טרור פלסטיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המונח טרור פלסטיני מציין פעולות טרור המבוצעות על-ידי פלסטינים או ארגונים פלסטיניים, רובם ככולם נגד ישראלים או נגד מטרות יהודיות.

הסיבה המרכזית לטרור הקיים מראשית המאה ה-20, היא ההתיישבות היהודית והקמת מדינת ישראל בארץ ישראל ודחיקת הפלסטינים ממנה, והוא חלק בלתי נפרד מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 לפני קום מדינת ישראל 1.2 שנות החמישים 1.3 שנות השישים 1.4 שנות השבעים 1.5 שנות השמונים 1.6 שנות התשעים 1.7 שנות האלפיים 1.8 התפלגות הטרור לפי שנים 2 השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל 3 רשימה של ארגוני הטרור והמליציות הפלסטיניות 4 מאפיינים 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] לפני קום מדינת ישראל

קשה להצביע על המועד המדויק לתחילת פעילות הטרור הפלסטיני, אולם השייח' עז אלדין אלקסאם אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשב לראשון אשר הנהיג פעילות אלימה כנגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ, בניגוד לעמדת ההנהגה הפוליטית של ערביי הארץ באותה תקופה. מאורעות הטרור הראשונים נגד יהודים התרחשו ב-1921 (פרעות תרפ"א) בהם נהרגו 43 יהודים מתקיפות ערבים באזור יפו. כן הותקפו יישובים מבודדים, בדרישה מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה וההתיישבות היהודית. בין פעולות הטרור העיקריות היו חדירות לשכונות וישובים יהודיים ורצח תושביהם, מארבים וירי על רכבים בדרכים ושריפת מטעים ושדות של יהודים.

המשך העלייה היהודית הגבירו את ההסתה האנטי ציונית בקרב ערביי ארץ-ישראל, ובהנהגתו של ראש המועצה המוסלמית העליונה והמופתי של ירושלים השייח' חאג' אמין אל חוסייני התאחדו הארגונים הערבים בארץ ישראל בדרישה לעצמאות פלסטינית (עד אז שאפו להתחבר לסוריה) וחוזק הקשר ביניהם לבין מדינות ערב.
ב-1929 התחדשו הפרעות (מאורעות תרפ"ט) בממדים גדולים יותר ברחבי הארץ, בהם נהרגו 113 יהודים ו-339 נפצעו, חלקם הגדול בטבח חברון בו חוסל היישוב היהודי בעיר.

בעקבות העלייה החמישית ואי-יישום הספר הלבן השני, פתחו הערבים בשביתה כללית ובשורה של התקפות אלימות ורחבות בהרבה כנגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בשנים 1936 עד 1939, כשהפעם הדרישה הייתה לסילוק הבריטים מהארץ. ההתפרעויות דוכאו על ידי הצבא הבריטי (שפעל בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" וכוחות שמירה יהודיים) ולאחר שממשלת המנדט הוציאה להורג מנהיגים ערביים וגירשה את אל חוסייני מארץ ישראל.
מספר ההרוגים במאורעות, שכונו על ידי היהודים מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ועל ידי הבריטים "המרד הערבי הגדול" הסתכם בלמעלה מ-400 יהודים ו-200 בריטים (מספר ההרוגים הערבים היה גדול יותר).

בשנות ה-40 שיתפו ארגונים פלסטיניים פעולה עם הנאצים כנגד בריטניה והיישוב היהודי, בתכנון השמדת יהודי ארץ ישראל לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה ממצרים (מאתיים ימי חרדה), ואף תוכנן מבצע להרעלת בארות המים של יהודי תל אביב. המופתי חאג' אמין אל חוסייני שמצא מקלט אצל היטלר פיקד על יחידת אס אס מוסלמית בבלקן.
ההנהגה הערבית התנגדה נחרצות לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל שהציע האו"ם ב-1947, וכבר בערב אישורה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר פתחו הערבים בלוחמת גרילה נגד היישוב היהודי שהתחילה למעשה את מלחמת העצמאות.

[עריכה] שנות החמישים

הפדאיון
כבר מיד לאחר סיום מלחמת העצמאות, ב-1949, החלה פעילות טרור ספוראדית כלפי שטח ישראל, בעיקר באזורי הגבול עם הגדה המערבית ורצועת עזה בסיוע לא רשמי של מצרים וירדן. פעילות זו, שנקראה "פדאיון" (בערבית: "מחרפי נפשם") , בוצעה ברובה על ידי הפליטים הפלסטינים שברחו מהארץ ב-48' וניסו תחילה לחדור לישראל על מנת לחזור לבתיהם או להציל משהו מרכושם, אך פעולותיהם התמימות התחלפו במהרה למעשים אלימים שכללו רצח של תושבים באזורי הספר.

פעולת הטרור הבולטת ביותר בתקופה זו היא טבח מעלה עקרבים בנגב ב-17 במרץ 1954, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס ישראלים. בעקבות פעולות טרור באו פעולות תגמול חריפות של ישראל בגדה המערבית ובעזה בהן נהרגו בין היתר מאות חיילים מצריים. לאחר אחת מפעולות תגמול אלו, מבצע "חץ שחור" שנערך בעזה ב-28 בפברואר 1955 בעקבות רצח תושב ישראלי בעיר רחובות, אומץ הפדאיון על ידי מצרים והפך להיות חלק מהצבא המצרי, מה שהגביר את פעולותיו. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בשמונה השנים 1949-1956 340 ישראלים.

פעילות הפדאיון הייתה הגורם העיקרי למבצע קדש (מלחמת סיני), ופעילותו הופסקה כמעט לגמרי לאחר שמרבית אנשיו נהרגו במבצע. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור באחת-עשרה השנים 1957-1967 125 ישראלים.

[עריכה] שנות השישים

הארגון לשחרור פלסטין
ב-2 ביוני 1964 הוקם בירדן, ביוזמת מדינות ערב, אש"ף (הארגון לשחרו פלסטין) בראשות אחמד שוקיירי כארגון-גג לכל התנועות הפלסטיניות, ובראשן פת"ח של יאסר ערפאת. ב-1 בינואר 1965 ביצעה תנועת הפת"ח את פיגוע הטרור הראשון שלה (שנכשל), מטען לעבר המוביל הארצי.

לאחר מלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את הגדה המערבית ועזה, התחזק כוחם של הארגונים הפלסטיניים שקראו למאבק מזוין בישראל. הפלסטינים הפגיזו מגבול ירדן באש ארטילרית את היישובים הישראליים בבקעת הירדן ובית שאן, לעתים בסיוע הצבא הירדני, והיישובים הגיבו ב"האפלה" (החשכה של הבתים בלילות כדי להטעות את היורים). ישראל תקפה את בסיסיהם במספר פעולות כשהגדולה ביניהם הייתה פעולת כראמה ("מבצע תופת") במרץ 1968 בה חדרו יחידות צה"ל לירדן.
כמו כן בשנים אלו קמו מספר ארגוני טרור פלסטיניים שמאלניים עם רקע קומוניסטי-אנטי אימפריאליסטי, כגון החזית העממית לשחרור פלסטין (בראשות ג'ורג' חבש) וארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (בראשות נאיף חוואתמה) שהחלו בחטיפת ותקיפת מטוסים ישראליים ברחבי העולם. ישראל הגיבה בתקיפה אווירית של הארגונים בסוריה ולבנון.

[עריכה] שנות השבעים

הטרור הבינלאומי וה"פתחלנד"
בתחילת שנות השבעים התגברה פעילות הטרור הפלסטינית. לאחר שאיימו על שלטונו של המלך חוסיין (אירועי "ספטמבר השחור") גורשו בשנים 1970-1971 המילציות הפלסטיניות מירדן והתמקמו במחנות הפליטים בדרום לבנון. משם החלו בפעילות טרור בינלאומית ענפה ברחבי העולם תחילה נגד מטרות ירדניות, אך בעיקר נגד יהודים וישראלים, על ידי ארגון חשאי בשם "ספטמבר השחור" שהפעיל פת"ח באירופה באמצעות מתנדבים ממוצא פלסטיני שגייס במימון וסיוע של מדינות ערב (אלג'יר, טוניסיה, לוב), ועל ידי החזית העממית שנעזרה בארגוני טרור שמאלניים כגון הבאדר מיינהוף הגרמני והצבא האדום היפני.

במסגרת זו נחטפו מטוסי נוסעים רבים בדרישה לשחרור אסירים פלסטיניים ובוצעו התקפות על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. האירועים החמורים ביותר היו הטבח בנמל התעופה לוד שבו נרצחו 25 אנשים, וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972 בו נרצחו 11 בני ערובה ישראליים במבצע חילוץ כושל של כוחות הבטחון הגרמניים. ישראל סירבה לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, ולאחר הטבח במינכן הבינו במערכת הבטחון שהתקיפות האוויריות לא משיגות את מטרתן. ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה על מדיניות החיסולים ("מבצע זעם האל"), במסגרתה חוסלו על ידי "המוסד" ברחבי אירופה ראשי הארגונים, ובראשם מנהיג "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה ("הנסיך האדום"), וכן במבצע אביב נעורים של צה"ל בלבנון ב-1973.
כמו כן נכנסו להיכל התהילה מספר מבצעי חילוץ בני ערובה (שחרור טיסת סבנה ב-1972 ומבצע אנטבה באוגנדה ב-1976).

בעקבות פעולות אלה דעך הטרור הבינלאומי, כמו כן בשל רצונו של אש"ף להתקבל בקרב הקהילה הבינלאומית כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני (שהתבטא בנאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם ב-1974), אך פעולות טרור המשיכו להתבצע ברחבי העולם גם בשנות ה-80 (בעיקר על ידי המועצה המפכנית, ארגון הטרור הבינלאומי של אבו נידאל).

החל מאמצע שנות השבעים, התמקדו המילציות הפלסטיניות בהוצאת פיגועים מהשטח עליו השתלטו בדרום לבנון מדרום לליטאני, בחסות הצבא הסורי שנכנס למדינה במלחמת האזרחים, שכונה על ידי ישראל ה"פתחלנד". הגדול שבהם היה אסון מעלות (1974) בו נרצחו 22 ילדים ו-3 מבוגרים שנלקחו בני ערובה בבית-ספר במהלך מבצע חילוץ כושל של סיירת מטכ"ל. בעקבות אסון מעלות הוקמה הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת) - יחידת עילית ללוחמה בטרור שכל ייעודה הוא מבצעי שחרור בני ערובה ומשימות מיוחדות כנגד מחבלים.

בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978 בו חטפו מחבלים שהגיעו מלבנון שני אוטובוסים ורצחו 37 אנשים, פתחה ישראל במבצע ליטאני, בו נכנס צה"ל ללבנון עד לנהר הליטאני במטרה לפגוע בבסיסי הארגונים, אך בלחץ בינלאומי לא נכנס לעיר צור שם התבצרו מרבית המחבלים.

באותם שנים הוקמו גופים ייעודים נוספים למלחמה בטרור, ביניהם המסתערבים, יחידת דובדבן, סיירת אגוז ועוד. תורת הלחימה הצה"לית הותאמה גם היא ללוחמה בטרור (לוט"ר) ועקב נטייתם של המחבלים להסתתר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, גם ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב). מנגד, רמת האבטחה האזרחית הוגברה באופן ניכר ולמערכת הביטחון של ישראל יצא מוניטין בינלאומי כמומחים ללוחמה בטרור.

[עריכה] שנות השמונים

מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה
בעקבות הטרור והירי הארטלירי המתגבר של הפלסטינים על יישובי הצפון, ולאחר נסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, יצאה ישראל למבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון) בשנים 1982-1985 במהלכו גירש צה"ל (בסיוע הפלנגות הנוצריות) את כוחות אש"ף מביירות ודרום לבנון. מתוך רצון להמנע מכניסה לביירות, צה"ל הגיע להסכם עם אש"ף על פינוי אנשיהם לתוניס. חלק מההנהגה הפלסטינית ברחה צפונה (לאזור טריפולי) וגורשה משם בסוף על ידי סוריה. צה"ל החזיק ברצועת בטחון לאורך הגבול, וכתוצאה מפעולותו התקפות הטרור על צפון ישראל וערי השרון ירדו באופן ניכר.

גם לאחר תום המלחמה נעשו נסיונות רבים לפעולות טרור על ידי אנשי אש"ף. ביום הכיפורים ב-24 בספטמבר 1985, רצחה חוליית כוח 17 של ערפאת שלושה ישראלים על יאכטה בקפריסין. בתגובה תקפו ב-1 באוקטובר 1985 מטוסי חיל האוויר את מפקדת אש"ף בתוניסיה במרחק 2,300 ק"מ מישראל ("מבצע רגל עץ"). בעקבות המבצע רבים מפעילי אש"ף עברו למדינות אחרות כמו עיראק סוריה וסודאן, וארגונים כמו החזית העממית וארגונו של אבו נידאל הגיבו בפיגועי נקמה.

בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בעשר השנים 1979-1988 144 ישראלים.

בדצמבר 1987 נפתחה האינתיפאדה הראשונה, שהחלה כהתקוממות מקומית לא-מאורגנת של תושבי השטחים, שכללה יידוי אבנים על רכבים ישראליים, תקיפת חיילי צה"ל באבנים ונשק מאולתר, הפגנות אלימות ושריפת אוטובוסים, שביתות והתפטרות של השוטרים הפלסטינים, והפסקת תשלום מיסים ושיתוף הפעולה עם המנהל האזרחי הישראלי.בהמשך, הלך וגדל השימוש בנשק חם ובקבוקי תבערה כלפי החיילים ומתנחלים יהודים.
לאחר זמן הנהגת אש"ף מתוניס לקחה חסות על האינתיפאדה. ב-7 במרץ 1988 בוצע הפיגוע באוטובוס האמהות, שיוחס להנהגה זו. ישראל, בתגובה, חיסלה את אבו ג'יהאד. כמו כן הגבירה ישראל את שליטת צה"ל בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ערכה עוצר וסגר על האוכלוסייה הפלסטינית, ועצרה וגירשה את המנהיגים המסיתים ואת פעילי הארגונים (זכור מכולם גירוש 413 מנהיגי האינתיפאדה לגבול לבנון ב-1992).

אם עד האינתיפאדה ביצעו את עיקר הטרור ארגונים חילוניים באופיים המסונפים לאש"ף, בתחילת האינתיפאדה הוקמה תנועת החמאס ואחריה ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני כארגונים אסלאמיים דתיים שלא בחסות אש"ף.

[עריכה] שנות התשעים

הסכמי אוסלו ופיגועי ההתאבדות
ב-13 בספטמבר 1993 נחתם במפתיע ולאחר משא ומתן סודי בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת הסכם אוסלו, הסכם עקרונות בו הכיר אש"ף בישראל וניתן להנהגה הפלסטינית להיכנס לשטחים ולשלוט בהם באמצעות הרשות הפלסטינית. כמו כן ניתנה בו חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בטרור עד ליום חתימת ההסכם ועוד לא נעצר, והובטח שחרורם מהכלא של רוב המחבלים הכלואים. הסכם זה והסכמי המשך שנחתמו בשנתיים לאחר מכן זיכו את רבין, שר החוץ שמעון פרס וערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994.
בעקבות ההסכם, התחייב הפת"ח, התנועה העיקרית באש"ף, להפסיק את ביצוע הפיגועים (אם כי פעולות טרור בודדות עדיין בוצעו על ידי אנשיו). חרף התנגדותם להסכם הפסיקו גם תנועות אחרות את הפעולות נגד ישראל בשנה שלאחר חתימת ההסכם.

המצב השתנה ב-1994, אז פתח החמאס בגל טרור שכלל נשק חדש: פיגועי התאבדות (אם כי פיגוע ההתאבדות הפלסטיני הראשון בוצע באפריל 1993 בבקעת הירדן). פיגועים אלו כללו פיגועים באוטובוסים בעפולה, בחדרה ובתל אביב. בינואר 1995 אירע בצומת בית ליד פיגוע כפול, בו נהרגו 22 בני אדם, רובם חיילים מצנחנים.
החמאס טען שזוהי נקמה על הטבח במערת המכפלה שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין בפורים 1994, אך בימין הישראלי טענו שזוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו במסגרתם יצא צה"ל מרצועת עזה בתחילת 1994 וחזרו לשטחים מאות אנשי החמאס שגורשו ב1992 ללבנון, ובשנת שהותם שם למדו את שיטת פיגועי ההתאבדות מאנשי החיזבאללה.

באוקטובר 1995, נרצח פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ככל הנראה על ידי המוסד הישראלי, דבר שהוציא את הארגון ממעגל הטרור לזמן ממושך. ב־5 בינואר 1996 חוסל, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החיזבאללה בלבנון הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש, בפיגועים גדולים.
ב-25 בפברואר 1996 החל גל פיגועי התאבדות שבו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת ב-4 למרץ פוצץ עצמו מחבל מתאבד מול דיזנגוף סנטר בערב חג הפורים, והרג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער.

לאחר הפיגוע בפורים, ולאור הבחירות המתקרבות נעשו מאמצים רבים למנוע פיגועים והופעל לחץ כבד על הרשות הפלסטינית ובעקבותיו באה פעילות של הרשות נגד החמאס והג'יהאד האסלאמי. פיגועי ההתאבדות נפסקו, אולם פיגועי הירי נמשכו בתחומי הקו הירוק ומחוצה לה.
ב-24 בספטמבר 1996 החלו מהומות ביהודה ושומרון לאחר קריאת ערפאת להגיב באלימות על פתיחת מנהרת הכותל בירושלים לתיירים. בשלושה ימי לחימה בערי הגדה (מאורעות מנהרת הכותל) נהרגו 16 חיילי צה"ל.

מ-1997 הייתה ירידה גדולה בפעילות הטרור (למעט שני פיגועים כפולים בשוק מחנה יהודה בירושלים), ובמשך השנה שקדמה לאינתיפאדת אל-אקצא לא נהרג איש בישראל בפעולת טרור (אם כי היו מספר פעולות נגד ישראלים בתחומי יש"ע).

[עריכה] שנות האלפיים

האינתיפאדה השנייה ועליית החמאס
עם פרוץ המהומות בסוף ספטמבר 2000 (שקיבלו את הכינוי אינתיפאדת אל-אקצא) שבו כל הארגונים, כולל הפת"ח ואנשי כוחות הבטחון הפלסטיניים, החלו לבצע פיגועים רצחניים בערי ישראל, לחדור ליישובי ספר והתנחלויות ולפעול נגד חיילי צה"ל בשטחים, הפעם עם כלי נשק וחומרי נפץ קטלניים בהרבה.
בתחילה בוצע ירי אל שכונת גילה שבמזרח ירושלים וירי על רכבים בכבישי יהודה ושומרון, ועד מהרה עברו כל הארגונים לביצוע פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמרכזי הערים, והפיגועים בחמש שנות האינתיפאדה הגיעו לשיאים שמגמדים את חמישים שנות הטרור שקדמו להם.

גם ערים פלסטיניות שעד כה היו מתונות (כמו בית לחם) הפכו לבסיסי טרור שנשלטו על ידי הארגונים, והרשות הפלסטינית לא רק שלא מנעה, אלא אף סייעה לטרור. דפוס שהשתנה הינו השימוש במחבלות מתאבדות ובילדים מתאבדים - בעבר נחשב הדבר לטאבו, אולם נוכח הקשיים בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בתקופת האינתפאדה, החל שימוש גם במחבלות מתאבדות וילדים מתאבדים.
פרוץ האינתיפאדה היה הסיבה העיקרית לנפילת ממשלתו של אהוד ברק. באוקטובר 2001 התנקשו אנשי החזית העממית בחייו של השר רחבעם זאבי בירושלים, כנקמה על חיסול מנהיג הארגון, אבו עלי מוסטפא.

במרץ 2002 ("מרץ השחור") הגיעו הפיגועים לשיא, ובעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר שבו נרצחו 30 ישראלים, החליט ראש הממשלה אריאל שרון על יציאה למבצע "חומת מגן" בו כבש צה"ל מחדש את כל הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון ועזה (מלבד יריחו) וצר על מפקדתו של ערפאת ברמאללה. מבצע זה, בנוסף למבצעים חוזרים ונושנים ברצועת עזה, מעצרים (בראשם מעצר מנהיג התנזים מרואן ברגותי) חיסולים ממוקדים מהאוויר (ובראשם חיסול מנהיגי החמאס סלאח שחאדה, אחמד יאסין ורנטיסי), סיכול הברחות נשק לשטחים (חשיפת מנהרות הברחה בציר פילדלפי ועצירת ספינת הנשק האיראנית קארין איי) ובנייתה של גדר ההפרדה לאורך גדה המערבית הורידו משמעותית את היקף הפיגועים.
לאחר נסיונות כושלים רבים לחידוש המשא-ומתן (כמו תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית), הגיעו בינואר 2005 יו"ר הרשות אבו מאזן, שנבחר לאחר פטירותו של ערפאת, להסכמה על "תהדיאה" ("רגיעה" זמנית) עם ארגוני הטרור, שבצורה חלקית נשמרת עד היום.

בפיגועים שבוצעו במהלך חמש שנותיה של אינתיפאדת אל אקצה נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים, מרביתם אזרחים.

משנת 2001 החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה (ונסיונות לכך נעשו גם בגדה המערבית) לירות רקטות קסאם פרימיטיביות על יישובי הנגב הצפוני הסמוכים לרצועה (בעיקר שדרות ואף באשקלון), שבחלקם הקטן פגעו והרגו אזרחים.
תחת הנהגתו של אבו מאזן התמתן הפת"ח ואיבד את כוחו והשפעתו בקרב הציבור הפלסטיני, לטובת החמאס, שבנוסף לטרור הוא גם תנועת רווחה וסעד דתית שמהווה אלטרנטיבה לשלטון הפת"ח המושחת. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006 התמודד לראשונה החמאס כמפלגה פוליטית ולמרבה ההפתעה הביס את הפת"ח, ונציגו, איסמעיל הנייה מונה לראש הממשלה. מצב זה שבר את ההגמוניה של 40 השנה בהם הנהיג אש"ף ופת"ח את העם הפלסטיני.
שלטון החמאס הגביר את ירי הקסאמים מרצועת עזה שלאחר ההתנתקות הישראלית, ואת ההתחמשות של הארגון ברצועה במימון וסיוע של איראן.

ארגוני הטרור הפלסטיניים הבולטים כיום:

• תנועת החמאס.
• תנועת הפת"ח - מבצעת את מרבית פיגועיה תחת השם "גדודי חללי אל-אקצא" או ה"תנזים".
• הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.
• ועדות ההתנגדות העממיות - פעילים בעיקר ברצועת עזה בחסות החיזבאללה.

[עריכה] התפלגות הטרור לפי שנים

גרף המציג את מספר ההרוגים כתוצאה מטרור (מקור משרד החוץ)

(חלק מההרוגים, למשל רוב ההרוגים בשנת 1991, הם מטרור ערבי לא פלסטיני)

[עריכה] השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל

לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לאיתור פעילות חתרנית בשטחים להפוך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום נתפסת פעילות זו כחלק העיקרי של פעילותו. ישעיהו ליבוביץ חזה מהפך כזה גם באופי המדינה, כאשר ניבא שהשליטה בשטחים תהפוך את ישראל ל"מדינת השב"כ". הביטוי העז ביותר לתחזית זו בא בפרשת קו 300, שבמסגרתה הריגתם בדם קר של שני מחבלים שנתפסו חיים בפעולת טרור שיבשה את סדרי השלטון והמשפט בישראל, מתוך ניסיון לחפות על השב"כ.

אף שהטרור פגע באיכות החיים בישראל, השפעתו על שגרת החיים, בחמישים השנים שקדמו לאינתיפאדת אל-אקצא, ניכרה בעיקר בפעולות של צה"ל נגדו, ובפרט במלחמת לבנון, שהביאה למספר גדול של חללים, גדול במידה ניכרת ממספר קורבנות הטרור בתקופה שקדמה למלחמה זו. פיגועים אחדים שנערכו בבתי קולנוע בתחילת שנות השבעים הביאו להצבת פקחים בכניסה למקומות בידור, ואלה בדקו את תיקיהם של הנכנסים.

שיבוש חריף של החיים בישראל נגרם במהלך אינתיפאדת אל-אקצא, שבה נערכו פיגועי התאבדות בתדירות גבוהה, והפכו את מרכזי הערים בישראל למקומות מסוכנים. פיגועים אלה חיסלו כמעט כליל את התיירות לישראל, שהחלה להתאושש עם הצטמצמותם בתחילת 2005. גם פעילות כלכלית נוספת נפגעה עקב פעולות טרור אלה, שהיוו גורם עיקרי למיתון שפקד את המשק. אל המאמץ המוגבר של המשטרה, השב"כ וצה"ל למניעת הטרור, נוספו אלפי מאבטחים אזרחיים, שהוצבו בפתחי קניונים, חנויות גדולות, בתי קפה ומקומות בידור, בניסיון לבלום מחבלים המנסים לחדור אליהם.

[עריכה] רשימה של ארגוני הטרור והמליציות הפלסטיניות

• אש"ף
  • פת"ח: "התנועה לשחרור פלסטין" ארגון חילוני המרכזי באש"ף וברשות הפלסטינית
    • ספטמבר השחור: שלוחה חשאית שפעלה באירופה בשנות ה-70, רוב חבריה חוסלו בידי ישראל
    • גדודי חללי אל-אקצא: מהפעילים העיקריים באינתיפאדה השנייה (שינו את שמם לגדודי השהיד יאסר ערפאת)
    • כוח 17: משמר העילית של הרשות הפלסטינית
    • תנזים ("הארגון")
    • ניצי הפת"ח: לקחו אחריות על פיצוץ מעבר רפיח
    • גדודי אבו ריש: פלג של הפת"ח בדרום רצועת עזה שהיה מעורב בחטיפות ברצועת עזה, החברות בו היא בעיקר לפי ההשתייכות לחמולת אבו ריש.
    • "גדודי השיבה (אל-עוודה)": פלג אלים של הפת"ח שפעיל בעיקר בשכם ומחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון.
  • החזית העממית לשחרור פלסטין: ארגון שמאל מרקסיסטי, שיתף פעולה בעבר עם ארגוני טרור שמאלניים מהעולם
    • החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית: ארגונו של אחמד ג'יבריל, יושב בסוריה
    • גדודי אבו עלי מוסטאפא: התנקשו בחייו של השר רחבעם זאבי
  • החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין: ארגון שמאל מרקסיסטי, התפלג מהחזית העממית
  • החזית לשחרור פלסטין: התפלג מהחזית העממית
• חמאס: שולט כיום בהנהגת הרשות הפלסטינית, הנהגתו יושבת בדמשק
  • גדודי עז-א-דין אל-קסאם: פעלו בעקר באינתיפאדת אל-אקצה
  • חמולת קוואסמה, חברון
  • ה"מרביתון" (הצבא העממי)
• הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני: ממומן על ידי איראן וסוריה, הנהגתו יושבת בדמשק.
  • גדודי אל-קודס
  • תשתיות מקומיות בטול כרם, ג'נין, שכם וחברון
• ועדות ההתנגדות העממיות
  • ארגון גג ברצועת עזה שמשתף פעולה עם חיזבאללה הלבנוני, ומאגד פעילי חמאס, פת"ח, גדודי אל-אקצא וג'יהאד איסלאמי. מעורב בעיקר בהטמנת מטעני גחון ובמנהרות ההברחה שברפיח, לאחרונה החל גם בירי רקטות לעבר ישראל.
  • חמולת סמהדאנה
• פת"ח - המועצה המהפכנית: ארגונו של הטרוריסט הבינלאומי סברי אל-בנה (אבו נידאל) שפועל מסוריה ומעיראק ומתנגד לאש"ף, אחראי לפעולות טרור רבות ברחבי העולם בשנות ה-80 (כמו נסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב)

כמו כן, יש קשרים ושיתוף פעולה בין ארגונים רבים לחיזבאללה הלבנוני, ובין החמאס לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.

[עריכה] מאפיינים

• מניעים:
  1. לאומני.
  2. דתי (אסלאמיזם).
  3. כלכלי (עוני ורעב, גמול כספי ממדינות ערב).
  4. נקמתי.
  5. בעיית הפליטים (ה"נכבה")
• מבצעים:
  1. ארגוני טרור כגון פת"ח, חמאס והג'יהאד האיסלאמי.
  2. כוחות משטרה ובטחון פלסטינים, שביצעו פיגועים בהוראת הרשות הפלסטינית (בעיקר בתקופת יאסר ערפאת)
  3. חוליות טרור מקומיות או שבטיות, הנתמכות על ידי הארגונים, כגון:
     1. גדודי חללי אל-אקצא של זכרייה זוביידי בג'נין.
     2. חמולת קוואסמה בחברון .
     3. חמולת סמהאדנה ברפיח.
     4. גדודי אבו ריש.
  4. שיתוף פעולה עם ארגוני טרור בינלאומיים
     1. חיזבאללה
     2. הצבא האדום היפני
     3. באדר מיינהוף
  5. ילדים ונוער המקבלים תשלום מהארגונים.
• שיטות:
  1. חטיפת מטוסים (בעיקר בשנות ה-60 וה-70).
  2. פיגועי סכינאות.
  3. פיגועי ירי (על אוכלוסיות ועל מכוניות).
  4. מטעני חבלה.
  5. מכוניות תופת.
  6. פיגועי התאבדות (החל מ-1993).
  7. הפגזות ארטילריות: ירי רקטות (קטיושות, קסאמים) ופצצות מרגמה.
• מימון:
  1. אגודות צדקה איסלאמיות (כגון "קרן הרווחה לארץ הקודש" המשמשת כארגון חזית לחמאס).
  2. הבנק הערבי - מסייע בהעברת כספים.
  3. הרשות הפלסטינית.
  4. מדינות ערב כגון איראן, ערב הסעודית, סוריה ועיראק של סדאם חוסיין ועוד.
  5. תרומות ממוסלמים קיצוניים באירופה וארצות הברית.
  6. הועלו האשמות שכספים שנתרמים על ידי האו"ם והאיחוד האירופאי לרשות הפלסטינית מוצאים את דרכם לארגוני טרור.

[עריכה] ראו גם

• רשימת פעולות טרור בישראל
• רשימת טרוריסטים פלסטינים

[עריכה] קישורים חיצוניים

• התקפות על אזרחים מידי ארגונים פלסטינים חמושים הודעה לעיתונות של אמנסטי אינטרנשיונל
• העקרונות האוסרים על פגיעה מכוונת בילדים ואזרחים אחרים חלק מדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל
• ילדים כמחבלים מתאבדים - ניצול ילדים לצרכי טרור בסכסוך הישראלי-פלסטיני
• מרכז מחקר ומידע של הכנסת, "ארגוני הטרור הנלחמים בישראל" (2 בספטמבר 2004).