ליאון שטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ליאון שטיין (1846 - 15 בפברואר 1926) היה תעשיין יהודי, ממקימי התעשייה בארץ ישראל.

שטיין נולד בביאליסטוק שבפולין בשנת 1864 לאביו דב ולאמו חנה. למד בגימנסיה ריאלית בעיר הולדתו ורכש השכלה טכנית בבית ספר טכני גבוה בצרפת. עלה לארץ ישראל ב-1887 והוא בן 23 שנים. בארץ הצטרף לאחיו המבוגר ממנו, מנחם שטיין, רופא שהיה מחלוצי העלייה הראשונה.

האח הרופא רכש למען אחיו שני מגרשים צמודים בשכונת נוה צדק (שהוקמה אז) ושיכנע אותו להקים מפעל מתכת. ליאון שטיין נסע לצרפת, רכש ציוד, ופתח את המפעל בשנת 1888. זה היה בית מלאכה קטן לעבודות מתכת, שנועד לענות על הצרכים הגדלים של היישוב המתפתח: תיקון כרכרות, תחזוקת משאבות, תחזוקת מסילות וכדומה. בהעדר חשמל ומנועים הופעלו המחרטות בתנועת רגלי הפועל, כמו מכונות התפירה של אותם ימים.

לאחר זמן הצטרף לשטיין שותף רב יכולת, גדליהו וילבושביץ, בן למשפחת תעשיינים שהטביעה את חותמה על התעשייה הראשונית בארץ ישראל ועל המפעלים שצמחו ממנה. וילבושביץ הוסיף למפעל אגף יציקות ברזל וברונזה שנועד ליצור מתקנים לשאיבת מים מבארות, תיקון משאבות והכנת חישוקים לכרכרות ולעגלות. המפעל התפתח במהירות. הובאה מכונת קיטור למפעל ולאחר זמן הוחלפה במנוע קרוסין, ראשון מסוגו בארץ. המפעל ייצר מכשירים חקלאיים, מדרגות, מעקות ומערכות שאיבה.

באותה תקופה עמדה הפרדסנות בארץ בפני קושי שנראה היה שאי אפשר להתגבר עליו. מכונות השאיבה הקיימות יכלו לשאוב מים רק מעומק של 8-10 מטרים. תחילה פעלו המשאבות בכוח בהמות. אלו הוחלפו במשאבות קיטור שהופעלו בפחם ואחר כך במנועי קרוסין. שיכלול המנועים לא סייע לבעיה של שאיבת מים מעומק רב. המשאבות סחפו חול לתוך צינורות המנועים ונסתמו.

כאן בא שטיין והמציא אמצעי סינון שאיפשר שאיבה רציפה של מים. המצאה זו ועוד שורה של שכלולים אחרים הגדילו את כושר השאיבה של המשאבות מ 5-6 מטרים מעוקבים לשעה (במשאבות המופעלות על ידי בהמות) למאה מטרים מעוקבים לשעה במשאבות קרוסין ששאבו מעומק רב. כתוצאה גדל תוך 14 שנים שטח הפרדסים בארץ פי שלושה. הפרדסנות הפכה לענף כלכלי משגשג.

חוקר התעשייה ואורח החיים בארץ במאה ה-19, שמואל אביצור, אומר כי הודות לליאון שטיין זכתה ארץ ישראל במהפכה התעשייתית הראשונה שלה.

המפעל של שטיין המשיך להתפתח וייצר מכשירים לטחנות קמח, מכונות לעשיית קרח, שערי ברזל וכדומה. מספר עובדיו של שטיין עלה מ-40 ב-1905 ל-125 ב-1907 ול-150 ב-1909. המפעל התפרש על כמה מגרשים והוקם סניף גם בפתח תקווה. ב-1907 כבר ייצר המפעל 50 מנועים. טכנאי המפעל יצאו לכל חלקי הארץ לסייע בהרכבת המנועים והמפעל ייצא מתוצרתו גם לסוריה, ללבנון, לעבר הירדן ולמצרים. במושגים של ארץ ישראל הקטנה היה זה מפעל ענק. שטיין השקיע את כל אונו והונו במפעל. התגורר בו וישן בו עד שנשא אשה בגיל מאוחר.

שטיין חיפש משקיעים, לקח הלוואות והקים חברת מניות. בתחילה נדמה היה כי יש רווחים ואפשר לחלק דייווידנדים. אבל ניהול כספי כושל בצד סיכסוך עם הפועלים על תנאי העבודה ולחץ של בנק אפ"ק להחזר החוב גרמו לפשיטת רגל של המפעל. בבדיקה שלאחר מעשה נתברר כי לא הייתה הצדקה לפירוק המפעל. הציוד עם המלאי היו שווים יותר מן החובות. אך הבנק התעקש לקבל את כספו וסרב לכל הצעה להוריד את הריבית ולהאריך את זמן הפרעון.

מנהל הבנק, זלמן דוד לבונטין, הצטער לאחר מעשה על שגרם להתמוטטות המפעל. באספת בעלי המניות אמר כי "ליאון שטיין עשה לטובת הארץ ויישובה יותר מהברון רוטשילד".

ליאון שטיין נפטר בחיפה ב-15 בפברואר 1926, כ"א באדר תרפ"ו.

על מותו של שטיין כתב החוקר שמואל אביצור ("ממציאים ומאמצים", יד יצחק בן צבי, 1985):

	ביום חורף אפור בשנת תרפ"ו (1926) ליוותה חבורה לא גדולה של ידידים את ליאון שטיין בדרכו האחרונה לבית הקברות בעיבורה של 'חיפה הקטנה'. בהעדר אמצעים כספיים לאלמנתו העמידו תלמידיו-פועליו מסנן (פילטר) כמצבה על קברו וכזיכרון למעשה ידיו ולהמצאותיו. אולם הוא נעלם מעל הקבר אחרי זמן לא רב ואיתו הלך ונעלם גם זכרו של האיש שתרם כה רבות להתפתחותה הטכנולוגית של הארץ. רק כעבור כשלושים שנה הוקמה מצבה על קברו, שמומנה במגבית פנימית בין פועליו לשעבר.