ועדות ההתנגדות העממית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"ועדות ההתנגדות העממית" (ערבית: لجان المقاومة الشعبية, תעתיק מדויק: לג'אן אלמקאומה אלשעביה) - ארגון טרור פלסטיני הקיים בעיקר ברצועת עזה, ופועל בהשראת חיזבאללה וככל הנראה גם במימונו. למרות זאת, בניגוד לחיזבאללה הלבנוני, הארגון אינו מהווה מפלגה או תנועה חברתית, אלא פועל כארגון טרור "מקצועי", העוסק בביצוע פיגועים בלבד, ואינו נוהג לזהות את עצמו עם אידאולוגיה לאומית או דתית ברורה בזירה הפוליטית הפנימית. לאור כך, הוא מתואר לעתים על ידי אמצעי התקשורת כ"ארגון מטרייה", המאגד תחתיו פעילי טרור המשויכים לארגונים שונים ולעתים אף יריבים. הארגון הוקם על ידי ג'מאל אבו סמהדאנה, שנחשב לאחד המבוקשים הבכירים ביותר ברצועת עזה עד לחיסולו ב-8 ביוני 2006. חלק מנטילות האחריות של הארגון נעשות תחת שם הקוד "חטיבות צלאח א-דין", בהתייחסות ל"זרוע הצבאית" של הארגון (אם כי, כאמור, לארגון אין "זרועות" אחרות בדמות תנועה חברתית או פוליטית).
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
ועדות ההתנגדות הוקמו בשלהי 2000, על רקע המתיחות הגוברת בין ישראל לבין הפלסטינים, שהובילה לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה. ג'מאל אבו סמהדאנה, מקים הארגון ומנהיגו עד חיסולו, היה בעברו פעיל מבצעי בכיר בפת"ח. הוא בחר לנצל את השפעתו ומעמדו בקרב בכירי הרשות הפלסטינית וחמולת אבו סמהדאנה כדי להתפלג מהפת"ח ולהקים ארגון טרור עצמאי ביחד עם פורשים נוספים מהפת"ח, מהחמאס, מההחזית העממית ומארגונים נוספים. הארגון החדש ביצע במהלך אינתיפאדת אל אקצה מספר רב של פיגועים, בהם פיגועי מטען רבי עוצמה נגד טנקים ברצועת עזה - הראשון בהם, ב-14 בפברואר 2002 (שבו נהרגו שלושה חיילים), היה הפיגוע הראשון שבו הצליחו מחבלים פלסטינים לייצר מטען חזק דיו כדי לחדור את המיגון של טנק מסוג מרכבה סימן 3. בנוסף ביצע הארגון גם מספר רב של פיגועים נגד יעדים אזרחיים, בהם פיצוץ מטען נגד אוטובוס ילדים בסמוך לכפר דרום בנובמבר 2000 (שני הרוגים), רצח טלי חתואל ו-4 בנותיה (במאי 2004, יחד עם הג'יהאד האיסלאמי) וכן ירי מספר רב של פצצות מרגמה לעבר יישובים ברצועה, ושיגור רקטות לעבר יישובים בנגב המערבי.
ב-15 באוקטובר 2003 משך הארגון את תשומת לבם של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש והממשל האמריקאי כאשר הפך לחשוד העיקרי בפיגוע מטען נגד שיירת כלי רכב דיפלומטיים, שגבה את חייהם של שלושה מאבטחים אמריקאים. על פי פרסומי מערכת הביטחון הישראלית, קיימים ממצאים הקושרים את המטען שבו השתמשו בפיגוע לבכיר הארגון עבד יוסף קוקא (שהוגדר על ידי דובר הארגון כ"מפקד הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות העממית, חטיבות צלאח אל-דין"; חוסל בהמשך על ידי ישראל). לפי פרסומים אלה נמנעה הרשות הפלסטינית מלמצות את חקירת האירוע, ככל הנראה עקב קשריהם האישיים של בכירי הארגון לבכירים ברשות ובמנגנוני הביטחון שלה.
"הרגיעה" שהוכרזה בתחילת 2005 על ידי מרבית ארגוני הטרור לאחר מותו של ערפאת העלתה פעם נוספת את "ועדות ההתנגדות" למוקד תשומת הלב, כאשר הארגון נמנע בהפגנתיות מהשתתפות ברגיעה הכללית, והמשיך - לסירוגין - בירי פצצות מרגמה ורקטות לעבר יישובים ישראליים.
בשבועות שלאחר יישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005 המשיך הארגון להפגין מעורבות גוברת באנרכיה הפנימית ברצועת עזה, כאשר שמו הוזכר פעמים רבות כמעורב בחטיפות ובהתנקשויות בבכירי הרשות ברצועה. כך לדוגמה עלה שם הארגון - או ארגון הקשור אליו הנושא את השם "גדודי חללי ג'נין" - כחשוד במעורבות בהתנקשות בחייו של מוסא ערפאת.
לאחר הקמת ממשלת החמאס ברשות הפלסטינית מונה ראש הארגון אבו סמהדאנה לתפקיד בכיר במשרד הפנים הפלסטיני, כמפקח הכללי של המשרד (האחראי בפועל על פעילות חלק ממנגנוני הביטחון הפלסטיניים). במקביל, המשיך הארגון לבצע פיגועים רבים, בהם ירי רקטות קסאם לעבר יישובי הנגב המערבי. זאת, לפי חשדות מערכת הביטחון הישראלית, בתיאום עם פעילי חמאס, שנעזרו בפעילי "ועדות ההתנגדות" בתקופה שבה הם עצמם נמנעו מביצוע פיגועים מסיבות פוליטיות.
ב-9 ביוני 2006 נהרג מקים הארגון ומפקדו עד אז, ג'מאל אבו סמהדאנה, בתקיפת חיל האוויר הישראלי במחנה אימונים של "ועדות ההתנגדות". עם זאת, כנראה ששהותו במקום לא הייתה ידועה לצה"ל טרם התקיפה, וחיסולו היה מקרי.
ב-25 ביוני 2006 ביצעו "ועדות ההתנגדות" (בשיתוף עם החמאס, שכנראה היה הארגון שהוביל את הפעולה) מתקפה מתוכננת היטב של מוצב צה"ל בכרם שלום, במהלכה גם נחטף החייל גלעד שליט. במקביל, נטלו "ועדות ההתנגדות" אחריות גם על חטיפתו (וכפי שהתברר ב-29 ביוני, רציחתו) של האזרח אליהו אשרי בגדה המערבית, ובכך סימנו גם כי הצליחו לבסס לארגון אחיזה, גם אם קטנה יחסית, מחוץ לרצועת עזה. רצף אירועים אלה הוביל במישרין למבצע גשמי קיץ של צה"ל ברצועת עזה.
[עריכה] מאפיינים אידאולוגיים
לנוכח העובדה שהארגון משלב בתוכו מספר רב של פעילים המזוהים עם ארגונים מרחבי הקשת הפוליטית הפלסטינית (החל מהחזית העממית הסוציאליסטית-חילונית וכלה בחמאס האסלאמיסטי), אין הוא מציג קו אידאולוגי או השקפה פוליטית רחבה הנוגעת לפוליטיקה הפנים-פלסטינית. המאפיין האידאולוגי העיקרי של הארגון הוא הקו המיליטנטי התקיף שהוא מנהיג נגד ישראל (מדיניות של "פיגועים בכל מחיר"), הכולל בעיקר פיגועים נגד חיילים או מתנחלים בתוך הרצועה (לפחות עד יישום ההתנתקות), וירי מתוך הרצועה לעבר ישראל.
עם זאת, אין הארגון נמנע משימוש בהסברה איסלאמית, בדומה אגב גם לארגונים פלסטיניים חילוניים אחרים, אך בהתייחסות ברורה לאביו הרוחני, חיזבאללה. כך למשל מצטט לוגו הארגון פסוקים מהקוראן - "הרגו אותם בכל מקום שתיתקלו בהם" (סורת אלבקרה (2) פסוק 191); ו-"אל לכם לראות בשום אופן את אלה שנהרגו למען אללה כמתים; לא ולא - הם חיים, במחיצת ריבונם הדואג למחסורם" (סורה 3 (אאל עמראן) פסוק 169). (הציטוטים מהקוראן על פי אתר מל"מ).
[עריכה] קשרים עם ארגוני טרור אחרים והרשות הפלסטינית
[עריכה] הקשר עם חיזבאללה
כאמור, הקשר בין ועדות ההתנגדות העממית לבין חיזבאללה הוא יותר ממקרי - על פי פרסומים של מערכת הביטחון הישראלית, נהנה הארגון מאז הקמתו מסיוע טכני וכספי מצד חיזבאללה, ומהווה סוכן השפעה שלו ברצועה. סימן נוסף להשפעה זו ניתן לראות בלוגו של הארגון, העושה שימוש במוטיבים רבים בהשראת הלוגו של חיזבאללה, ובראשם מוטיב היד האוחזת ברובה והציטוטים מהקוראן. על פי החשד, הארגון אף שאב את הידע הטכני אודות מיגון טנקי המרכבה וייצור המטענים נגדם ישירות מניסיונו של חיזבאללה בלבנון. מכאן שהאינטרס של ועדות ההתנגדות בקשר עם האב הרוחני הלבנוני ברור - אך מדוע בוחר חיזבאללה לחלוק את משאביו עם ארגון פלסטיני, ובמיוחד ארגון אלמוני יחסית?
התשובה טמונה, ככל הנראה, בתלותו של הארגון בנותני החסות מצפון. לחיזבאללה קשרים ענפים גם עם ארגוני טרור אחרים הפועלים בגדה המערבית וברצועת עזה, ובהם על פי החשדות גם לפת"ח ולחמאס, וגם לארגון השיעי העמית, הג'יהאד האיסלאמי. אך ארגונים אלה הפכו עוד טרם האינתיפאדה השנייה לשחקנים פוליטיים בעלי מטרות עצמאיות, שונות ולעתים אף סותרות את האינטרסים של הארגון הלבנוני. על רקע התסיסה בקרב רבים מהפעילים נגד ישראל קודם לפרוץ האינתיפאדה, ניצל חיזבאללה את קשריו בקרב הפלסטינים לעידוד כל פעילות עצמאית נגד ישראל, ואף סיפק מימון לפעילים כתמריץ. כך, החלו פעילי טרור בכירים רבים, בהם ג'מאל אבו סמהדאנה, ללקט בעידוד חיזבאללה "אנשי מקצוע" רבים ככל האפשר מכלל ארגוני הטרור, בלא קשר לראיית העולם שלהם ולעמדותיהם האידאולוגיות.
[עריכה] הקשר עם החמאס
מעמדו הגובר של החמאס בשנים האחרונות, ובמיוחד לאור הפיחות שחל בהגמוניה של הפת"ח ברחוב הפלסטיני, אילצו את החמאס לרסן את פעילותו נגד ישראל במקרים רבים, מטעמים של ראייה אסטרטגית ארוכת-טווח, או שיקולים של דעת קהל פנים-פלסטינית. זאת אף ביתר שאת לאחר זכיית החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בתחילת 2006 והקמת הממשלה בראשות התנועה. בעקבות זאת, הופך שיתוף הפעולה המבצעי והפוליטי בין החמא"ס לבין ועדות ההתנגדות העממית (ארגון אשר בוחר לרסן עצמו לעתים נדירות ביותר) לנכס עבור שני הצדדים: מחד זוכות ועדות ההתנגדות לסיוע (טכני ואחר) מצד פעילי חמאס, ומאידך עמיתיהם בחמאס זוכים לרחוץ בניקיון כפיהם ולהשתמש באנשי הוועדות כ"קבלני פיגועים".
תחת ממשלת החמאס ברשות הפלסטינית, ובעוד ארגון ועדות ההתנגדות מוסיף לבצע פיגועים, מונה באפריל 2006 ג'מאל אבו סמהדאנה לתפקיד בכיר במשרד הפנים הפלסטיני, כאחראי על פעילות המשטרה. זאת לאחר שבמהלך אפריל 2006 חיסלה ישראל מספר בכירים בארגון ועדות ההתנגדות, ובהם עבד יוסף קוקא. מינוי זה נתפס כהתרסה מצד החמאס בפני ישראל וארצות הברית, הואיל ומינויו של המבוקש הבכיר אבו סמהדאנה לתפקיד במערך הביטחון (שמניעת טרור היא חלק מתפקידיו ביטא את המשך התמיכה שמספק החמאס בטרור נגד ישראל, גם כאשר מושכות השלטון בידיו ואנשיו נוצרים, לפחות להלכה, את נשקם. אבו סמהדאנה נהרג (ביוני 2006), כאמור, בידי ישראל, בעודו מכהן בתפקידו הרשמי במשרד הפנים.
בתוך כך, נראה כי בעימותים האלימים שהלכו והסלימו בין הפת"ח לחמאס לקראת סוף 2006, ניצבים אנשי ועדות ההתנגדות לצד אנשי ה"חמא"ס". נטייה חזקה זו מעידה, בין היתר, על הזיקה החזקה בין ועדות ההתנגדות לחיזבאללה, ועל השסע המעמיק בחברה הפלסטינית בין הזרם האסלאמיסטי (שיעי וסוני כאחד) לבין הזרם הלאומי-חילוני. במסגרת זהות האינטרסים החזקה שנוצרה כאן בין חיזבאללה והחמאס, גיוסן של ועדות ההתנגדות לצד זה היא בלתי נמנעת, גם מבלי להתייחס למתיחות הקיימת ממילא בין הוועדות לבין "הרשות".
[עריכה] הקשר עם פת"ח והרשות הפלסטינית
פעילים רבים שפרשו מארגוני הטרור הפלסטיניים הוותיקים יותר הם חברים בוועדות ההתנגדות העממית. עם זאת, בכירי הארגון רובם ככולם נחשבים גם כיום לדמויות בכירות בפת"ח המפולג. לבכירי הארגון היו בתחילת העימות עם ישראל קשרים הדוקים גם עם בכירים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים (ובפרט לביטחון המסכל המקורב למוחמד דחלאן) ובכלל זאת גם בשיתוף פעולה טכני בייצור חומרי נפץ ואמצעי לחימה. על פי פרסומי מערכת הביטחון הישראלית, חלק מאנשי ועדות ההתנגדות הועסקו על ידי הביטחון המסכל, במקביל לפעילותם, גם בייצור אמצעי לחימה, בידיעתם של מפקדיהם הבכירים ביותר (ראו אתר מל"מ).
ככל שנמשך העימות וככל שהרשות הפכה לחלשה יותר ופת"ח למפורר יותר, הלכו וגברו העימותים האלימים הפנימיים בין המחנות בפת"ח, והגיעו לשיאם במהלך 2004. פעילים מוועדות ההתנגדות העממית היו מעורבים עמוקות בסכסוכים אלה, ואנשיהם אף חשודים בהובלת חטיפות בכירי המנגנונים המזוהים עם ערפאת (ייתכן תוך שיתוף פעולה עם אנשי המחנה היריב באותה תקופה, של מוחמד דחלאן). עקב הזדהותם הגוברת של אנשי ועדות ההתנגדות עם חמאס וחוסר האמון השורר מאז ומתמיד בינם לבין אנשי המנגנונים, הורעו גם יחסי הארגון עם מחנהו של דחלאן בפת"ח. ועדות ההתנגדות אף האשימו את הביטחון המסכל בשיתוף פעולה עם ישראל בנסיונות חיסול שביצעה, ובראשם חיסולו של בכיר הארגון עבד יוסף קוקא באפריל 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ועדות ההתנגדות - ארגון טרור, יהונתן דחוח-הלוי, חדשות מחלקה ראשונה
- מיהו ארגון ועדות ההתנגדות העממית?, מערכת וואלה!
