גרמניה הנאצית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של גרמניה |
| גרמאנים
גרמניה הנאצית |
| גרמניה |
גרמניה הנאצית היא הכינוי לגרמניה בין השנים 1933 - 1945, בזמן בו שלטה המפלגה הנאצית ואדולף היטלר עמד בראש המדינה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מדיניות הפנים
[עריכה] ביסוס המשטר הנאצי הדיקטטורי (1933-1934)
היטלר מונה לראש ממשלה ב- 30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר התחיל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. הרמן גרינג מונה לשר הפנים של פרוסיה ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות יאויש רוב מנגנון המדינה על ידי נאצים. לאחר מכן יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.
בסוף החודש הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן (ב-27 בפברואר). אנשים רבים מאמינים שבניין הרייכסטאג הוצת על ידי הנאצים עצמם. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. בנוסף הממשלה הגרמנית קיבלה סמכות לעקוף את ממשלות המדינות השונות בגרמניה ובכך החל הרס המבנה הפדרטיבי ששרר שם. הכול כאמור בטענה שיש להתגונן מפני הקומוניסטים.
בראשית חודש מרץ, זמן קצר לאחר שרפת הרייכסטאג, נערכו הבחירות החופשיות האחרונות תחת שלטונו של היטלר. למרות מסע התעמולה וההפחדה המפלגה הנאצית לא הצליחה לקבל רוב - היא זכתה ב-44 אחוז מן הקולות. אמנם זו עלייה בכוחה, לעומת הבחירות הקודמות, שקובעת אותה כגדולה במפלגות, אך היטלר ראה בכך כשלון והחיש את קצב השתלטותו על המדינה. הסמכויות שהועברו לידי המפלגה הנאצית התרבו והרחוב נשלט על ידי בריוני האס אס והאס אה.
לקראת סוף החודש נחנך בניין חדש לרייכסטאג בפוטסדאם (סמל המלוכנות הפרוסית). עם זאת הפרלמנט החדש שנבחר זה מכבר פעל למעשה רק כיומיים. ב-23 במרץ הוא עצמו חוקק (ברוב של 441 מול 84) את "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה ממנו אל הממשלה, אך עדיין מבטיח את שלטון החוק. בכך באה לקצה חוקת ויימאר הדמוקרטית - חוק ההסמכה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני של היטלר. בנוסף החוק היה חלק מתהליך "האחדה" ("גלייכשאלטונג" - "התאמה") בגרמניה - ביטול גרמניה הפדרטיבית וצנטרליזציה של מנגנוני הממשל. היטלר מינה במדינות השונות מושלים נאצים מטעמו (מושלי הרייך), שמילאו את הוראותיו.
בחודש הבא, ב-7 באפריל נחקק "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" שמתאים את הממשל גם ברמות הנמוכות לעקרונות הנאציזם ולאיוש על ידי גרמנים "טהורים". בהמשך השנה מוקם מחנה דכאו בדרום גרמניה, שהיה מחנה הריכוז הראשון. מתנגדיו של היטלר – קומוניסטים, אלפי יהודים, דמוקרטים ורבים אחרים – נשלחו למחנות ריכוז. מחנות אלה היו בפיקוח האס אס, ומטרתם הייתה לבודד את מתנגדי הנאציזם.
ה-1 במאי הפך מ"חג הפועלים" לחג לאומי. יום לאחר מכן, פוזרו האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוכנסו למאסר. הדבר נעשה מפני שהנאצים חששו מפני הכוח הגדול של האיגודים (7 מיליון חברים), על אף שלא התנגדו להם והיו מוכנים לפיקוח נאצי. במקום האיגודים המקצועיים הוקמה "חזית העבודה הגרמנית". היטלר טען כי יש להגן על הפועלים והאיכרים מפני נצלנותם של הקפיטליסטים, וכי הקמת "חזית העבודה הגרמנית" נועדה להטיב עם הפועלים. השביתות הוצאו אל מחוץ לחוק. אנשי המפלגה הנאצית פשטו על מפעלים, חנויות ובתי עסקים, וחייבו את בעליהם לשלם מסים לטובת המדינה. מרבית המפעלים הגדולים הולאמו, ומי שהתנגדו לכך רכושם הוחרם.
הכנסיות הנוצריות קיבלו את בחירתו של היטלר בהתלהבות. נוצרים רבים תמכו במפלגה הנאצית על אף הסתירה בין הדת לנאציזם. היטלר רצה בתמיכתם אך חשש מפני מעמדם העצמאי. לכן ביולי נחתם הסכם (קונקורדט) עם הכנסייה הקתולית - היטלר יאפשר לכנסיות לפעול בחופשיות והכנסייה תכיר בשלטונו הבלעדי. למרות זאת שנים לאחר מכן הוא התחיל לרדוף אותה בדרישה כי הכנסייה תשרת את המפלגה ותפעל לפיה.
בין החודשים יוני ליולי הוצאו כל המפלגות מהפרלמנט (הריכסטאג) על ידי כוח, איומים וחקיקה. ב-24 ביולי חוקק "החוק לקיום המפלגה הנאצית כמפלגה יחידה" שמכריז כי רק המפלגה הנאצית מותרת, וכל מפלגה אחרת אסורה ונוגדת את החוק. כך הושלמה הפיכת המשטר של רפובליקת ווימאר למשטר חד-מפלגתי המעניק סמכות בלתי מוגבלת למפלגה השלטת. בנובמבר אותה שנה נערכו "בחירות" לרייכסטאג ומכל המועמדים של המפלגה הנאצית נבחרו 661 צירים מהמפלגה הנאצית.
פרסום "חוק ההאחדה" בראשית 1934 הופך את גרמניה לאזור אחד שעל כולו חל החוק הנאצי ומבטל את האוטונומיה שהייתה למדינות בימי ויימאר. ב-30 בינואר נחקק גם "החוק לשיקום הרייך" שהיה למעשה המשכו של חוק ההסמכה. החוק ביטל את הרייכסרט (הפרלמנט הפדרלי בו נציגים לכל מדינה) ואת הפרלמנטים של המדינות עצמן. הוא הפך את המדינות לאזורים מנהליים, שבראשם מושלים נאצים. בכך למעשה הושלם תהליך איחוד ה"רייך השלישי".
עוד מתחילת שנות השלושים היטלר עקב בדאגה אחרי התפתחות האס אה, משום שהם הפריעו לתוכניות הפוליטיות שלו בברוטליות שלהם. דווקא מתוך המפלגה הנאצית צמח הגוף המסוכן ביותר לשלטון שלה. ראשי ה-ס.א. רצו ב"מהפכה שנייה". היטלר התנגד לכך כי ידע שהדבר יפגע בהתפתחות הכלכלית של המדינה. נוצר מתח בין הצבא לס.א. מפני שהאחרון רצה להיות הבסיס לצבא גרמניה. היטלר התנגד כי ידע שהאספסוף לא יוכל להגשים את שאיפותיו האימפריאליסטיות ובנוסף היה זקוק לתמיכת הגנרלים. האס-אה הפך לגוף אדיר המונה מיליוני בריונים שעלולים לאיים על שלטונו. בסופו של דבר הצבא והאס-אס יצרו חזית נגד האס-אה וב-30 ביוני 1934 התרחש "ליל הסכינים הארוכות". הוצאה להורג צמרת האס-אה ובאותה הזדמנות מתנגדים פוליטיים נוספים של היטלר. חיסול האס-אה אפשר את עליית האס-אס ככוח הראשי לאכיפת השלטון נאצי. בנוסף נוצרה תלות של הצבא בהיטלר.
לאחר שנפטר הנשיא הינדנבורג, באוגוסט 1934, מינה עצמו היטלר ל"פיהרר", קנצלר ומפקד הצבא הגרמני. הוא לקח לעצמו את סמכויות הנשיא. החיילים חויבו להישבע אמונים ישירות להיטלר, ובתי המשפט חויבו לפעול ברוח ה"פיהרר" בלבד. הוקמו בתי דין מיוחדים שדנו את מתנגדי המשטר הנאצי. נערך משאל עם והיטלר זכה ב–90% מהקולות. גרמניה הפכה לדיקטטורה מוחלטת.
[עריכה] מימוש האידאולוגיה הנאצית
קמה תרבות המבוססת על חינוך לאומני, פטריוטי גרמני. הנאצים שרפו רבבות של ספרים שלא תאמו את רוח הנאציזם, ובמקומם נכתבו והודפסו ספרים שדנו בעברה המפואר של גרמניה ובייחודה של גרמניה. בין הספרים היה "מיין קאמפף" של היטלר שדן בתורת הגזע ובתוכניות ההשתלטות על אירופה של היטלר. כמו-כן, אסרו הנאצים על עיתונות חופשית. בעיתונים נכתבו מאמרי שטנה נגד היהודים ונגד מתנגדי הנאציזם ואוהדי הדמוקרטיה. התקשורת, הרדיו, הקולנוע, הספרות והאמנות היו תחת פיקוח "לשכת הרייך לענייני תרבות", שבראשה עמד יוזף גבלס.
המפלגה הנאצית ארגנה מנגנון גדול של תעמולה פרו-נאצית שבראשו עמד יוזף גבלס. הוא נקט "היפנוזה המונית", פנייה אל ההמונים ושכנועם בדרכו של היטלר כדרך הנכונה אל העוצמה המשותפת הגרמנית. התעמולה הורכבה מסיסמאות, כרוזים, מצעדים והפגנות פרו-נאציות. המצעדים לוו בתזמורות, בהמנון גרמניה ובהצדעות "הייל היטלר".
חלק מאנשי הרוח הגרמנים המפורסמים כגון המחזאי גרהארד האופטמן המלחין ריכארד שטראוס והפילוסוף מרטין היידגר נרתמו לטובת המשטר החדש. המשטר יצר אף אמנות אפיינית לו, שקידשה ערכים אסתטיים של נעורים, עוצמה והערצת המנהיג. השחקנית שהפכה לבמאית לני ריפנשטאהל יצרה את הסרט ניצחון הרצון שתיעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1934 בשורה של דימויים רבי עוצמה - דגלי צלב הקרס מונפים אל על, נערים ארים צעירים מביטים בהערצה אל "הפיהרר" הנואם, טורים של חיילים הצועדים בסך. בסרט זה פיתחה ריפנשטאהל שפה קולנועית טוטאלית, פאשיסטית, שהפכה לסימן ההיכר של המשטר החדש. לאחר מכן נוצר על ידי ריפנשטאהל הסרט "אולימפיה" בן שני חלקים, המתעד את אולימפיאדת ברלין ב-1936, החוזר על אותו עולם דימויים ואותו סוג של אסטתיקה פשיסטית. כך ניצל המשטר את האולימפיאדה לצרכי הפצת התעמולה הנאצית בגרמניה ומחוצה לה.
המשטר הנאצי בז לאמנות המודרנית על כל גווניה - סוריאליזם, קוביזם ויתר הזרמים שהפכו את השנים הראשונות של המאה העשרים למסעירות כל כך מן הבחינה האומנותית. יצירות אלו הוכרזו כ "אומנות מנוונת", ונאסרה הצגתן בציבור (למעט תצוגה מכוונת באופן מבזה ומשפיל, אשר אף הורדה לאחר זמן קצר משנסתבר כי היא זוכה לפופולריות רבה יותר מזו של "האומנות הגרמנית" שהוצגה במקביל). המשטר הנאצי אימץ מעין סגנון נאו קלאסי, לא מאוד שונה מן "הריאליזם הסוציאליסטי" שמשל באותה עת בכיפה ברוסיה הסובייטית. תיאורי עירום קיטשיים, אין ספור תיאורים של הפיהרר בתנוחות שונות, ותיאור החיילים הארים הצועדים בסך, או הנשים המחכות להם בבית, היו לחם חוקה של האומנות הפלסטית הגרמנית בשנות המשטר הנאצי.
אופיינית ליחסה של המפלגה הנאצית לתרבות היא התבטאותו של "ראש לשכת הרייך לתיאטרון" אחד בשם האנס יוסט, לפיה כל פעם שהוא שומע את המילה תרבות, הוא שולח את ידו אל קת אקדחו.
העיתונות נרתמה אף היא למאמץ התעמולה הנאצי. התעמולה הנאצית הדגישה את חשיבות המפלגה הנאצית ומנהיגה.
היטלר רצה להשתית את המערכת החינוכית על טוהרת "הגזע הארי". לכן הורה לסלק מהמסגרת החינוכית מורים ומרצים יהודים, קומוניסטים ואחרים. מורי גרמניה הוכרחו ללמד ע"פ תורת הנאציזם. הושם דגש מיוחד על לימודי השפה הגרמנית, ההיסטוריה הגרמנית וכושר גופני. תוכנית הלימודים נקבעה ע"פ הכוונה מ"לשכת הרייך לענייני חינוך". היו גם בתי"ס מיוחדים מטעם האס-אס, שנחשבו ליוקרתיים, שם לימדו ביתר משמעת וציות, בין השאר לימודי ביולוגיה, שהתרכזו בטוהר הגזע הארי. היו גם בתי ספר שהכשירו את בוגריהם לשמש כאנשי מפלגה וחברי האס-אס לכשיגדלו.
ברחבי גרמניה היו תנועות נוער, שכונו "הנוער ההיטלראי", אליהן חויבו ההורים לשלוח את ילדיהם בל יענשו בעונשי מאסר קשים. בן הנוער הנאצי נדרש להיות חבר בתנועה החל מגיל שש עד שמונה - עשרה. הפעילויות נסבו סביב רעיונות הנאציזם, חשיבות הלאום הגרמני והגזע הארי, ושבחו של הפיהרר. לחברי התנועה היו תלבושות ייחודיות, הם השתתפו בטקסים ובמצעדים מיוחדים וראוותניים, ועברו הכשרות קדם-צבאיות. האימונים בתנועה עסקו במחנאות, ספורט, תורת המלחמה ובאידאולוגיה הנאצית.
האס אס היה הארגון הרודני המשטרתי והמאיים ביותר. בראשו עמד היינריך הימלר, שפעל לחיזוק המפלגה. בראשית שנות ה–30 הארגון מנה כ–50 אלף איש, והיה לגוף המשטרתי הגדול בגרמניה. ב–1936 הימלר קיבל סמכות על כל גופי המשטרה בגרמניה וכך הפכה המשטרה לחלק מ"מדינת האס-אס". הארגון התבסס על עליונות גזעית וטוהר הגזע. תחתיו הוקמו גופים רבים אשר הטילו אימה ברחבי גרמניה. החשובים שבהם היו הגסטאפו - משטרה חשאית שחקרה כל דבר שעלול לסכן את השלטון הנאצי באמצעים של עינויים, הטלת טרור נפשי ופיסי, מאסרים בבתי כלא ובמחנות ריכוז ועוד, והאס דה שעסק בריגול פנימי אף בתוך המפלגה הנאצית על ידי רשתות מלשינים ומידע מודיעיני.
[עריכה] המדיניות הכלכלית
היטלר ראה בכלכלה את חוסנה של גרמניה. תחת ניהול ד"ר היילמאר שאכט הוא הורה להקים מפעלים אזרחיים וצבאיים; צמצם את ממדי האבטלה והורה למפעלים ובתי-עסקים לקלוט מובטלים; פעל לשיפור תנאיו של הפועל והאיכר הגרמני; יצר תשתית מודרנית בגרמניה (כבישים, בנייה) והורה לבסס את המשק הגרמני כעצמאי ובלתי-תלוי. במקביל הוקצבו סכומי ענק לחימוש הצבא. חברות גדולות, משקיעים, תעשיינים ואנשי הון (קרופ בנשק ופארבן בכימיה) עזרו להיטלר בחיזוק התעשייה אשר התפתחה ויחד איתה גם הצבא.
באמצעי כפייה רודניים נאלצו רבבות של פועלים לעבוד בקצב מואץ לייצור נשק. בהוראת היטלר הועסקו אלפי נערים ונערות במחנות עבודה, שם קיבלו הכשרה קדם צבאית, רוויה בהטפה אידאולוגית נאצית. ב-1936 יצאה לדרך "תוכנית ארבע השנים" בהנהלת הרמן גרינג, שנועדה להחיש את קצב חימוש גרמניה ולהצעיד את המשק לאוטרקיה. התוכנית הצליחה בתחום החימוש - יוצרו אלפי תותחים, מטוסים וטנקים אך נכשלה בתחום השני - ב-1939 שליש מחומרי הגלם להם זקוקה גרמניה באו מיבוא.
[עריכה] מדיניות החוץ הגרמנית בשנים 1933-1939:
המטרה של מדיניות החוץ הגרמנית הייתה מימוש האידאולוגיה הנאצית - מחיקת חרפת וורסאי (התבוסה במלחמת העולם הראשונה והחוזה המשפיל שבעקבותיה) והרעיון ההיטלראי על "מרחב מחיה" במזרח. היטלר שאף להגיע לכיבושים והישגים ללא מלחמה על ידי הטעיית העולם -הצגת היטלר כשוחר שלום, וניצול פייסנותן של מדינות המערב. הוא חתם על שרשרת של הסכמי ידידות כאלה ואחרים עם מדינות רבות. היטלר החליט לבדו על מדיניות החוץ. הוא הצליח לממש כוונותיו במדיניות עקבית חסרת פשרות.
[עריכה] השתחררות מכבלי וורסאי - 1933-1937
גרמניה פורשת מהועדה לפירוק החימוש ומחבר הלאומים ב-1933 במחאה על מדיניות ההגבלות של חוזה וורסאי. במקביל היא חותמת על חוזה ידידות עם ברית המועצות.
גרמניה חותמת הסכם אי-התקפה עם פולין ב-1934 במטרה להרגיעה ולהרחיקה מצרפת. בשנה זו התרחש ניסיון נפל של פוטש (מרד) נאצי באוסטריה על ידי רצח הקאנצלר דולפוס. כתגובה, איטליה מעמידה כוחות על הגבול האוסטרי.
לפי חוזה וורסאי, הועבר חבל הסאר מגרמניה לפיקוח חבר הלאומים, והוסכם שרק לאחר שייערך משאל עם בחבל זה ייקבע עתידו. בינואר 1935 נערך משאל עם, ו–91 אחוז מתושבי חבל הסאר הצביעו בעד החזרת החבל לגרמניה, וכך נעשה. אוצרות הטבע באזור שימשו את היטלר בתיעושה ובחימושה של גרמניה.
באותה שנה ביטל היטלר סופית את חוזה ורסאי בכך שהכריז שגרמניה תתחמש ללא הגבלה, זאת בנימוק שאירופה ובעיקר אויבה של גרמניה – סטלין, ממשיכים להתחמש. בד בבד ביוני 1935 חתם היטלר על הסכם ימי עם בריטניה שעל-פיו ניתן לגרמניה להגדיל את צי אוניותיה. הבריטים חשבו שההסכם ייפתח דף חדש ביחסים בין שתי המדינות, תגבר היציבות באירופה, וגרמניה תעריך את המחווה הבריטית כצעד של רצון לפיוס והרגעת הרוחות. היטלר גם מסייע לידידו, בניטו מוסוליני כשזה מוציא את איטליה למלחמה באתיופיה.
היטלר חש עתה שהוא יכול ליישם את כוונותיו להשתלט על מדינות אירופה. בראשית 1936 הורה היטלר לפלוש לחבל הריין, האזור הגובל עם צרפת, שהיה מפורז ע"פ חוזה ורסאי. הצבא הגרמני נכנס לאזור בניגוד לחוזה ורסאי ולהסכמי לוקרנו. מכך שצרפת לא הגיבה לפלישה ובריטניה הסתפקה במחאה בלבד, היטלר נוכח לדעת כי מדינות אירופה חוששות ממלחמה.
כדי להטעות את העולם, ובייחוד את אוסטריה, חתמו שתי המדינות על הסכם ביניהן ב-1936, לפיו גרמניה הכירה בריבונות אוסטריה, ואילו אוסטריה הסכימה לראות עצמה כמדינה גרמנית ולאפשר לגרמנים נאצים להיכנס לשורות האופוזיציה. באותה שנה חתמו היטלר ומוסוליני על הסכם, שלפיו הבטיחה איטליה לעצמה בעל ברית ממשטר טוטליטרי זהה, וגרמניה הבטיחה לעצמה את נכונותה של איטליה לעמוד לצדה לכשתידרש לכך. גרמניה ואיטליה ראו בהסכם ביניהן, ציר רומא-ברלין, חזית אחידה מול ברית המועצות. בנוסף גרמניה חותמת עם יפן על הסכם האנטי - קומינטרן, גם הוא מכוון כנגד בריה"מ. סוכם כי כל אחת מהן לא תתקיף את האחרת בעת משבר וסכסוך עם בריה"מ. היה זה ניצחון כפול להיטלר: חזית נוספת מול ברית המועצות, ורכישת בעלת ברית במזרח הרחוק.
גרמניה ואיטליה סייעו לפרנקו, מנהיג הלאומנים הפשיסטים, להשתלט על ספרד. היטלר רצה בחזית פשיסטית רחבה, שתסייע בעדו לממש את כוונותיו לפלוש לצרפת מאוחר יותר. בין השנים 1936 ל-1939, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, גרמניה שלחה לפרנקו כוחות צבא, נשק וטנקים. מטוסים גרמניים ("לגיון קונדור") הפציצו את הכוחות הרפובליקניים ואוניות גרמניות שייטו לאורך חופי ספרד כדי למנוע מכוחות הרפובליקה לקבל סיוע מבחוץ. היטלר ראה הזדמנות זו לניסיון לכלי נשק חדישים בספרד. ב–1939 ניצחו הלאומנים, ופרנקו הפך לשליטה הפשיסטי של ספרד. ספרד הפשיסטית אמנם הצטרפה להסכם האנטי -קומינטרן, אך לא הצטרפה למלחמה.
בכנס מיוחד שערך היטלר עם ראשי המדינה וקציניו הבכירים ב–1937, נשא נאום על אודות צרכיה החשובים של גרמניה: התפשטות מזרחה וכיבוש אוסטריה וצ'כוסלובקיה. אחד מעוזריו של היטלר, הוסבאך, רשם את פרוטוקול הישיבה, שלכן מכונה "מסמך הוסבאך". משמעותו של המסמך היא הכרזה על כוונותיו האמיתיות של היטלר: אוסטריה וצ'כוסלובקיה יהיו היעד העתידי לכיבוש.
[עריכה] ה"אנשלוס"- סיפוח אוסטריה
בראשית 1938 נפגשו היטלר ושושנינג, קנצלר אוסטריה. היטלר דרש משושנינג לחתום על הסכם לפיו תשחרר אוסטריה את הנאצים הנמצאים בבתי-כלא באוסטריה, תמסור לידי הנאצים כמה תפקידים בממשלת אוסטריה ותכריז על המפלגה הנאצית באוסטריה כעל מפלגה חוקית. שושנינג ביקש לערוך משאל עם באוסטריה בעניין ההסכם עם גרמניה. היטלר טען ששושנינג אינו מקיים את הבטחותיו כלפיו, ודרש ממנו להתפטר. שושנינג, שחשש מפלישה גרמנית, התפטר מתפקידו כראש הממשלה ובמקומו התמנה לקנצלר סייס אינקוורט, מנהיג הנאצים האוסטרים.
במרץ 1938 פלשו צבאות גרמניה לאוסטריה. המוני האוסטרים קיבלו את הגרמנים בתשואות אהדה. היטלר ערך משאל עם בקרב העם האוסטרי בעניין איחוד שתי המדינות, גרמניה ואוסטריה. היה רוב כמעט מוחלט בעד האיחוד. אוסטריה סופחה לגרמניה ללא שפיכות דמים.
משמעות הסיפוח הייתה עצומה. גרמניה התעצמה עד מאוד וכל המשאבים, התעשייה והחימוש האוסטרים עברו לרשותה. אוסטריה הפכה לחלק מהרייך ובכך הוגשם חלום של היטלר והוא השיג בסיס להמשך כיבושיו. מדינות המערב, בריטניה וצרפת בעיקר, התגלו כמפוחדות ופייסניות, ולא הגיבו בכוח על כיבוש אוסטריה. מכך הבין היטלר כי הוא יכול לעבור לכבוש את צ'כוסלובקיה.
[עריכה] סיפוח צ'כוסלובקיה
יעדו הבא של היטלר היה צ'כוסלובקיה, המדינה שרצה בחורבנה משום שסימלה בעיניו את השפלת גרמניה. הייתה זו מדינה דמוקרטית ומתקדמת בעלת צבא חזק ותעשייה מפותחת, שנוצרה על ידי חוזה וורסאי שפגע בגרמניה. צ'כוסלובקיה גם הייתה בעלת בריתן של ברית המועצות וצרפת (חלק מה"אנטנטה הקטנה"), מדינות שהיטלר שנא במיוחד. כמו-כן כיבוש צ'כוסלובקיה היווה איגוף בדרך לכיבוש פולין. בהתאם לגזענות הנאציזם, הצ'כים נחותים ופוגמים בעליונות הגרמנים.
היטלר תירץ את הכיבוש בטענה כי חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה שייך לרייך הגרמני, וזאת משום שהתגוררו בו שלושה מיליון גרמנים. היטלר טען כי הגרמנים תושבי החבל סובלים מעול הדיכוי הצ'כי וכי יש צורך לשחררם באמצעות כיבוש גרמני. בחבל הייתה מפלגה נאצית שפעלה למען סיפוחו לגרמניה.
כשהיטלר המשיך לאיים על נשיא צ'כוסלובקיה, בנש, כי לא יהסס לכבוש את צ'כוסלובקיה, נאלצה בריטניה - שהייתה בעלת בריתה - להתערב. ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, טס לגרמניה ונפגש עם היטלר כדי לשכנעו לא להיכנס לצ'כוסלובקיה. צ'מברלין הסכים לוותר על חבל הסודטים לטובת גרמניה, כדי לעצור את היטלר מלכבוש את צ'כוסלובקיה כולה. צרפת תמכה בגישתו של צ'מברלין, שאפיינה את מדיניות הפיוס המערבית כלפי גרמניה בשנות השלושים.
ביוזמת צ'מברליין ומוסוליני (שהיה מעוניין בהעלאת יוקרתו) התכנסו נציגי ארבע המעצמות – בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה – בעיר מינכן שבגרמניה, כדי לדון במצבה של צ'כוסלובקיה. ברית המועצות וצ'כוסלובקיה לא הוזמנו כלל לוועידה. נציגי המעצמות היו: צ'מברלין, היטלר, דלדיה ומוסוליני. הסכם מינכן שנחתם ב-30 בספטמבר 1938, קובע כי חבל הסודטים יעבור לידי גרמניה הנאצית.
השלכות הסכם מינכן מרובות. הברורה מכל היא שהיטלר השיג את מבוקשו לגבי חבל הסודטים ללא לחימה. בכך גברה עוצמתו ויוקרתו של היטלר - הצלחה לספח תוך תקופה קצרה שטחים עצומים (אוסטריה וחבל הסודטים), שהתגוררו בהם 10 מיליון איש. אי לכך קשר נגדו נופל מעצמו. גרמניה עצמה הפכה למעצמה - היא קיבלה שטח חשוב אסטרטגית וכלכלית. הסיפוח היה מקפצה לעתיד - כיבוש כל צ'כוסלובקיה ובכך איגוף פולין מדרום.
חל שינוי במצבה המדיני של אירופה. בבריטניה וצרפת נשמו לרווחה, בהאמינם כי הצליחו לעצור בעד היטלר מלכבוש את צ'כוסלובקיה, ולמנוע מלחמה עולמית נוספת, בעוד שלמעשה אזלת-ידם במניעת סיפוח צ'כוסלובקיה עודדה את היטלר להמשיך בתוקפנותו. סטלין ראה את גרמניה כאיום על ברית המועצות, ונוכח כי בריטניה וצרפת מתקפלות מול גרמניה הנאצית. לכן מעתה הוא מנסה לרכוש את אהדת היטלר ולחבור אליו בחוזה אי-תקיפה.
בעקבות סיפוח חבל הסודטים נשיא צ'כוסלובקיה התפטר. במרץ 1939 נכנסו צבאות גרמניה לצ'כוסלובקיה והיטלר הצהיר כי מעתה צ'כוסלובקיה היא ארץ חסות גרמנית.
[עריכה] הסכם ריבנטרופ-מולוטוב
לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, שינה צ'מברלין את מדיניות הפיוס שלו. בריטניה וצרפת התחייבו לתת ערבות לפולין במקרה של תקיפה. היטלר הבין שמעשה זה יכול לסכל את כוונותיו לכבוש את פולין ולכן ראה בהסכם עם ברית המועצות פתרון לבעיה. כך יוכל לכבוש את פולין ללא חשש ממנה וממתקפה של מדינות המערב שיתקשו להביא כוחות עד לפולין כנגד חזית רוסית - גרמנית. ב-23 באוגוסט 1939 נחתם ההסכם, שבו היה סעיף סודי ובו דנים בחלוקת פולין בין שתי המדינות.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
ב-1 בספטמבר פלשה גרמניה לפולין. היטלר הניע את העם לפלוש בעזרת שימושו בטיעון ש"העם הגרמני והארי צריך עוד מקום לחיות בו" וכו'. לאחר שפלשה גרמניה לפולין, הסכמי השלום והבריתות, החשאיות והגלויות, הניעו את גלגלי העולם עד למלחמה כוללת של בעלות הברית: אנגליה, צרפת, אוסטרליה, ארצות הברית, ורוסיה כנגד מדינות המרכז: גרמניה המאוחדת, אוסטריה, פולין, יפן, וחלק מזערי ממדינות ערב. האירועים הללו הובילו אל פרוץ מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] האנטישמיות בגרמניה הנאצית
האנטישמיות בגרמניה צמחה והתחזקה עם התגברות רגש התחרות של הציבור היהודי לבין האוכלוסייה הכללית בגרמניה, וכן - עם גידולם של מאמצי ההתבוללות מצד היהודים בחברה הגרמנית. כיצד? 25% מזוכי פרס נובל היו יהודים, על אף שהיהודים מנו אחוז אחד מהאוכלוסייה בגרמניה. בכל ענף במשק ובתעשייה הגרמנית, ניתן למנות יהודים רבים שבמיטב כשרונותיהם ומאמציהם הם האדירו את גרמניה ואת הגרמניות. ניתן לקבוע כי ה"אהבה האומללה" בין היהודים לגרמניות - היא שהובילה ונשאה בכנפיה את שנאת היהודים של הגרמנים.
הגזענות שימשה יסוד מוסד לבניינה של כל הפילוסופיה הנאצית. בתוכנית של המפלגה הנאצית, שפורסמה בפברואר 1920, במינכן, הוקדשו כמה מן הסעיפים המשמעותיים והראשיים לדוקטרינה האנטישמית. "אזרח המדינה", כך נטען, "יכול להיות רק בן האומה. בן-האומה, יכול להיות רק מי שדם גרמני זורם בעורקיו, תהא דתו מה שתהיה. שום יהודי לא יכול, איפוא, להשתייך לעם הגרמני".
בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית נטען כי "האנטישמיות היא במידה ידועה היסוד הרגשי של תנועתנו. כל חבר המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית הוא אנטישמי", נאמר בפירוש בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית. אכן, ככל שהתנועה הנאצית הלכה והגדילה את פעילותה ואת מספר חבריה בקרב המוני העם הגרמני - כן האנטישמיות נעשה יותר ויותר המניע הפנימי שלה. היטלר עצמו כותב בספרו מיין קאמפף ("מאבקי"): "התנועה הנאציונאל-סוציאליסטית הצליחה להפוך את הבעיה היהודית לכוח-דוחף עצום בשביל תנועה עממית גדולה, ועל ידי כך לצייד את העם הגרמני באידיאה מאוחד גדולה בשביל הקרב".
בתקופתם של הנאצים, האנטישמיות הפכה לדת של ממש. אמנם כי כן, הנאצים המשיכו עד הרגע האחרון להישאר נאמנים ולהתאמץ בהצלחתו ובביצועו של הסעיף האנטישמי באידאולוגיית המפלגה. ההצלחה הזו של הנאצים במילוי צווי האנטישמיות הגזענית, מלמדת אותנו כי האנטישמיות צופנת בחובה מצבור גדול של רעל וסכנה - שביכולתם לשתק ולנטרל כל הגבה טבעית של חמלה וסולידריות אנושית.
ערך מורחב – השואה
- ערך מורחב – היהודים בגרמניה הנאצית
[עריכה] ההתנגדות למשטר הנאצי
- ערך מורחב – ההתנגדות הגרמנית לנאציזם
למרות שרוב הציבור הסכים, לפחות בשתיקה, לזוועות המשטר הנאצי, כשמעשי הזוועה התגברו, קמו מספר קבוצות מתנגדים. העיקריות שבהן היא השושנה הלבנה, שהייתה קבוצת סטודנטים שפעלה בין 1942 ל-1943 עד שנחשפה. קבוצה נוספת, היא קבוצה של קצינים בכירים, אשר ניסו להתנקש בהיטלר ביולי 1944. הקשר קיבל את השם "קשר העשרים ביולי", היות וניסיון ההתנקשות היה בתאריך זה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- ויליאם ל. שירר עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. הוצאת שוקן 1961.
- יואכים פסט פני הרייך השלישי. הוצאת מערכות 1987.
- אלברט שפר - בתוככי הרייך השלישי הוצאת בוסתן 1979.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גרמניה הנאצית, באתר סיכומונה
