כנסיית הקבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כנסיית הקבר היא כנסייה גדולה הממוקמת במקום צליבתו וקבורתו של ישו. הכנסייה שוכנת ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, במקום המזוהה כגבעת הגולגותא הנזכרת בברית החדשה: "וַיְהִי כַּאֲשֶר בָּאוּ אֶל הַמָקוֹם הַנִקְרָא גָלְגֹתָא, וַיִצְלְבוּ אֹתוֹ שָם" (הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג , 33). היא נחשבת לכנסייה החשובה והקדושה ביותר בעולם, אף יותר מהוותיקן ברומא.

תוכן עניינים 1 זיהוי האתר 2 היסטוריה 3 העדות הנוצריות בכנסייה 3.1 העדות השולטות 3.2 סכסוכים 3.3 סולם הסטטוס קוו 4 מבנה הכנסייה 5 ראו גם 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] זיהוי האתר

זיהוי מקום הצליבה והקבורה מיוחס להלנה, אמו של הקיסר הרומי-ביזנטי קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326. מורה דרך מקומי הראה לה את מקום הקבורה וכמה שרידי צלב שיוחסו לישו. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, ולימים אף הקימה עם בנה במקום את כנסיית הקבר. זיהוי האתר כמקום הצליבה נתמך בארכיאולוגיה ובמחקר ההיסטורי, שכן אזור זה שימש כמחצבה נטושה בשלהי ימי הבית השני (ימי ישו) ושכן מחוץ לחומות העיר. גם זיהויו כאתר הקבורה מתקבל על הדעת, שכן "קברי כוכים" יהודיים חצובים בסלע מתקופה זו נראים עד היום במקום. לא כל הנוצרים מקבלים את הזיהוי; רוב הפרוטסטנטים מזהים את גבעת הגולגולתא עם גן הקבר - מערת קבורה חצובה השוכנת כקילומטר צפונית לכנסיית הקבר, מחוץ לחומות העיר העתיקה. זיהוי זה הנו חדש יחסית, והוא החל בשלהי המאה ה-19.

[עריכה] היסטוריה

בתקופה הרומית עמד כנראה במקום מקדש לאלה אפרודיטי, אולם הוא הוסר על ידי קונסטנטינוס ואמו סביב שנת 333, ואת מקומו תפסה כנסייה שנקראה בשם "הבזיליקה של קונסטנטינוס". במהלך התקופה הביזנטית עבר המבנה כמה וכמה שיפוצים, וללא ספק היה המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. הוכחה לכך ניתן למצוא במפת מידבא המתוארכת למאות 6-7 לספירה, בה נראית כנסיית הקבר בלב ירושלים. מפה זו אף מלמדת כי בתקופה הביזנטית היה אזור הגולגותא חלק בלתי נפרד מהעיר.

עם הכיבוש הפרסי בשנת 614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שיבת הביזנטים לירושלים בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים. פעלו של הרקליוס לא הושלם, שכן בשנת 638 כבשו המוסלמים את הארץ וצעדיהם של הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות סובלנית כללית שנהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי, עומר אבן כטאב, סר לכנסייה לאחר הכיבוש והתפלל בכבוד רב מול פתחה. סובלנות זו לא אפיינה את כל השליטים המוסלמים, ובשנת 1009 ציווה החליף הקנאי אלחכים באמר אללה להרוס את הכנסייה. בשנת 1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, בעקבותיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם שרידי כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים, שליטי הארץ המוסלמים באותה עת, לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס "הרים את הכפפה" ובשנת 1048 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו.

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1099, כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של כמעט מאה שנים. הם שיפצו את הכנסייה ופיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית. את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית מליסנדה, בתו של בולדווין השני, בשנת 1149 - שנת היובל לכיבוש העיר.

במאות השנים שלאחר מכן נשלטה ירושלים בידי מוסלמים, שאפשרו רובם ככולם לנוצרים לפעול בכנסיית הקבר. בתקופה הממלוכית הוגבל חופש הפולחן הנוצרי והיהודי באופן כללי, וזאת על ידי איסור בנייה ושיפוץ של מבני תפילה קיימים ("תנאי עומר"). בעקבות כך נמנעו הנוצרים לשפץ את כנסיית הקבר. בתקופה העות'מאנית התירו שליטי העיר לנוצרים לבצע תיקונים וחיזוקים קלים במבנה הכנסייה, אך מאידך הפקידו את מפתחות הכנסייה בידי משפחת גודה "אל גודייה" המוסלמית. במשך תקופות ארוכות גבו בשל כך המוסלמים "דמי כניסה" מהמבקרים בכנסייה, ובימים שבהם גבר המתח בין הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הם סירבו לפתוח את הדלתות למשך ימים ואפילו שבועות. נזירים שהתגוררו בתוך הכנסייה "נכלאו" למעשה בשל כך, ולולא חבריהם מבחוץ שהגניבו להם אוכל ומים דרך חלון, היו בוודאי גוועים ברעב.יש לציין כי משפת גודה "אל גודייה" אוחזת במפתחות כנסיית הקבר עד ימינו, ומשפחת "נוסייבה" אחראים על פתיחת וסגירת שערי הכנסייה עד היום.

[עריכה] העדות הנוצריות בכנסייה

בכנסיית הקבר פועלות זה מאות שנים עדות נוצריות שונות, הנמנות כולן על הזרם ה קתולי או האורתודוכסי. ברשות כל עדה חדרים, קפלות תפילה, אולמות, חפצי קודש וכדו', בהתאם לגודלה, וותיקותה בירושלים וכוחה הפוליטי-דתי פנים-נוצרי.

[עריכה] העדות השולטות

שלוש העדות השולטות בכנסייה הן העדה היוונית אורתודוכסית, העדה הארמנית (שתי הראשונות נמנות על הזרם האורתודוכסי), והמסדר הפרנציסקני המייצג את הוותיקן ואת הנצרות הקתולית בארץ. "שליטה" זה מתבטאת ברכוש רב יחסית בכנסייה וכן זכויות יתר על פני עדות אחרות, כמו פיזור קטורת ברחבי הכנסייה לקראת עריכת טקס התפילה היומי ("ליטורגיה" אצל האורתודוכסים; מיסה אצל הקתולים), ומשקל יתר בהכרעות הקשורות למבנה ולסדרי החיים בכנסייה. שאר העדות הפועלות בכנסייה הן עדות אורתודוכסיות קטנות כמו הקופטים, הסורים היעקוביטים, והאתיופים (מרכזם של האחרונים שוכן על גג הכנסייה ממזרח).

[עריכה] סכסוכים

במהלך השנים נתגלעו סכסוכים בין העדות השונות, כשהראשון והמפורסם ביניהם הוא הקרב על "טקס האש הקדושה" ב"שבת האור", בשנת 1100. מדובר בטקס ייחודי המתקיים מדי שנה (ועד ימינו) בחג הפסחא. בטקס זה יורדת "אש נסית" משמים ומציתה את לפידו של בעל המשרה הרמה ביותר בכנסיית הקבר. לאחר כיבוש ירושלים בשנת 1099 הפקיעו הצלבנים את קיום הטקס מידי היוונים האורתודוכסים, שקיימו אותו במשך מאות שנים. באותה שנה לא ירדה אותה "אש נסית", ולפידם של הצלבנים נותר כבוי. אירוע זה סימל את ניצחונם של היוונים האורתודוכסים, ובעקבותיו הושבה להם האחיזה במבנה קבר ישו.

סכסוך נוסף התקיים בין הקתולים לאורתודוכסים במחצית המאה ה-19 והוביל למתח פוליטי בין מדינות אירופה. דבר זה הביא בסופו של דבר לפריצתה של מלחמת קרים, בה נטלו חלק רוסיה, תורכיה ומדינות נוספות. זוהי דוגמה אחת מני רבות על חשיבותה הרבה של כנסיית הקבר בזירה הפוליטית-דתית.

[עריכה] סולם הסטטוס קוו

לא פעם היו הסכסוכים על זוטות, כמו שאלת חזקה על מדרגה זו או אחרת, הזכות לקיום טקס בתאריך זה או אחר, הזכות לשפץ או לבנות חלק בכנסייה וכדו'. לעתים גלשו סכסוכים אלה לתגרות ידיים, שהסתיימו לא פעם בנפגעים בנפש. במאה ה-19 התערב השלטון העות'מאני בעניינים, ובעקבות כך הוחלט על מדיניות "ססטוס קוו", לפיה לא יותר לאף עדה להזיז אפילו אבן בכנסייה ללא הסכמה כוללת. בעקבות כך לא ניתן להסיר את סולם שהוצב בתחילת המאה ה-19 בחזית הכנסייה, והוא מכונה בשל כך "סולם הסטטוס קוו". סולם זה מופיע בכל הציורים והצילומים המתארים את חזית הכנסייה ממחצית המאה ה-19 ועד ימינו.

[עריכה] מבנה הכנסייה

בתקופה הביזנטית הייתה כנסיית הקבר בשיא גודלה, והשתרעה על פני שטח עצום. הכניסה אליה, בשונה מהיום, הייתה ממזרח, דרך גרם מדרגות שעלה מהרחוב הראשי של העיר (הקארדו). שרידי מדרגות אלה נתגלו בחפירה ארכיאולוגית בשלהי שנות ה-90, וניתן לראותם תמורת סכום סמלי בחדר פנימי במגדניית זלאטימו (בתחתית המדרגות הרחבות העולות לתחנה התשיעית בויה דולורוזה). המדרגות הובילו דרך שלושה פתחים לאטריום מלבני וממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב אפסיס גדול, שכוון מערבה אל מערת הקבר. מהבזיליקה נכנסו המבקרים אל חצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת עמודים ובפינתה הדרום-מזרחית התנשאה גבעת הגולגותא. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב גדול. מן החצר נכנסו המבקרים אל הרוטונדה - אולם גדול ועגול שבמרכזו ניצב הקבר בתוך אדיקולה (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור, ובשלב השני נוספה לו כיפה גדולה.

כנסיית הקבר הביזנטית הייתה לשם דבר, והיא תועדה על גבי יצירות אמנות שנעשו בארץ ישראל באותה עת. תיאור מדוקדק שלה מופיע ב"מפת מידבא", כשכל פרטיה מתוארים בפרוטרוט: גרם המדרגות העולות מהקארדו, הבזיליקה, הרוטונדה וכו'. על גבי אמפולות (מיכלי שמן קטנים) מן התקופה הביזנטית נתגלו ציורים המתארים את האדיקולה, ועל פיהן, בצירוף תיאורים של צליינים בני התקופה, שיחזרו החוקרים את צורתה המשוערת.

כנסיית הקבר הצלבנית הייתה קטנה בהרבה, וכללה מבחינת שטחה רק את החצר הקטורה והרוטונדה. הצלבנים למעשה ויתרו על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ומקום להיכנס ממזרח, החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות או אירועים בחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר "האמיתי".

מבנה הכנסייה היום מבוסס כאמור על השיפוץ הצלבני, והוא כולל את חמש התחנות האחרונות מבין 14 התחנות של הויה דולורוזה: 10. הסרת בגדי ישו; 11. מסמורו לצלב; 12. אמו הסובלת; 13. צליבתו; 14. קבורתו. כן ניתן למצוא בה "פינות" חשובות כמו אבן המשיחה, עליה טיהרו את גופתו; מערת גילוי הצלב; מקום קבורת האדם הראשון; קברים חצובים מימי בית שני ועוד. הכנסייה כוללת גם מספר רב של קפלות וחדרים שונים, המוחזקים בידי העדות הנוצריות השונות.

"סולם הסטטוס קוו" בשנות התשעים של המאה ה-19	"סולם הסטטוס קוו" באפריל 2006	אבן המשיחה עליה טוהרה גופת ישו. יש המאמינים בתכונות הריפוי שלה, ולכן שופכים עליה מים ואוגרים אותם.	צליינים בכניסה לאדיקולה
הפסיפס הנמצא מול אבן המשיחה	החזית הדרומית של הכנסייה במבט מ"תצפית הגגות" ברובע היהודי

[עריכה] ראו גם

• גן הקבר
• ויה דולורוזה

[עריכה] לקריאה נוספת

• זליגמן, יוחנן ג'ון, ואבני, גדעון, "חפירות ומחקרים חדשים במתחם כנסיית הקבר", קדמוניות, ירושלים, חוברת 2 (122) תשס"ב, עמ' 119-124.
• ישראלי, יעל (עורך), ערש הנצרות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2000.
• לימור, אורה, מסעות ארץ הקודש, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1998.
• פויכטונגר, נעמי, "אמפולות המתכת מירושלים מסוף המאה השישית", בתוך: יהודים, שומרונים ונוצרים בארץ-ישראל הביזאנטית, יעקבי דוד; צפריר, יורם (עורכים) הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, 1988, עמ' 27-53.
• פטריך, יוסף, "כנסיית הקבר: תולדותיה ומרכיביה הארכיטקטוניים", בתוך: ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית 70-638, צפריר, יורם (עורך), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1999, עמ' 353-381.
• פטריך, יוסף, "קבר ישו – מחקר היסטורי וארכיאולוגי חדש", קתדרה, חוברת מס' 105, ספטמבר 2002, עמ' 181-184.
• פרידמן, איוון, " ההולכים בדרך הקבר הקדוש: צליינים בצילם של צליינים", בתוך: אבירי ארץ הקודש, ממלכת ירושלים הצלבנית, רוזנברג, סילביה (עורך) מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999, עמ' 86-92.
• שילר, אלי, "אתרי כנסיית הקבר", אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, חוברת מס' 42-42א, נובמבר 1985, עמ' 61-115.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כנסיית הקבר

• אילן שפירא, סיור בכנסיית הקבר באתר 02net
• כנסיית הקבר - תמונות ומידע כללי מתוך אתר ישראל - תמונות
• כנסיית הקבר הקדוש בפורטל תמונות ירושלים
• על ההיסטוריה של הקבר הקדוש מתוך אתר מוזיאון ישראל