מבצע בן נון ב'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא מיעוט קישורים פנימיים במרבית הטקסט. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

מבצע בן נון ב' היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות. המבצע היה הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון ולפתוח את הדרך לירושלים הנצורה ב-30 במאי 1948.

הניסיון הראשון לכבוש את מתחם לטרון ב-25 במאי 1948 שנכשל ועלה באבדות כבדות, כונה אחר כך מבצע בן נון א'.

יום לאחר כשלון מבצע בן נון א' ב-26 במאי התקיפו כוחות לגיון ירדנים בגזרה המזרחית של הפרוזדור וכבשו את הראדאר מידי חיילי עציוני וכך יצרו לחץ בגזרת מעלה החמישה. ב-27 במאי נפל הרובע ומגניו נפלו בשבי. היה חשש כבד שגם שאר ירושלים תיפול בידי הלגיון אם לא תגיע עזרה מידית.

דוד בן גוריון היה נחוש בדעתו לפתוח את הדרך לירושלים. ב-28 במאי 1948 הוא מינה את דוד מרכוס (מיקי סטון) למפקד עליון של חזית ירושלים והעניק לו דרגת אלוף. למרכוס הוכפפו חטיבות עציוני, הראל וחטיבה שבע. סגנו היה יגאל אלון.

תוכן עניינים 1 ההכנות למבצע 2 המבצע 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] ההכנות למבצע

הוחלט לכבוש עוד לפני המבצע בנוסף על גבעה 200 שכבר הייתה בידינו את בית ג'יז ואת רכס דיר סוסין. ב-28 במאי יצאה פלוגה מגדוד 71 מיער חולדה לכבוש את בית ג'יז בניגוד להערכות על כוח ערבי שנמצא שם הכפר היה ריק. פלוגה מגדוד 72 שיצאה לכבוש את בית סוסין נעזרה במרגמות וכבשה את היעד. למחרת ניסו החיילים לכבוש את עמדות האויב ממזרח לבית סוסין הם נתקלו באש אויב עזה אך לבסוף כבשו גם את העמדות האלה.

באותו יום יצאה חוליה קטנה של חיילי הנדסה למקש כבישים ליד לטרון סיור ירדני הבחין בהם ושני פגזי תותח נורו לעברם ופוצצו ארבעה חיילים ביחד עם המוקשים. ציוד רב הגיע לחטיבה לקראת ההתקפה:מכונות ירייה, להביורים, מכשירי קשר, מנות מזון, קסדות וגם נוזל להגנה מברחשים. במקור תוכנית ההתקפה התבססה על סיוע אווירי אבל ברגע האחרון המטוסים הופנו לגיזרת הדרום לעצירת הצבא המצרי.

גדוד 32 שספג את מריבת האבידות במבצע בן נון א' (54 הרוגים) הוחזר לחטיבת הראל במקומו הובא גדוד 52 מחטיבת גבעתי. הגדוד הגיע ערב הקרב באיחור רב וחייליו היו מותשים, ולא הייתה כל אפשרות שיספיקו להתארגן עד למבצע ולכן המבצע נדחה ביום.

המידע המודיעיני הראה כי כוח גדול מהליגיון הירדני הקים מערך הגנה חפור ומבוצר, ולו נשק מסייע רב. כוחו העיקרי של האוייב התרכז באזור המשטרה ובחורשות המנזר, אך גם הגבעות שממזרח ללטרון, עד דיר-איוב, היו מוחזקות וחפורות, ועמדות נשק נ"ט שלטו על הכביש שמעליהן. תוכנית אש ארטילרית כיסתה את הגיאיות והשבילים שבין לטרון לאזור בית-ג'יז ובית-סוסין. ריכוז התותחים היה בבית-נובה, ושל המרגמות - בעמואס.

התוכנית הייתה שגדוד 73 יכבוש את מתחם לטרון. הכוח התחלק את לשלושה צוותי-קרב מעורבים של חי"ר עם שיריון, שנועדו לתקוף בו-זמנית את מצודת המשטרה, את המנזר ואת הכפר.

כוח א', הכוח העיקרי, שכלל צוות-קרב פלוגתי משוריין, בפיקודו של יעקב ואג, יועד לתקוף את מצודת המשטרה ולכבשה. לצוות היו 5 זחל"מים, עם להביורים שהותקנו על 3 מהם, כיתת חבלנים עם 250 ק"ג חומר נפץ מרסק לפריצת מבנה המשטרה שהיה עשוי משכבת בטון עבה. ומחלקת חי"ר שהייתה צריכה להיאחז במשטרה ולטהר אותה. החימוש שעל הזחל"מים כלל שני מק"בים וחמישה מקלעים. כוח ב', שלושה משוריינים ארבעה זחלמי"ם ושתי מחלקות חי"ר, הוקצה לריתוק האוייב בשטח המנזר. כוח ג' - כח זהה לכח ב', יועד לכבוש את הכפר לטרון.

לכוחות היה ציוד לחימה רב (פיאט, מרגמות, מקלעים, ומכונות ירייה). לקראת הפעולה אומן גדוד 73 בתנועה בלילה ללא אורות. ביום נערכו אימונים וחזרות על תוכנית ההתקפה. הייתה זו הפעם הראשונה, ששיטה זו של הכנה להתקפת-לילה נוסתה בצה"ל.

שתי פלוגות מגדוד 52 ופלוגה מגדוד 72 היו אמורות לכבוש את הכפר דיר איוב עוד פלוגה מגדוד 52 הייתה אמורה לכבוש את רכס התותחים .

הלגיון הירדני היה ערוך לקראת ההתקפה בעיקר במנזר ובמשלטים אחרים. מפקד המשטרה העריך שבהתקפה ישראלית המשטרה לא תעמוד, בליל ה-31 במאי הוא שמע את הזחלמי"ם הישראלים והזמין באופן דחוף את התגבורת של המשוריינים שהובטחה לו. במפקדת חטיבה 7 ישב חייל דובר ערבית שהאזין לקשר הירדני, והוא הבטיח שהתגבורת תגיע בקרוב. הירדנים במשטרה בלעו את הבלוף ונרגעו.

[עריכה] המבצע

ההתקפה על כפר לטרון באחת אחר חצות יצא הכח שהיה צריך לכבוש את הכפר לטרון. לפתע נפל זחל"ם לתוך תעלה נגד טנקים והתהפך. חלק מהחיילים שבתוכו נפצעו. כשהתחילו הכוחות לחלץ את הפצועים מהזחל"ם נפתחה לעברם אש תופת מהמנזר. הכח הופתע כי לפי ההערכות לא היו אמור להיות כוח רציני במנזר והכח השני היה כבר אמור לכבוש את המנזר. החיילים התחילו להחזיר אש אבל הרבה מהכלים נתקעו. השמים הוארו בפצצות תאורה, והחיילים שהיו חשופים נפגעו. חלק מהזחלמי"ם התחילו לפנות פצועים וכשהם הסתובבו על הכביש הם נתקעו זה בזה. עוצמת האש של הירדנים הלכה וגברה. פקודת הנסיגה הייתה בלתי נמנעת.

ההתקפה על המנזר הכוח שיצא להתקיף את המנזר יצא באיחור של שעה וחצי עקב איחור של חלק מהזחלמי"ם. הזחל"ם הראשון שהיה אמור לפרוץ את שער המנזר. נתקל בגשרון שפוצץ ולהערכתו הוא לא לעבור שם בלי שהמשוריין יפול. מפקד הזחל"ם התקשר למפקד הגדוד והוא הורה לו לסוע ולא לבלבל את המוח. הזחל"ם נסע ונפל בבור ויצא מכלל שימוש, ומכשיר הקשר התנפץ לרסיסים. החיילים יצאו מהזחל"ם ולפתע נפתחה עליהם אש מקלעים מהמנזר ומהחורשה. מראש הכוח הסתמך על סיוע הארטילרי שהיה אמור לרסק את עמדות האויב , אבל בפועל היה רק טפטוף לא יעיל של פגזים, ולא סיוע אלטילרי של ממש. המשוריינים השיבו אש ממקלעי הבזה שהיו עליהם אך רוב המקלעים נתקעו לאחר מספר יריות. תותחי שתי ליטראות שהיה מאחורי גדר האבנים של המנזר פגעו בחלק מהמשוריינים והזחלמי"ם, והוציאו אותם מכלל פעולה. חלק מהזחלמי"ם התחילו ליסוג עם פצועים לעבר חולדה. גם ההתקפה על המנזר נכשלה.

ההתקפה על המשטרה לפי ההערכות של צה"ל הכח המרכזי היה אמור להיות במשטרה, עקב כך הופעלה שם הפגת ריכוך עזה עם נפוליונצ'יקים ומרגמות 155מ"מ במשך למעלה משעתיים.

רק לאחר שלוש וחצי הגיעה פקודת התזוזה. כשראה מפקד המשטרה הירדנית את הכוחות הישראלים חשב שהם התגבורת, אולם כשהזחל"ם הראשון פרץ את השער הבין שהוא תחת מתקפה. זחל"ם עם להביורים, עם מחלקת החבלה ועוד שלושה זחלמי"ם עם חיילי חי"ר פרצו לחצר המנזר, והרגו את חיילי הלגיון שלא הספיקו לסגת. הזחלמי"ם התמקמו בחצר והמטירו אש אל בניין המשטרה. הזחל"ם עם הלהביורים החל להמטיר אש ושרף שלושה צריפים שהיו ליד המשטרה. לאחר מכן ירקו הלהביורים אש על בניין המשטרה. סוף סוף היה נראה שההתקפה מצליחה והנה בניין המשטרה הולך להכבש.

לאכזבת מפעילי הלהביורים האש לא חדרה לבניין דרך חרכי הירי הצרים. האש גם לא הגיעה לגג איפה שהתרכזו רוב החיילים הירדנים. כשהירדנים הבינו שהישראלים בבעיה המוראל שלהם עלה בחזרה והם התחילו להמטיר אש במקלעים ורובים ולזרוק קימונים לכוון הזחלמ"ים. רמון אחד חדר לתוך זחל"ם ולהבה עלתה ממנו. זחל"ם נוסף הלה על מוקש ונעצר. אך עדיין עקב הנפגעים הירדנים הרבים לא היה להם סיכוי אם כוחות החי"ר היו פורצים פנימה.

למרות שנוספו לתמונה גם תותחים ירדניים הצליחה מחלקת החבלה להגיע למנזר ולהצמיד אליו את חומר הנפץ. כיוון שהבניין נבנה על ידי "סולל בונה" והיה בנוי משכבת בטון עבה כדי לעמוד בהתקפה היה צורך בכמות גדולה דל חומר נפץ. לבניין הוצמדו 250 ק"ג חומר נפץ שהיו אמורים לפעור בו חור ענק, אך חומר הנפץ לא התפוצץ. החיילים ירו לעבר חומר הנפץ אך החומר לא התפוצץ. מעתה המאזן היה לטובת הירדנים. הם היו מוגנים במשטרה ואילו הזחלמי"ם החשופים מלמעלה הפכו למלכודת. מפקד הגדוד המשוריין פקד על הכוח הקרוב ביותר למשטרה,הכוח שהתקיף את המנזר, לחוש לעזרת הכוחות התוקפים את המשטרה. הכוחות שהיו במנזר היו בעצמם במצב גרוע עם פצועים והרוגים ולא יכלו לעזור. כוח העתודה של הגדוד הוזעק, אך הוא נתקע באמצע שדה מוקשים ולא יכל להגיע.

הכוחות שהיו בחצר המשטרה קיבלו פקודת נסיגה אך רק זחל"ם אחד היה כשיר לנסיגה, כל השאר נתקעו או בגלל אש הירדנים, או בגלל שמנועיהם רתחו. נהג המשוריין הכשיר לנהיגה נפצע בידיו, חייל אחר תפס את מקומו והמשוריין עם הפצועים שעליו נסוג. הירדנים התחילו לחגוג בחצר המשטרה עם מפקדם אך שמחתם ארכה זמן קצר בלבד. פגז ישראלי נחת בחצר והרג את המפקד וכמה מהחיילים.

ההתקפה על דיר איוב הכוח שהתקיף את דיר איוב גילה שהכפר כולו ריק אך בפאתי הכפר שכן יעד מבוצר שהחל לפתע להמטיר אש על הכוח. הכוח נתפס לא מוכן והתקשה להתארגן ולהחזיר אש. החיילים נפצעו בזה אחר זה, והיה צורך לסגת. הנסוגים גילו שכל פעם שמשוגרת פצצת תאורה נפתחת לעברם אש תופת. בין פצצה לפצצה היה מרווח של

כעשרים שניות,בשניות האלה הם רצו ולאחר מכן נשכבו לקראת פצצת התאורה הבאה וחוזר חלילה.

ההתקפה על רכס התותחים הכוח שהתקיף את רכס התותחים תפס את הירדנים בלתי מוכנים. הירדנים גילו את הכוח מספר שניות לפני ההסתערות, אך זה היה כבר מאוחר מדי בשבילם. עמדות הירדנים חוסלו ברימונים ובאש מקלעים. החיילים הירדנים ברחו בלי להשיב אש מדויקת. הישראלים דלקו אחריהם בתעלות והרגו חלק מהם. אף חייל ישראלי לא נפגע וההשתלטות התקדמה ללא צורך בסיוע. בשעה ארבע בבוקר הגיעה פקודה ממפקד גדוד 52,יעקב פלורוב, לסגת כיוון שכל שאר הכוחות נסוגו. מפקד הכוח ניסה להתווכח, אך לא הועיל. פלורוב הורה לכל הגדוד לסגת לכיוון חטיבת הראל, שהייתה יותר קרובה, כדי למנוע נפגעים מיותרים. החלטתו של פרולוב שהתקבלה על דעת עצמו עוד לפני סיום הקרב עוררה לאחר מעשה את חמתו של מרכוס.

כאשר העריך חיים לסקוב כי ההתקפה נכשלה ואין טעם להקריב יותר את לוחמי השריון, הוא ביקש וקיבל ממרכוס רשות לסגת.

בסיכום מבצע בן נון ב' נהרגו ארבעים ותשעה לוחמים נפצעו עוד כמה עשרות וכל השטחים שנכבשו במבצע עצמו נעזבו. בחצר המשטרה נשארו 31 הרוגים וארבעה זחלמי"ם.

האלוף מרכוס סיכם את הקרב במברק לבן גוריון : "נכחתי בשדה הקרב, הארטילריה פעלה היטב. השריון מצוין. חיל הרגלים מחפיר".

לאחר כשלון מבצע בן נון ב' זעמו חיילי הפלמ"ח בגדוד המשוריין על שיטות הפעולה של חטיבה 7 שהיו שונות מדרכי הפלמ"ח. הם שלחו מכתב למטכ"ל שעליו חתומים 52 חיילים: על יסוד נסיוננו בשבוע זה הוברר לנו שהגדוד במסגרתו הקיימת אינו מסוגל לפעולה צבאית יעילה. עקב חומרת המצב בשעה זו ברורה חשיבותו של הגדוד וההכרח להמשך קיומו. לכן דרישותינו הן: 1. חקירת ההתקפה של הגדוד המשוריין על לטרון. 2. ארגון גדוד תחת פיקודו של מטה הפלמ"ח בצירוף אנשי פלמ"ח. 3. חיל רגלים העובד בשיתוף עם הגדוד הנ"ל חייב להיות משורות הפלמ"ח. התוצאות העלולות לנבוע מאי-קיום בקשות אלו תחולנה על אחריות המטה.

לאחר שמכתב התגובה שקיבלו החיילים לא הכיר בתביעותיהם. ערקו שבעים חיילים אל הגדוד השישי של הפלמ"ח לאחר שלא קיבלו תשובה מספקת אך הוחלט שלא להעמידם לדין.

[עריכה] לקריאה נוספת

• תולדות מלחמת העצמאות, הוצאת "מערכות"
• לטרון - אריה יצחקי, הוצאת כנה, 1982
• לטרון - רם אורן, הוצאת קשת
• דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים ירושלים, תרגם אהרון אמיר, הוצאת שוקן ,עמ' 416-421.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מבצע בן נון באתר הפלמ"ח