מארי אנטואנט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מארי אנטואנט (2 בנובמבר 1755 - 16 באוקטובר 1793) אשתו של לואי ה-16 שהיה מלך צרפת בעת המהפכה הצרפתית. בתם של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון שטפן (פרנץ מלורן).
ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16. לזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים.
היא זכורה בעיקר בשל המשפט המיוחס לה, שמייצג יותר מכל את התקופה: "אם אין לחם, שיאכלו עוגות", שהפך במהרה לציטוט מפורסם (במקור "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche"), אך נראה שכלל לא אמרה זאת. למעשה את המשפט הזה אמרה אחותה, מריה קארולינה, מלכת נאפולי, אך המהפכנים ייחסו לה במכוון את הדברים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
מאריה אנטוניה יוספה יוהנה מאוסטריה-לורן נולדה ב-2 בנובמבר 1755 בארמון שנברון, ארמון המלוכה של הקיסרית מריה תרזה, כבתה החמש עשרה.
כבר מלידה היא קיבלה את התואר הארכידוכסית של אוסטריה. הקיסרית מריה תרזה ראתה בילדיה כלים במשחק המעצמות, וגם בחלקה של מאריה אנטוניה נפל גורל דומה.
מאריה אנטוניה קיבלה את מיטב החינוך האוסטרי, וגילתה כשרון בריקוד ומוזיקה. מוצארט פגש בה בצעירותה והביע התפעלות מכשרונה והציע לה נישואין, שנידחו כמובן.
כשחתמה פרוסיה, אויבתה הגדולה של אוסטריה, על ברית הגנה עם בריטניה, החליטה מריה תרזה לחדש את הברית עם יריבה הישן, לואי ה-15, מלך צרפת. בגיל 14 הובטחה מאריה אנטוניה לנכדו של לואי ה-15, יורש העצר המלכותי (רה דה דופין). על אף החינוך הטוב שקיבלה בארמון האוסטרי, התרבות הצרפתית נחשבה לתרבות עילית, והצרפתים התייחסו בהתנשאות לבית המלוכה האוסטרי. לפיכך עברה מאריה הכשרה ארוכה וקשה בצרפתית ובנימוסים ומנהגים צרפתיים. חשיבות השידוך הייתה מכרעת מבחינתה של מריה תרזה.
באפריל 1770, על אי על נהר הריין בקרבת העיר שטרסבורג שבאלזאס, הופיעה לראשונה כנסיכה המיועדת, בשם מארי אנטואנט, ומאז לא שבה עוד לראות את אוסטריה.
אין ספק שגילה הצעיר והריחוק ממשפחתה ותרבותה היו גורמי משבר בעבורה. יורש העצר עצמו התייחס בחשדנות לאוסטרים, ובפרט לאשתו המיועדת, לא גילה בה עניין כלשהו גם בהתקרב ליל הכלולות, והעדיף להסתגר בחדרו ולעסוק בתחביביו, פריצת מנעולים ותיקון שעונים מסובכים. מארי אנטואנט התאכזבה אף היא מהחתן השמן וקצר הרואי. עם זאת נמשכה בהתלהבות למסיבות המפוארות והנוצצות בארמון. התלהבותה אף גברה כשגילתה את העיר פריז, על נשפיה וחיי החברה העשירים בה. באחת המסיבות הללו פגשה את הרוזן השבדי פרסן (Fersen), שהפך ידיד אמת שלה, שנים רבות ואף באפלת המהפכה, ופעל רבות עבורה עד רגעיה האחרונים. ידידה נוספת שפגשה הייתה אשת החברה הפריזאית מאדאם דה-למבל שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים, והייתה לידידתה הטובה ביותר. תוך זמן קצר יצא לנסיכה החדשה שם של מופקרת, מה גם שהשתייכה בעיני העם למחנה האויב.
ב-1774 מת לואי ה-15, ונכדו יורש העצר התמנה למלך לואי ה-16. ללואי ה-16 הייתה בעיה קלה (פימוזיס - עורלה הדוקה, שאין אפשרות להפשילה לאחור בעת זיקפה) שמנעה ממנו לקיים יחסי מין, לבעיה זו היה פתרון קל בניתוח אך לואי דחה אותו עוד ועוד. יצוין שבצרפת לא זו בלבד שבני הזוג לא חלקו מיטה משותפת, אלא שמארי אנטואנט ביקשה ואף קיבלה ארמון משלה, הטריאנון הקטן במתחם גני ורסאי, והתגוררה בו בנפרד.
בארמונה החדש התקבצו סביב המלכה חוג אצילים ואנשי צבא מעריצים שקיימו חיי חברה סוערים, למורת רוחם של המוני העם הצרפתי. המצב הכלכלי בתקופה זו היה קשה עקב ההוצאות העצומות של צרפת בסיוע לאמריקאים במלחמת העצמאות שלהם נגד הבריטים. באחד המקרים חלו שיבושים באספקת הלחם ונפוצה שמועה שהמלכה אמרה: "אם אין לחם שיאכלו עוגות". המלכה הייתה מתודרכת היטב מה כדאי להגיד ואיזו תדמית יש לשדר ואין כל סבירות שאמרה משפט כזה. עם זאת מארי אנטואנט המשיכה בחיי ההוללות שלה שעוררו קנאה וכעס. היא גם הייתה מכורה להימורים, וקופת הכתר שילמה את ההפסדים הכבדים שלה.
אמה, הקיסרית מריה תרזה, הזהירה אותה מהתנהגות המושכת תשומת לב, ושנשקפת לה סכנה גדולה. התנהגותה של מארי אנטואנט הפכה לנטל כבד על מדיניות החוץ האוסטרית, עד שהקיסרית שלחה את יורש העצר יוזף השני לפריז. הוא ראה שאין כל קשר ושיחה בין המלך למלכה, ושהיא עסוקה בהוללות מנקרת עיניים. הוא אמר לה: "המהפכה קרבה, היא תהיה אכזרית, ואת תהיי הגורם לה".
לואי ה-16 לא גילה כל עניין בנשים, ואף לא הייתה לו פילגש כפי שמקובל היה בצרפת, בגלל בעיית הזיקפה שלו. סביב מארי אנטואנט נפוצו שמועות שהיא לסבית, ושזוהי כביכול מחלה גרמנית. לואי הסכים לעבור ניתוח שפתר את הבעיה, ותוך זמן קצר הרתה מארי אנטואנט.
ב-18 בדצמבר 1778 נולדה הבת הבכורה. ההתלהבות הייתה כה רבה עד כי דלתות חדר המלכה נפרצו והלידה נערכה לעיניהם של עשרות פקידי חצר, במעמד משפיל.
ב-22 באוקטובר 1779 נולד בן זכר ונערכו חגיגות גדולות בפריז. ב- 1780 מתה הקיסרית מריה תרזה, ויוזף השני מונה לקיסר. מצבה של קופת המדינה היה רע מאוד, אך דווקא אז אספה סביבה מארי אנטואנט חוג הוללים ובהם שר הצבא ושר הימיה שהיה לנאמניה, ובראש חוג זה הרוח החיה הייתה מדמואזל דה-פוליניאק, האומנת המלכותית. מארי אנטואנט בנתה במתחם ורסאי כפר שלם שכל יעודו היה בילויים ושעשועים שבנייתו ואחזקתו עלו כסף רב.
בשנה שלאחר מכן היה חורף קשה במיוחד ומשבר חקלאי, אך המלכה בנתה ארמון בסאן קלו.
המשבר החמור ביותר אירע בעקבות מזימה של אשת חצר תככנית, שזייפה מכתבים כביכול של המלכה לאחד הקרדינלים, ובו היא מבקשת לרכוש עבורה ענק יהלומים מהיקרים והמפוארים שנוצרו אי פעם.
התרמית נחשפה, והקרדינל נעצר באולם המראות בוורסאי. הציבור לא האמין שהמלכה באמת איננה מעורבת. הקרדינל זוכה לבסוף, צעד מתריס נגד בית המלוכה עצמו.
הוחלט בחצר הארמון על מסע יחסי ציבור לשיפור תדמיתה של המלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים. ההמונים הגיבו בגיחוך לתמונות שהוצגו בלובר, ולדמות השקרית שניסו להציג להם.
שר האוצר נתן סקירה קשה על המצב הכלכלי, והעיתונות כינתה את מארי "מאדאם גירעון".
[עריכה] פרוץ המהפכה
בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד במאבק על חייו. בינתיים התכנסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". שר האוצר האהוד ז'אק נקר פוטר. הדבר נתפס כהפיכת חצר של המלכה ונאמניה. ההמון עלה בזעם על הבסטיליה, ב-14 ביולי 1789, והרס אותה.
המלכה דרשה שימוש בכוח צבאי לדיכוי המרד, אך לואי ה-16 סרב להרוג בנתיניו. האגרסיביות של המלכה ומתינות המלך נתפסו כחולשה של המלך ושל מוסד המלוכה כולו.
אנשי חצר המלוכה ברחו לחו"ל. עשרות אלפי נשים צעדו במסע של אמהות נגד המלכה אל ארמון הטריאנון. הם פרצו אליו והרסו את חדר המלכה. המלכה ברחה במעבר סודי אל ארמון המלך. שניהם נעצרו על ידי המהפכנים והועברו לארמון טוילרי הריק, שם שהו 18 חודשים במעצר בית.
ב-1791, בסיועו של הרוזן פרסן, הם ניסו להמלט לחו"ל. הם יצאו מהארמון באישון לילה וברחו למונטמדי (montmedi), שם זוהו על ידי אחראי דואר חד עין. הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לארמון הטוילרי.
[עריכה] איגרת ברונסוויק
ב-1793 נתפסה התכתבות של המלכה עם שליטים זרים בבקשה כי יבואו ויתערבו לטובת המלוכה הצרפתית. בעקבות כך 8,000 איש פרצו לארמון ולקחו את המלך בשבי בארמון עצמו.
הרוזן פרסן ניסה שוב לעזור אך עשה טעות גורלית. הוא ביקש מהדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה, תיהרס פריז. הדבר נתפס כברית של המלך והמלכה עם מצביאי האויב.
ההמון הגיב בזעם, וב-10 באוגוסט 1792 פרצו 20,000 איש לארמון והעבירו את המלך והמלכה וילדיהם לטמפל, מצודה עתיקה מימי הביניים. הם זכו שם ליחס הוגן, והושארו יחד.
פריז המשיכה לסעור ובחודש ספטמבר לבדו נמנו 14 אלף הרוגים וביניהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה.
בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים, והאיום מבחוץ הוסר. כעת הוחלט לבטל את המלוכה כליל ולפרסם חוקה. התכתבות של המלך שנתפסה, ובה עדויות לניסיונותיו לחבל במהפכה הביאה למשפטו ולהוצאתו להורג.
בנה של המלכה הופרד ממנה ב-1 ביולי והיא זכתה לראותו כמה דקות ביממה, כשהורשה לשחק בחצר.
כשנרצח המנהיג המהפכני מארא, ההמון הזועם דרש נקמה, ומארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם. בתקופה זו התנהגה באדיקות דתית, התפללה הרבה ולבשה שחורים. היא שהתה שם 70 יום, ובסופם הוצאה להורג, ב-16 באוקטובר 1793, בגיליוטינה, לשמחתם של המוני הצופים, וראשה הוצג לראווה על מוט.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: מארי אנטואנט |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מארי אנטואנט |
