יהדות איטליה (עד 1945)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהדות איטליה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות באירופה. באיטליה היה אחד המרכזים החשובים של העולם היהודי במאות ה-16 עד ה-18. הקהילות היהודיות הגדולות באיטליה מצויות בערים : רומא, מילאנו, פירנצה וטורינו. כרבע מיהודי איטליה נרצחו בשואה, 7,880 איש^[1] אך הגירת יהודים מלוב, ממצרים ומאיראן הביאה לשמירת גודלה של יהדות איטליה. הקהילה מונה כיום כ-30,000 איש.

תוכן עניינים 1 תולדות יהדות איטליה 1.1 רומא העתיקה 1.2 ימי הביניים 1.3 מהקונטרה רפורמציה עד איחוד איטליה 1.4 העת החדשה 1.5 המאה ה-20 1.6 תחת השלטון הפשיסטי 1.7 הכיבוש הגרמני 2 יהדות איטליה היום 3 הערות שוליים 4 ראו גם 5 לקריאה נוספת 6 ביביליוגרפיה

[עריכה] תולדות יהדות איטליה

[עריכה] רומא העתיקה

יהודים התיישבו באיטליה כבר במאה השנייה לפנה"ס, בתקופה שבה שלטו במקום הרומאים. תחילה התיישבו היהודים בעיקר בסביבת רומא: רומא גופא, אוסטיה וקפואה.

הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא נוצר כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים. מאוחר יותר הגיעו לרומא סוחרים יהודים מאלכסנדריה שבמצרים ויסדו את הקהילה. החל משנת 69 לפנה"ס החלו להגיע לרומא גלי שבויים מיהודה הכבושה שנפדו על ידי יהודי העיר. מעריכים את מספרם של יהודי רומא בתקופת זו ב-50,000, כעשירית מאוכלוסיית העיר, ולפי כתובות שנמצאו בקטקומבות היו ברומא 12 בתי כנסת.

ערך מורחב – יהדות רומא

רומא קלטה את מרבית המהגרים , בעיקר עבדים משוחררים שהובאו לאיטליה על ידי טיטוס ואדריאנוס קיסר^[2]. העבדים העבריים לא היו נוחים לרומאים ולכן היו לבני חורין, תוך פרק זמן קצר. הסיבות לכך היו : שומרי שבת, אוכלי שחיטה כשרה ופדיונם על ידי אחיהם. אך היו גם יהודים אשר התיישבו לאורך נתיבי המסחר ובנמלים שמהם נערך המסחר עם ארצות אגן הים התיכון. היהודים הגיעו לאיטליה דרך העיר פּ‏וּ‏טיאוֹ‏לי (היום פוצואלי (Pozzuoli) צפונית מנפולי). פאולוס התרסי מספר כי בשנת 63 לספירה מצא שם מספר רב של אחים - הכינוי שייחד ליהודים, אוהדי הנצרות ^[3]. בסביבות נפולי התגלתה אנדרטה שהוקמה על ידי אַ‏סְטֶ‏ר מירושלים ( ראה המצבה משמאל) ^[4]ואפילו בחורבות פומפי נמצא כתובת בפחם " סדום ועמורה". בדרום איטליה התיישבו בקצה ה"מגף" האיטלקי, באזור המכונה מַ‏גְנָ‏ה גְרֵצִ'יָ‏ה (Magna Grecia)^[5]

ישוב יהודי עתיק היה בברינדיזי, עיר הנמל אליה הגיעו מארץ ישראל. העיר הייתה התחנה הראשונה של ויה אפייה (Via Appia) - ראה מפה משמאל - ממנה הגיעו הנוסעים לרומא דרך העיר פּ‏וּ‏טיאוֹ‏לי ( המוזכרת לעיל) וממנה הגיעו אחרי 171 מיילס לרומא. בדרך עברו גם את העיר ונוזה (Venosa) באזור זה התגלו מאות קטקומבות של יהודים, שנשתמרו היטב ופתוחות לביקור הקהל. היהודים התיישבו בעיקר בערים טרנטו ובארי. על אחת המשלחות החשובות מארץ ישראל, בראשות רבי עקיבא, שהגיעה לפּ‏וּ‏טיאוֹ‏לי, לפי המשוער בשנת 95, מסופר כי לאור דחיפות הנסיעה הם נסעו באוניה בסוכות. על כך אנו מוצאים דיון במסכת סוכה כ"ג,א': "מני מתניתין רבי עקיבא היא דתניא העושה סוכתו בראש הספינה". כאשר ירדו לחוף ופגשו את יהודי המקום, הזדמנו לפניהן תינוקות ( תלמידים) עושים גבשושין ( מצאו אותם עושים ערמות של פירות) ואומרים "כן בני ישראל עושים - זה תרומה וזה מעשר" וסיכמו מסתבר שיש כאן יהודים, רק יהודים יכולים לעשות משחק סימולציה של הפרשת מתנות כהונה.

להלן הציטוט מירושלמי סנהדרין, פרק ז' הלכה י"ג:

	דילמא רבי ליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי עלון לחד אתר ואשכחין מיינוקיא עבדין גבשושין ואמרין הכין בני ארעא דישראל עבדין ואמרי ההן תרומה וההן מעשר. אמרין מסתברא דאית הכא יהודאין עלון לחד אתר ואקבלון בחד [6].

היישוב היהודי באיטליה הגיעה בסיום העידן הרומאי לפריסה מלאה בכל רחבי האימפריה. בחמישים יישובים נמצאו שרידים אלה או אחרים, ביניהם: סיציליה, סרדיניה, מילאנו וברישה בצפון, בבולוניה, אולי אפילו בפירנצה. פרנסתם הייתה על רוכלות, שכן רובם היו עבדים משוחררים ללא אמצעים כספיים. מכל מקום, הפרנסות היו בסולם החברתי הנמוך ביותר. מתקופה זו לא נמצאו שרידי בתי כנסת, חוץ מאחד באוסטיה שהיה בבעלות סוחרים. היהודים המשיכןו לשלם את המס המיוחד ל"אוצר היהודי" שנכפה עליהם לאחר חרבן הבית. אבל היה להם פטור מקבלת פולחן המדינה.

[עריכה] ימי הביניים

ימי הביניים הוא העידן שבין נפילתה של האימפריה הרומית - המאה ה-4 ו-המאה ה-5 לספירה ועד המאה ה-15 באיטליה. עם התפשטות הנצרות בשטחי איטליה הורע מצב היהודים באחדים מהאזורים. מצבם היה טוב יחסית במדינת האפיפיור שהעניק להם את חסותו. בדרך כלל נהנו היהודים באיטליה בכלל ובמדינת האפיפיור בפרט עד המאה ה-12 מחופש דת (למעט האשמה בגידופים כנגד הנצרות בשנת 1021) וזאת בניגוד לגזרות ולפוגרומים מהם סבלו קהילות יהודיות במקומות אחרים באירופה הנוצרית. עם זאת נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות או להיות בעלי קרקעות ולכן נדחקו היהודים לעסוק במסחר, במיוחד באבנים יקרות. האפיפיור אלכסנדר השלישי, הפגין רגשות ידידות כלפי היהודים כשהצליח להביס תוכניות של אנשי כמורה עוינים בועידת הלטרן השלישית (1179) שהטיפו לחקיקה אנטי יהודית מגבילה.

החל מסוף המאה ה-12 החלו האפיפיורים בסדרת צעדים שמטרתם הרשמית הייתה להפריד בין הנוצרים ליהודים. בפועל הטילו הגבלות כלכליות ופיזיות על הקהילות היהודיות שבחלקן היו משפילות. כבר בויעוד האקומני שאחרי ועדת הלטרן הרביעית (1215), הוטלה על היהודים חובת נשיאת אות קלון ונאסר על יהודים להסתובב בחוץ ב"שבוע הקדוש" (מיום ראשון של כפות התמרים ועד פסחא). במאה ה-13 התנהל מסע תעמולה כנגד התלמוד בטענה שהתלמוד מצווה על כפירה ועל איבה כלפי הנוצרים, ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול אותו וגם להרגו. שיאו של מסע זה היה משפט פריז וכמו במקומות אחרים באירופה ניתנה ההוראה לשריפת התלמוד גם ברומא. הגבלות אלה שחלו על היהודים במדינת האפיפיור הקרינו על התנהגות השליטים בשאר הארצות בהן היה ציבור קתולי. ברם, היישום של פעולותיו בכל מדינה, אפילו בתוך איטליה, היה תלוי בכל מדינה ומדינה בהתאם לשיקוליה הפנימיים. לדוגמה:מדיניות שליטי טוסקנה ביהודיה הייתה פעמים רבות שונה מהתנהגות מדינת הכנסייה ולעתים, מתוך שיקוליים כלכלים ומדיניים בדיוק הפוכה.

ערך מורחב – מהקמת מדינת האפיפיור ועד הקונטרה רפורמציה

באזורי איטליה השונים היו הבדלים במגמות ההתפתחות:

• יהדות דרום איטליה התחזקה במהלך המאה ה-9. הוקמו בה מרכזי תלמוד, עד שהיה מקובל לומר "כי מטרנטו תצא תורה ודבר ה' מבארי" ^[7].
  

• בצפון איטליה, בעיקר בפדואה ובמנטובה סייעו להתפשטות התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי לרחבי אירופה וכן הוקמו בשטחיה מספר מדרשים יהודיים.בערים אלה הוקמו בתי דפוס. במאה ה-13 התחזקה תופעת הבנקאות היהודית, בעיקר בצפון איטליה ובמרכזה. באותה התקופה הוקמו הקהילות בוונציה, בפירנצה, בפררה ובמנטובה.
  
• ברפובליקת ונציה נדחקו רגלי היהודים מהמסחר במשי.
  

• בבסיציליה סבלו היהודים מרדיפות קשות. בשנת 1514 גורשו כל יהודי ממלכת סיציליה, שהייתה תחת שלטון ספרד באותה עת.

[עריכה] מהקונטרה רפורמציה עד איחוד איטליה

ערך מורחב – מתקופת הקונטרה רפורמציה ועד איחוד איטליה

תקופת הקונטרה רפורמציה חפפה בחלקה את תקופת הרנסאנס שהחלה באיטליה במאה ה-14 ונמשכה עד המאה ה-17. ליהדות איטליה הייתה שותפות מעטה בהתהוות האומנות בתקופת הרנסאנס באיטליה.

הגורם העיקרי שהשפיעה על יהדות איטליה היה רפורמציה הפרוטסטנטית שהחלה באמצע המאה ה-16. הרפורמציה היוותה איום ישיר על הכנסייה הקתולית וכחלק מתגובת הנגד לרפורמציה הופעלו גם אמצעים נגד היהודים. ב-14 ביולי 1555, חודשיים לאחר שנבחר לתפקידו, פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי את הבולה Cum nimis absurdum שבה נקבע כי היהודים חייבים להתגורר בנפרד משכניהם הנוצרים. גזרה אחרונה זו הביאה להקמת גטו רומא.

שנה אחר־כך (1556) נידונו למוות והוצאו להורג בשריפה עשרים אנוסים שניסו לחזור ליהדות בעיר הנמל אנקונה. בתגובה נעשה ניסיון לארגן חרם כלל־יהודי על העיר. הניסיון שזכה לשם חרם אנקונה נכשל.

האפיפיור הבא פיוס הרביעי אכף הקמת גטאות ברוב ערי איטליה. יורשו פיוס החמישי המליץ על הקמתם במדינות השכנות, וב-1569 הורה על גרוש כל היהודים ממדינת האפיפיור למעט מאנקונה ומרומא (כ-1,000 משפחות). חוק זה היה בתוקף עד כיבוש איטליה על ידי נפוליאון בונפרטה.

איטליה הייתה אחד המרכזים החשובים בעולם היהודי במאות ה-16 עד ה-18. גדולה הייתה היצירה הרוחנית שנעשתה : חיבורים שנתחברו, ספרים שנדפסו, תלמידי חכמים בולטים שפעלו בקהילות אלו ועוד. כן נעשתה בה ההדפסה הראשונה של התנ"ך, מקראות גדולות, סידורו התלמוד. פעלו באיטליה תלמידי חכמים כמו : הרמ"ע מפאנו, רמח"ל, החיד"א, הרב אליהו בן אמוזג ועוד .

[עריכה] העת החדשה

בשנת 1792 נכנסו צבאות הרפובליקה הצרפתית, בראשות נפוליאון לעיר ניצה שבאיטליה בקרבת הגבול הצרפתי-איטלקי. ניצה הייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידי הצרפתים. ואז, כביטוי של אחד מאנשי הדור החלו קומות הגטו מרקדות. היהודים היו לצד הצרפתים ולכן במקומות שבהם הייתה נסיגה, אפילו זמנית של הצרפתים, הם נדרשו לשלם עבור הנזקים שגרם הצבא הצרפתי. בשנת 1796 הושלם כיבוש צפונה של איטליה על ידי הצרפתים. הממשלה החדשה פירסמה את ההצהרה הבאה:

	כל אדם נולד ונשאר בן חורין ורשאי להינות מכל הזכויות במלואן. היהודים הם אזרחים וחובה להכיר בהם בתור שכאלה בחברה.
-- בצלאל רות, עמוד 251

בשנת 1848 זכו היהודים באיטליה לאמנסיפציה, אך נלקחה מהם האוטונומיה שלהם. היציאה מחומות הגטו, שהחלה לאחר כיבוש איטליה בידי נפוליאון בשנת 1797, הייתה האות לפריחתה של יהדות איטליה. בתנועת השחרור שהונהגה על ידי גריבלדי בלטו יהודים רבים כמצביאים וכמדינאים. יהודי רומא, תחילה, ושאר יהודי איטליה הצטרפו אליהם בהדרגה, זכו לשיויון זכויות אזרחיות רק בשנת 1870 בזכות משאל העם שהחליט על הצטרפותה של רומא לממלכה האיטלקית. שמואל אלטרי, מנכבדי הקהילה היהודית ברומא, זכה לכבוד של הגשת תוצאות משאל העם לידי מלך איטליה. בשנת 1871 היו כבר 11 חברי פרלמנט באיטליה, מעל לשיעורם המשוער באוכלוסייה - 1 לאלף. ההתפעמות של יהודי איטליה באותם הימים הייתה אדירה.

[עריכה] המאה ה-20

החל משנת 1900 הרגשות היהודיים באו לידי ביטוי בהקמת בתי הכנסת המפוארים של פירנצה, טורינו,וורונה ועוד, אבל החשוב ביותר עבורם היה בית הכנסת הגדול של רומא שנחנך בשנת 1904. המעבר מחיי המצוקה של מגורים כפויים בגטו (עד 1870 תחת שלטון האפיפיורים) לחיי חרות מלאים היא מרגש ביותר. חלק מיהודי איטליה, אשר היגרו לארצות אגן הים התיכון, כמו תורכיה, מצרים ותוניס, כדי למצוא פרנסה בכבוד, חזרו לרומא, אשר קבלה אותם כאזרחים שווי זכויות. יהודי איטליה הפנימו את ערכי המולדת החדשה וחינכו את ילדיהם, לרוב בבתי הספר הממלכתיים של המדינה ^[8] לאהבת המולדת ולכיבוד חוקי המדינה. זאת הייתה הסיבה של הדיכאון הגדול יהודי איטליה בכלל ואלה שהיו במשרות ממשלתיות, כולל בתחום ההוראה, כאשר נחקקו חוקי הגזע בשנת 1938. במרוצת השנים היהודים באיטליה הגיעו לידי איוש עמדות רמות. היו בהם שני ראשי ממשלה: לואיג'י לוצאטי וסידני סונינו. בין היהודים היו מפקדי צבא ואדמירלי צי. משקל בולט היה להם גם באוניברסיטאות.

בשנים הראשונות לשלטונו הפשיסטי של מוסוליני זכו היהודים לחופש מלא ולשיוויון זכויות, ואף הגיעו למעמד גבוה. איטליה אף ראתה בעין יפה את הציונות. מעטים היו היהודים שהצטרפו למפלגה הפשיסטית בימיה הראשונים. היו גם כאלה שהשתתפו במצעד על רומא, בעיקר חיילים וקצינים שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ועוד קבוצות יהודים מיוחסות. ליוזמה הפשיסטית לצרוף היהודים לתנועתם היו שתי מטרות: האחת הייתה לנטרל את הביקורת של אלה שטענו שלא ייתכן להאשים בחוסר נאמנות יהודים נאמנים לאיטליה ולפשיזם בצורה כל כך ברורה; והשנייה הייתה לפצל את הכוחות של היהדות האיטלקית - מאותו יום כל יהודי "רציני" היה עסוק יותר בשתדלנות לקבל את סיווג המיוחס הזה, "חבר המפלגה" מאשר במאבק על ביטול הגזרות, דבר שהיה בלתי אפשרי על כל פנים.

בשנת 1924 התקיים בליבורנו כנס הקמה של ארגון ציוני איטליה. הייתה פעילות ענפה של התנועות הציוניות. בין השאר, תנועת ביתר הקימה בית ספר להכשרה ימית בציויטהוקיה לחוף ימה של רומא. אחדים מקברטיני הצי הישראלי קבלו את הכשרתם באקדמיה זו.

בשנת 1938, כאשר חוקקו חוקי הגזע נגד יהודים פוטרו אלפי יהודים ממישרות מפתח בממשלה, בצבא ובצי האיטלקי ובמוסדות להשכלה גבוהה. עבורם הייתה זו טרגדיה חזקה. הם לא האמינו כי כך תפעל נגדם המדינה שהיו שותפים להקמתה.

[עריכה] תחת השלטון הפשיסטי

בשנת 1938, עם הידוק הקשרים בין איטליה לגרמניה הנאצית, התעקש היטלר כי חוקי נירנברג יחולו גם על יהודי איטליה.

חוקי הגזע הוחלו על יהודי איטליה, אך לא היו רדיפות פיזיות. חוקי הגזע באיטליה הגיעו לעולם אחרי פרסום הצהרה מדעית על טיבו של הגזע היהודי. ביום 15 ביולי 1938, אשר יהודי איטליה נוהגים לכנות "הידוע לשימצה", פורסם בעיתונים באותיות של קידוש לבנה Manifesto della Razza .

הצהרת הגזע, שהיייתה גילוי דעת של מדענים ידועים, קבעה כי היהודים אינם נמנים על הגזע האיטלקי ועל כן יש להפלותם לרעה. סעיף 9 היה הגרוע מכל. הוא קבע:

	מבני שם אשר הגיעו במרוצת ההיסטוריה לחופי מולדתנו הקדושה, לא נותר כמעט זכר. כיבוש סיציליה בידי הערבים גרם לכך שתהליך התבוללותם היה מהיר. רק קומץ מהם, היהודים, מייצגים את אוכלוסייה שלא התבוללה באיטלקים. מקורם בגזעים לא אירופים ולכן הם שונים לגמרי מאיתנו.
-- חוקי הגזע באיטליה

חוקי הגזע קבעו כי יש לפטר את עובדי המדינה היהודיים (חוץ מחברי המפלגה הפשיסטית, שגוייסו לצבא והמשיכו בעבודם במדי צבא - בהמשך גם הם פוטרו). תלמידים יהודיים יגורשו מבתי ספר ממלכתיים - בתי ספר יהודיים כמעט לא היו ובתי ספר תיכוניים יהודיים לא היו כלל. עוזרות הבית הלא-יהודיות שראו את בית המעביד כביתם גורשו חזרה לכפריהם. כמובן נאסר כל מגע מיני בין יהודים ללא יהודים.ואחרון, היהודים נדרשו לרשום את רכושם כדי למנוע מכירתו והברחת תמורתו לארצות חו"ל^[9].

[עריכה] הכיבוש הגרמני

מצבם של היהודים, שהיה קשה וחסר ודאות בשל חוקי הגזע באיטליה החמיר עם הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית המכונה הרפובליקה של סאלו.הרפובליקה הוקמה בעקבות הכיבוש הגרמני של צפון איטליה ומרכזה למחרת חתימה הכסם שביתת הנשק של ממשלת איטליה עם בעלות הברית ביום 8 בפסטמבר 1943 .המינשר של הרפובליקה שפורסם בורונה הכריז כי אלה הקשורים לגזע היהודי הם זרים, ובמהלך המלחמה הם נחשבים לנתיני מדינות אוייב. לפי-כך יש לרכז את היהודים במחנות מיוחדים עד לתום המלחמה. ב-1 בדצמבר 1943 פירסמה ממשלת סאלו צו לפיו נדרשו היהודים להגיע לתחנות המשטרה עם ציוד כנדרש. משם הם הוסעו לבתי כלא מרכזיים, ובסופו של דבר הגיעו למחנות ריכוז. המחנה העיקרי היה במחנה הריכוז בפוסולי ליד העיר קארפי (Carpi) ליד צומת הרכבות החשוב של העיר מודנה (Modena). אלה אשר לא הגיעו לתחנות המשטרה, בחלקם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית אשר בידה הייתה רשימת היהודים וכתובותיהם. פרטים אלה היו במשרדי הקהילות היהודיות בהתאם לחוק. רבים מיהודים הצליחו להמלט מבתיהם ולהסתתר בכפרים, במנזרים וחלקם אפילו הצליחו לעבור את הגבול השווצרי.

הריכוז במחנות מיוחדים הייתה הדרך המעשית לאפשר לגרמנים להוציא לפועל את מדיניותם כלפי היהודים. ואכן, במחנה פוסולי, כל עוד היהודים הוכרו כאסירים פוליטיים, כמקובל במחנה זה משנות הארבעים, הסוהרים היו איטלקים והיחס היה הוגן למדי. כאשר ניהול המחנה עבר לידי הגרמנים המצב הורע ובסופו של דבר נשלחו יושביו למחנה ההשמדה באושוויץ.

מספר זכרון לשואה, שחובר על ידי ליליאנה פיצ'יוטו פרג'ון (Liliana Picciotto Fargion) עולה כי יהודי איטליה שנספו בשואה הגיעו לגורלם באמצעות הגורמים הבאים:

• 35.49% - נעצרו על ידי עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו.
• 4.44% - גרמנים ואיטלקים.

ורק:

• 35.49% - מהגרמנים.
• 32.99% - לא ידוע.

לפי מקור אחר: 1,898 נעצרו על ידי עובדי מדינה וחיילים של ממשלת סאלו.2,489 - הגרמנים, 312 - פעולה משותפת ו- 2,314 לא ידוע. יש גם נתונים על הפרסים ששולמו ל"ציידי" היהודים: 5,000 לירות איטלקיות לגבר^[10], 3,000 לאישה ו-1,000 לילד. יש הטוענים כי התשלום בפועל היה נמוך יותר כי חלק הלך על ה"תיווך".

המבצעים העיקרים היו בהגטו היהודי בוונציה של נלקחו להשמדה 150 זקנים וחולי נפש ומיהדות רומא יותר מ-2,000 איש.

מתוך כ-45,000 יהודים ששהו באיטליה וברודוס עם הכרזת הרפובליקה של סאלו, גורשו למעלה מ-8,500, ומספר הנספים היה ^[11]7,900. על אף שנודעו מקרים רבים של סיוע ליהודים, הרי שלהשתתפותה הפעילה של הרפובליקה של סאלו, שוטריה ופקידיה, באיתור היהודים, ריכוזם ומשלוחם למזרח, חלק משמעותי בגורלם של היהודים שנרצחו. כשני-שלישים מיהודי איטליה ניצלו מהשואה ולאחר קום המדינה בשנת 1948 עלו כ-3,000 יהודים למדינת ישראל.

[עריכה] יהדות איטליה היום

ערך מורחב – יהדות איטליה היום

יהודי איטליה מאורגנים במסגרת איחוד הקהילות האיטלקיות (L'Unione delle Comunità Ebraiche Italiane) המייצג את יהודי איטליה כלפי המיממשל האיטלקי וכלפי גורמי חוץ. באיטליה היום 18 קהילות המונות 30,000 נפש. מצבם של בתי הכנסת העתיקים, הזקוקים לשיפוצים יקרים, מחייב אותם לפנות למקורות ציבוריים וממלכתיים. יוצאי איטליה בישראל מונים כ-3,000 איש ואוכלוסייה משוערת של 10,000 נפש. הם מאורגנים בארגון יוצאי איטליה ומוצאים לאור בטאון בשפה האיטלקית בשם Kol Ha Italkim או בעברית קול האיטלקים. שגרירות איטליה בתל אביב שומרת על קשרים עם יוצאי איטליה. בשנים האחרונות, יוצאי איטליה שהם אזרחיה התבקשו לבחור מביניהם נציגות מקומית והם משתתפים גם מישאלי עם המתקיימים באיטליה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ לפי ספר הזיכרון של דר' ליליאן פיצ'וטה פרג'יון
2. ^ האומדנים אינם נמוכים: טיטוס -90,000 ואצל אדריאנוס נאמר שמחיר עבד עברי היה בשפל
3. ^ After one day, the south wind blowing, we came the second day to Puteoli, Where, finding brethren. המקור: "(Acts 28:13, 14)"
4. ^ מצויה היום the NationalArchaeological Museum in Naples
5. ^ האזור בו הוקמו מושבות של יוצאי יוון החל מהמאה ה-8 לפני הספירה - באזורים בזיליקטה (Basilicata), קלבריה (Calabria), קמפניה (Campania), פוליה (Puglia).
6. ^ התרגום וההשלמות ממאמרו של מאיר בר אילן על משחקי ילדים בעת העתיקה כותרת הקישור לתצוגה
7. ^ , פרפראזה על המשפט הידוע "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"
8. ^ חינוך עברי ניתן בצורה מצומצמת בלימודי יום הראשון במסגרת הקהילות היהודיות
9. ^ בדיעבד היה בזה יתרון, שכן על סמך רישום זה ניתן היה לתבוע חזרה את הרכוש אחרי המלחמה
10. ^ משכורת חודשים ממוצעת
11. ^ המקור ספר הזכרון של הדר' ליליאנה פיצ'וטו פרג'יון. המביא פירוט שמי של הניספים ופרטים עך תולדות חייהם ועל נסיבות גירושם והסיום. הפרטים עדכניים על הניספים בשואה הוא: גורשו: 8,566 , פחות החוזרים: 7,577, + 303 נהרגו בדרך אחרת סה"כ ניספים: 7,880 הי"ד.

[עריכה] ראו גם

• איטלקים
• יהדות איטליה היום מאז תום מלחמת העולם השנייה עד היום.

[עריכה] לקריאה נוספת

• בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962
• לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978.

[עריכה] ביביליוגרפיה

• יונה דוד, ביבליוגראפיה חדשה לתולדות יהודי איטליה ותרבותם, פורסם בפעמים, 18, תשמ"ד 1984, עמ' 141-142
• דוד מלכיאל, אגרות יהודי איטליה, על הספר 'אגרות יהודי איטליה-מבחר מהמאה השש-עשרה', ההדיר-יעקב בוקסנבוים, פורסם בפעמים,64,קיץ תשנ"ה,עמ' 149-153
• אלימלך הורוביץ, על הליכות הדת של היהודים בסוף המאה הט"ו - מתוך אגרות ר' עובדיה מברטנורא, פורסם בפעמים, 37, תשמ"ט 1988, עמ' 55-66 , חוברת שהוקדשה לתולדות יהודי איטליה
• ראובן בונפיל, היהודים באזור רומאניה בימי ר' עובדיה מברטנורא - קווים לדמותם החברתית והתרבותית, פורסם בפעמים, 37, תשמ"ט 1988, עמ' 55-66 , חוברת שהוקדשה לתולדות יהודי איטליה
• ראובן בונפיל, ספריותיהם של יהודי איטליה בין ימי-הביניים לעת החדשה, פורסם בפעמים, 52, קיץ תשנ"ב, עמ' 15-4. חוברת שהוקדשה לספרים ספריות ודפוסים בקהילות יהודי ספרד והמזרח
• נדיה זלדס, דונה אולליה טמרית סאנצ'ז, 'הקורבן הראשון' של האינקויזיציה בסיציליה - פרשת הגירתה של משפחת אנוסים ספרדית רמת מעלה לסיציליה, פורסם בפעמים, 69, סתיו תשנ"ז, עמ' 43-55. חוברת שהוקדשה ליהודי פורטוגל והפזורה הספרדית-פורטוגלית
• מנחם שלח, הצלת יהודים בצרפת על ידי האיטלקים, על ספר מאת דניאל קארפי בנושא מדיניות השלטונות האיטלקיים כלפי יהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השנייה, פורסם בפעמים, 59, אביב תשנ"ד, עמ' 163-159
• קנת סטאו, חיים וחברה בקהילת רומא במאה הט"ז, פורסם בפעמים, 37, תשמ"ט 1988, עמ' 55-66 , חוברת שהוקדשה לתולדות יהודי איטליה
• קנת סטאו, נישואי-חוץ ויחסי עדות: קהילת רומא במאה הט"ז, פורסם בפעמים 51, אביב תשנ"ב, עמ' 99-106. חוברת שהוקדשה ל-500 שנה לגירוש היהודים מספרד
• דניאל קארפי, האינקוויזיציה בונציה וגר שברח לסלוניקי, על שני ספרים מאת פ"צ יולי זוראטיני אשר עוסקים במשפטי האינקוויזיציה בונציה במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, פורסם בפעמים, 30, תשמ"ז 1987, עמ' 138-139
• דניאל קארפי, האינקוויזיציה בונציה בשנות 1560-1548, על ספר בו קובצו הפרוטוקולים של משפטי האינקוויזיציה בונציה נגד יהודים, מהדורת פ. צ. י. זוראטיני, פורסם בפעמים, 9, תשמ"א 1981, עמ' 131-130
• נדיה זלדס, חדשות סיציליה רעות מאוד - עדויות יהודים לכיבוש סיציליה בידי הנורמאנים, פורסם בפעמים 46-7, אביב תשנ"א, עמ' 260-269. חוברת שהוקדשה לתולדות יהודים ואנוסים בספרד, 500 שנה לגירוש היהודים מספרד
• משה אידל, הרבנות באיטליה בתקופת הרנסאנס, על ספר מאת ראובן בונפיל העוסק במוסד הרבנות באיטליה בין השנים 1600-1450, פורסם בפעמים, 4, חורף תש"ם 1980, עמ' 100-102
• לאה בורנשטיין-מקובצקי, התאסלמות בקהילות העות'מאניות והתנצרות באיטליה ובגרמניה במאות הט"ז והי"ז, פורסם בפעמים, 57, סתיו תשנ"ד, עמ' 47-29
• ראובן בונפיל, המלווים היהודים באיטליה - האומנם גורם כלכלי, פורסם בפעמים, 41, סתיו תש"ן, עמ' 64-58
• יצחק סרגיו מינרבי, הפעילות הדיפלומאטית האיטלקית בקרב היהודים הספרדיים, 1915-1929, פורסם בפעמים, 12, תשמ"ב 1982, עמ' 59-72. חוברת שהוקדשה לתולדות יהדות תורכיה
• יצחק סרגיו מינרבי, הפעילות הדיפלומאטית האיטלקית בקרב היהודים הספרדיים, 1915-1929, פורסם בפעמים, 12, תשמ"ב 1982, עמ' 73-85. חוברת שהוקדשה לתולדות יהדות תורכיה
• דב שוורץ, על חקר הדרשנות היהודית, על קובץ מחקרים בנושא דרשנים ודרשנות באיטליה במאות ה-16 וה-17, עורך הקובץ-דוד רודרמן, פורסם בפעמים, 59, אביב תשנ"ד, עמ' 153-149