טאואיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יש לשכתב ערך זה
ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

הסימן הסיני למילה "טאו"

טאואיזם או דאואיזם^[1] היא פילוסופיה מטפיזית שמקורה בסין העתיקה. הטאואיזם איננו דת בפני עצמו אולם הרעיונות היסודיים שלו מהווים את הבסיס לתורתן של דתות וכתות שונות במזרח הרחוק, ובמיוחד של זרמים מרכזיים בבודהיזם ובזן-בודהיזם.

פרוש המילה "טאו" או "דאו" בסינית הוא "דרך", עם כל המשמעויות שיש למילה זו גם בעברית, כלומר גם של שביל או נתיב וגם של תורה או שיטה. אולם בהקשר הטאואיזם, ה-דאו הוא מה שמכונה לפעמים גם "טיאן זהי דאו", מושג שניתן לתרגמו כ-"דרך הטבע", כלומר הדרך האחת והנצחית שבה מתפתח היקום כולו. האמונה שקיימת דרך כזו היא היסוד הראשון של הטאואיזם. מצד שני, הטאואיזם גם גורס שלא ניתן להבין או לתאר את הדאו במלואו.

[עריכה] מקורותיו של הטאואיזם

מקורותיו האמיתיים של הטאואיזם לוטים בערפל, וסביר שהוא התפתח בתהליך שנמשך במשך מאות ואולי אפילו אלפי שנים. הכתבים הראשונים המציגים אותו כתורה סדורה, מיוחסים לפילוסופים סיניים החל מהמאה השישית לפני הספירה. המפורסם ביותר שבין הכתבים הללו הוא ה-"טאו טה צ'ינג" המיוחס לפילוסוף בן דורו של קונפוציוס, לאו טסה. בהתאם לאגדה שמלומדים מודרניים רבים מטילים ספק באמיתותה, לאו טסה שוכנע לכתוב את ספרו על ידי מפקד המשמר באחד ממעברי הגבול בספר המערבי של סין, כשיצא למות במדבר לאחר שנואש מדרכיהם של בני האדם. בתקופה שבה מדובר הייתה סין נתונה במצב כמעט בלתי פוסק של מלחמות פאודליות פנימיות, ועובדה זו מתבטאת היטב בכתביו של לאו טסה.

כיום מקובל לחשוב, שכמו במקרה של יצירות פילוסופיות סיניות אחרות (למשל, "אמנות המלחמה" המיוחס לסון צו), גם הטאו-טה-צ'ינג לא נכתב על ידי אדם אחד אלא התפתח והשתנה לאורך מספר דורות (בצורה דומה לאופן שבו נכתבת הויקיפדיה). "תפישת הכתיבה הפתוחה" הזאת מתאימה מאוד לרוח הטאואיזם, שאחד מעקרונות היסוד שלו הוא שמושגים כמו "אמת" ו- "שקר", או "טוב" ו- "רע", הם סובייקטיביים ויחסיים. מסיבה זו הטאו-טה-צ'ינג הוא גם הספר שזכה למספר התרגומים והפרושים הגדול ביותר מכל הספרים שנכתבו אי פעם (מלבד אולי התנ"ך).

[עריכה] הטאאוזים כפילוסופיה מטפיזית

הטאואיזם כאמור איננו דת, והוא נקי במתכוון מסממנים של מיסטיקה ומיתולוגיה. אולם עם השנים, נוצרו על בסיסו דתות וכתות שונות שחיברו את העקרונות המטפיזיים של הטאואיזם עם יסודות מיסטיים שונים. כיום פועלות בעולם כ- 300 כתות שונות המזהות את עצמן עם הטאואיזם.

החל משנות ה-60 של המאה ה-20, זוכה הפילוסופיה הטאואיסטית לפופולריות גדלה והולכת במערב. למגמה זו שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שהמסרים הפציפיסטיים ורוח האנרכיזם שעולה מכתביהם של הפילוסופים הטאואיסטים הקדמונים, התאימה מאוד לרוח של דור ילדי הפרחים בשנות ה-60. הביטלס למשל הלחינו את אחד הפרקים של הטאו טה צ'ינג. הסיבה השנייה היא שהרעיונות המטפיזיים שבבסיס הטאואיזם, התגלו כתואמים במידה רבה תופעות קוסמולוגיות ותופעות פיזיקליות אחרות בתחום הפיזיקה המודרנית. במיוחד קוסם לקוסמולוגים רבים בזמננו הרעיון של העיקרון האחד שעל פיו פועל היקום כולו. כידוע, עוסקים פיזיקאים רבים בחיפוש אחר תאוריה מאחדת שתאפשר להסביר את כל התנהגות היקום. בשנים האחרונות נכתבו מספר ספרים שבהם נעשה נסיון לבסס תאוריות מאחדות כאלו על העקרונות היסודיים של הטאואיזם.

בין העקרונות הבולטים של הטאואיזם ניתן למנות את האמונה ביקום קדום, הדיאלקטיקה של יין-יאנג (ללא ספק המושג הידוע ביותר בטאואיזם בפרט ובפילוסופיה של המזרח הרחוק בכלל) והאצלת הרעיון של חיים פשוטים המבוססים על קשר עם הטבע, לכידות משפחתית, צניעות וערכיות. הטאואיזם עוסק רבות בשאלות של מנהיגות ומבסס מודל של מנהיגות המושתת על שלושה עקרונות יסוד (או "שלושת האוצרות" כפי שלאו טסה מכנה אותם) - חמלה, יעילות, וענווה.

מושגי יסוד בטאואיזם, בנוסף לטיאן-זהי-דאו שהוזכר למעלה הם:

מושג ה-"דה" (חוסן). ניתן לתאר את ה-"דה" ככח החיות של היקום, כלומר הדבר שמאפשר לו להתקיים ולהתפתח בלי אלוהים שישמור עליו. ביסודו, ה-"דה" הוא סוג של איזון בין שני כוחות משמרים. הראשון הוא חסינות מבנית, והשני הוא גמישות. הפילוסופים הטאואיסטים שמו לב לאופן שבו שני הכוחות הללו משתלבים זה בזה בטבע. הם גם הבחינו שאצל יצורים חיים בולטת יותר הגמישות כסימן לחיים, ואילו אצל חפצים דוממים בולטת יותר החסינות המבנית (למרות שכמובן שני הכוחות קיימים בכל דבר). מכאן הם הסיקו כי הדרך לשמור על חוסן וחיות לאורך זמן מבוססת על מציאת האיזון הנכון בין שני הכוחות הללו. הטאואיזם עוסק רבות באופן שבו ארגונים שונים, החל בכל אדם בפני עצמו, וכלה במדינה וביקום כולו צריכים לפעול על מנת לשמר ולטפח את החוסן שלהם.

מושג ה-"וו-ויי" (איזון). זהו מושג שקיימת לגביו אי הבנה רבה במערב. הסיבה לכך היא שבתרגום מילולי, "וו-ווי" פרושו, "המנעות מעשייה". אולם האמת היא שזהו תרגום מטעה ביותר שכן משמעותו האמיתית של המושג רחוקה מאוד מהמשתמע ממנו. "וו-ווי" אין פירושו חידלון או פסביות, אלא פשוט המנעות מעשייה מיותרת ומוגזמת. כיוון שבהתאם לעיקרון הין-יאנג, הלוגיקה הטאואיסטית היא לוגיקה עמומה, אין בה "לא" ו-"כן" מוחלטים, אלא "פחות" ו-"יותר". לכן המשמעות המדויקת של "וו-ויי" הוא "פעולה חלקה" או בפשטות, איזון. העיקרון שמאחורי המושג הוא שהאפקט הרב ביותר של פעולה כל שהיא מתקבל כאשר היא מאוזנת עם הפעולה ההפוכה לה. קל להבין את העיקרון הזה אם חושבים על סולם המונח באמצעו על חבית עגולה כך שקצה אחד שלו נוגע ברצפה והשני מונף באוויר. אם ננסה לטפס על הסולם, החל מהקצה שלו שמונח על הרצפה, נגלה כמובן שהנקודה הגבוהה ביותר שבה אנחנו יכולים להמצא היא במקום שבו הוא נשען על החבית. כשנעבור את הנקודה הזאת, הסולם יתהפך ונתחיל לרדת למטה. עקרון נוסף שניתן ללמוד מהדוגמה הזאת הוא העיקרון ששיווי משקל יהיה לעולם מצב דינאמי ולא סטטי, כפי שיתברר לנו אם ננסה להשאר באמצע הסולם כאשר שני קצותיו באוויר.

[עריכה] הטאואיזם כדת

הדת הדאואיסטית והפילוסופיה הדאואיסטית שצמחה כמאות החמישית והרבעית לפני הספירה קשורות בקשרים רופפים. הטקסטים הקאנונים של הפילוסופיה הדאואיסטית כמו הדאו דה-ג'ינג הינם טקסטים מקודשים בדת והדת נחשבת כהתגשמות תורת הדאו דה-ג'ינג, הוא עצמו נחשב כאל בדת זו. תפיסות אלו מקובלות בתוך חוגי הדת, אך מבחינה מחקרית כאמור הקשר רופף. הדת שימרה את היסוד המיסטי שבפילוסופיה וההתקרבות לאל הדאואיסטי הוא לאלים פרסונאליים רבים. עולם הדת הדאואיסטית הוא עולם פוליתיאיסטי, בו אלים רבים.

הדת הדאואיסטית התגבשה במאה השנייה לספירה בסוף תקופת האן על בסיס של דת עממית אשר אומצה לתוך הדת המגובשת כהן הדת הראשון היה צ'אנג טאו-לין, אשר לאו-צו נגלה אליו. הוא זה שהקים את הדת והיה לכהן הראשון. הדת עם התגבשותה החליפה את המנחות החיות במנחות של ירקות .

הדת הדאואיסטית בעלת אופי עממי ומתוקף כך היא בעלת ביטויים שונים לפי המקום והשכבות החברתיות השונות. פנתיאון האלים כולל מספר רב מאוד של אלים בעלי צורות מגוונות. ישנם אלים נשים, תינוקות, לוחמים, מלומדים ואלים מוקיונים. רוב האלים הם דמיות היסטוריות שהעלו אותם לדרגת אל, היינו נערך עבורם פולחן דתי. האלים המעטים שלא ידוע לנו שהיו דמויות היסטוריות נחשבים ככאלו בעניי המאמינים. העבר האנושי של האלים מקרב אותם לבני האדם. הם אומנם חזקים יותר ומוסריים יותר, אך אין את היראה מפניהם. למאמין קשת התנהגויות מותרות רחבה עם האלים מפאת קירבה זאת אליהם. חוסר היראה מפני האלים הוביל גם לכך שלא התפתחה מערכת חוקים נוקשה. אין מסגרת ליטורגית נוקשה, אין מועדים מיוחדים המוגדרים בספר חוקים. המאמין מתפלל בזמנים הנוחים לו וכאשר הוא זקוק לעזרה, או לאחר שמחה. המקדש הסיני הוא בעל פונקציות נוספות מלבד היותו מרכז פולחני והוא בעל פונקציות חילוניות בנוסף. מכאן לומדים שההבחנה בין קודש לחול בדאואיזם הוא לא הבחנה מקובלת בהכרח. הדאואיזם היא דת בעלת טקסטים מקודשים. ישנם אלפי טקסטים מקודשים המאוגדים בקאנון שהתגבש במאה החמישית לספירה. הקאנון מחולק לשלוש "מערות" כשכל אחת מחולקת בחלוקת משנה ל 12 חלקים. המערה הראשונה: טונג-צ'אן מכילה שירים ליטורגיים ושמות סודיים של אלים ורוחות. השם מערה נבחר בגלל הטענה שהטקסטים הבסיסיים התגלו במערה על ידי נזיר הדאואיזם צמח על יסודות של דת שמאנית ויסודות ממנה נשמרו בתוך הדת עד ימנו. השמאן המתקשר עם האלים באמצעות היותו בטראנס לעתים עובר לעולמות העליונים ומדווח משם ולעתים משמש ככלי קיבול לאל המדבר דרכו. השמאנים מספקים למאמינים שירותי התקשרות עם האלים לצרכי ריפוי, הגדת עתידות, או תקשורת עם קרובים מתים. השמאן שבו מתגלם האל משמש כמקור מוסמך לייעוץ בעניינים שונים ומגוונים. התגלמות האל היא לעתים דרך קולו של השמאן המשתנה, לעתים בכתיבה לרוב בטראנס קבוצתי. בדאואיזם כהן הדת מתקשר עם האל באמצעות פניה פנימה לתוך גופו.

הגדת עתידות תופסת מקום מרכזי בדת והתפילה עצמה לובשת לעתים צביון של טקס ניחוש. ישנה טכניקה של ניחוש העתיד באמצעות סהרונים אותם מטיל המאמין על הרצפה ובהתאם לנפילתם הוא מפרש את תשובת האל, ישנו ניחוש אסטרולוגי, קריאה בתוויי הפנים, או בכף היד. הגדת העתידות לבשה צביון שונה בכל שכבה חברתית ויש סוגי הגדת עתידות למלומדים ולהמונים. העתיד אותו מנחשים בדת זו אינו קבוע מראש והניחוש לא גוזר גורלות. העתיד ניתן לשינוי בהשפעת המאמין.

הדת היא בעלת תפוצה רחבה, אך היא נטולת סממני מוסדיים מכיוון שהשלטון המרכזי והדת הקונפוציאנית היו חזקים במיוחד ורדפו את מי שנתפס בענייהם כמתחרים. כיום הזיהוי הדאואיסטי נעשה בעיקר עבור כהן הדת הדאואיסטי ועבור המאמין הגבולות בין הדאואיזם, הבודהיזם והקונפוציוניזם קלושים.

הדת הדאואיסטית רואה במיסטיקה פן חשוב שלה בו גאולת הגוף יחד עם גאולת הנפש. ההבחנה בין גוף ונפש אינה קיימת בדאואיזם, אך באמונות העממיות הייתה קיימת אמונה בנפש ואף במספר נשמות המוסיפות להתקיים לאחר מות האדם. סיבה נוספת לרצון גאולת הגוף היא שבדת הדאואיסטית ישנה תפיסה שגוף האדם הוא מיקרוקוסמוס הן של העולם הגיאוגרפי והן של עולם האלוהות. גוף האדם הוא כדגם עולם האלים והם אף מרכיבים אותו. חלק מהיקום הסובב את האדם נמצא גם בתוכו, לכן חשובה גאולת הגוף לצורך האלמוות. המוות בדאואיזם נתפס בשני צורות. יש את המוות החיצוני הנתפס כמוות מבחינה חיצונית ויש את המוות האמיתי. מבחינה עממית ישנה האמונה שכוהן הדת הדאואיסטי אינו מת, אלא רק מתחזה למת. הוא בורא לעצמו בבואה אשר מתה והוא עצמו עולה לעולם האלמוות. לפי הסבר אחר ישנו גוף אחר, פנימי שלא נראה בעין אשר איש הדת מפתח בתוכו והוא זה הזוכה לחיי אלמוות. הבסיס לכל השיטות הדאואיסטיות האמורות להוביל את האדם לאלמוות קשורות להתנהגות מוסרית, אשר מביאה את האדם לתחילת החיפוש אחר האלמוות אשר אליו יובילו טכניקות מיוחדות. טכניקות אלו כוללות ריכוז מחשבתי, התעמלות, מין ואלכימיה.

בני האלמוות חיים בדרך כלל בטבע, על פסגות ההרים, או בעמקי מערות. האלים חיים על כוכבים רחוקים וניתן לתקשר איתם באמצעות פניה פנימה, כיוון שיש זהות בין הגוף לקוסמוס. וכל שנמצא בחוץ נמצא גם בפנים בגופנו לכן בטכניקות של מדיטציה ניתן לפנות פנימה ולתקשר עם בני האלמוות, או האלים