אינו מהווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.
מלחמת שתי המעצמות התישה את כוחן והביאה שעת כושר אל הערבים שפרצו מן המדבר. תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל מסומן בשנת 638, אז כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ירון דן, עיונים בתולדות ארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזאנטית, הוצאת יד בן צבי, 2006.
