מינות (נצרות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק במינות בנצרות. לערך העוסק בתופעות של מינות ביהדות, ראו מינות (יהדות).
| התאולוגיה הנוצרית |
 |
| פורטל נצרות |
| מושגים בנצרות |
| האלוהות |
| השילוש הקדוש · האל האב · ישו · רוח הקודש קרדו · פסוקית ומהבן · המינות האריאנית המינות הסבליאנית · המינות המקדונית |
| כריסטולוגיה |
| לוגוס · התגלמות דיופיזיטיות · מיאפיזיטיות · מונופיזיטיות דוקטיזם · מונותליטיות · נסטוריאניות ההריון הטהור · עליית ישו · הביאה השנייה |
| האדם והאל |
| החטא הקדמון · כפרה · המינות הפלאגיאנית חטא · שבעת החטאים · חסד · גאולה פרדסטינציה · יוסטיפיקציה · קדוש נוצרי הסקרמנטים · טרנסובסטנטיאציה |
| תאולוגים חשובים |
| טרטוליאנוס · אוריגנס · פוליקרפוס אתנסיוס · וסיליוס רבא · גריגוריוס מנזיאנז הירונימוס · אמברוזיוס · אוגוסטינוס יוחנן כריזוסטומוס · קירילוס האלכסנדרוני ברנר מקלרבו · תומס מאקווינס · אנסלם לותר · צווינגלי · קלווין · וסלי |
בנצרות, כמו ביהדות, התפתחו סיעות שהתייחסו לחלק מעיקרי האמונה, ודחו חלק אחר. כבר מראשית ימיה של הנצרות החלו להיווצר סיעות שדגלו בתורה מעט שונה מהמסורת המרכזית. הנצרות האורתודוקסית דחתה מעליה כל גורם בעל השפעה שהוביל את דרך הנצרות לשביל אחר, וראתה בסיעות אלה משום "מינות".
ההיסטוריה של הכתות המיניות בנצרות מתחילה עם הנצרות עצמה. כיוון שעבר זמן ניכר מהיווסדה של הנצרות ועד לגיבוש כללי הדוֹגמה הנוצרית, הספיקו לצמוח כתות רבות שדרכם הייתה שונה במידה זו או אחרת מן הנצרות המסורתית. המינים הראשונים היו הנוצרים היהודים, ממשיכי דרכו של ישו, ותלמידיהם. אלו האמינו בישו ובאמונה הנוצרית, אך המשיכו לקיים את מצוות התורה, בניגוד לנצרות הפאולינית שאסרה על קיום המצוות.
צד אחר של המינות נעוץ בכתות הגנוסטיות, שקבלו על עצמן את הנצרות אולם המשיכו להחזיק בדעות מיסטיות שהנצרות דחתה. ימיה של הגנוסיס עתיקים מאלו של הנצרות. הכתות הגנוסטיות חשבו שניתן לשלב בין השתיים, אך השקפה זו נדחתה על ידי אבות הנצרות.
האמונה בישו כבן האלוהים ובישועה על ידו, הצמיחה אף היא כתות מינות רבות, שנבדלו זו מזו בגרסאות השונות שלהן לתאולוגיה הנוצרית, שעיקריה הונחו כמה מאות שנים לאחר מכן בוועידות האקומניות, בעיקר בקלכדון.
בימי הביניים קמו כתות מיניות שמצען היה יותר חברתי מאשר דתי. אנשי דת שמאסו בנזירים החיים על חשבון העניים, קראו לחזרה אל הנצרות הקדומה ואל המקורות שבכתבי הקודש.
במאה ה-12 ניבא נזיר ציסטרציאני בשם יואקימוס, כי יבוא עידן חדש לרוח ישו ותורתו משכה את הפרנציסקנים; נזיר פרנציסקני בשם ג'רארדו בורגו סן דונינו מטוסקנה, פרסם את נבואות יואקימוס וכאשר הוא קיבל את הבעלות על נכסי המסדר, היו שראו בכך כפירה באביונותו של ישו והתנגדו למעשיו. המתנגדים נאסרו בעוון כפירה וכשהשתחררו הקימו את תנועת הספיריטואלים. הספיריטואלים הוקעו כמינים על ידי הפרטיצ'לי (Farticelli), זרם קנאי בתנועה הפרנציסקנית בין המאות 13-15. תנועת הספיריטואלים פתחה עידן חדש של מינות שהתבססה על פשוטי העם, מאחר שהיא קראה לחיות בעניות ולא להחזיק נכסים, משום שזו הייתה דרך האביונות של ישו - לדעתם. האפיפיור יוהנס ה-22 ציוה לגרש את הספיריטואלים ולאסור את מנהיגיהם.
באותה תקופה צמחה כת מינות, שנקראה קתרים (=טהורים) או "אלביגנזיים" (על שם העיר אלבי, ממנה יצאו), שצצה על רקע מחאה חברתית והגיעה לידי אלימות ושפיכות דמים ורק בהתערבות כוחות מדיניים היא נבלמה. הקתרים ניסו לענות על בעיית הרוע בעולם בעזרת פיתוח תורת שתי הרשויות - הטוב והרע (שהגיעה מבולגריה ללנגדוך). היו ביניהם שהאמינו כי הרע הוא נצחי והוא שווה לכוח הטוב, אין בחירה חופשית והאדם יכול להיגמל רק בחסד האל וברחמיו. היו ביניהם שהאמינו בנפילת המלאכים לארץ על ידי השטן, ולדעתם הרע אינו נצחי, אך שולט הוא בעולם ואילו הנשמות יכולות להושיע את עצמן (בחירה חופשית). הקתרים הסתייגו מעולם החומר ומחיי המין. היו ביניהם שהאמינו כי ישו נוצר מחומר שמיימי והופיע כתינוק בבית לחם, ולא נולד מרחמה של מרים.
האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, יזם מסע צלב נגד האלביגנזים ולאחר מצור ממושך על העיר בזייה (בדרש בפי היהודים), נהרגו אלפי נצורים בשנת 1209. על רקע מאורעות אלו כתב אומברטו אקו את ספרו "שם הוורד".
המכשיר שהכנסייה הנוצרית השתמשה בו במלחמתה נגד המינות היה האינקויזיציה. במוסד זה חקרו את כל אלו שנחשדו בכפירה, עינו אותם ואף הוציאום להורג. אולם האינקויזיציה לא פעלה נגד דתות מונותיאיסטיות אחרות, להוציא יהודים ומוסלמים מומרים.
בתקופת הרפורמציה, נחשבה הנצרות הפרוטסטנטית למינות, אולם כיום היא מוכרת כנצרות מתפלגת ולא כמינות.
בנצרות הקדומה צמחו סיעות אחדות של מינות שחלקן נודע בימינו, בעיקר משום שקנו להן אחיזה באזורים מסוימים:
- המינות הסבליאנית: פותחה על-ידי סבליוס במאה ה-3; גרסה כי האל הוא למעשה אחד, ושלושת הפנים של השילוש הם רק צורות (modes) שונות שלו.
- המינות האריאנית: נוסדה על-ידי אריוס (בערך 256 - 336; Αρειος), שהיה תלמידו של לוקיאנוס מאנטיוכיה.
- המינות הפלאגיאנית: נוסדה על-ידי פלאגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409.
- המניכאיזם: נוסדה על-ידי מַני, צאצא של בית המלוכה הפרתי, שנולד בבבל בשנת 216 ומת ב-276.
- המינות הדונאטיסטית: נוסדה על-ידי דונאטוס הגמון קרתגו (בערך 315), שכפר ביעילות הסקרמנטים הניתנים על ידי כמרים שהם עצמם שרויים בחטא.
- המינות הנסטוריאנית: נוסדה על-ידי נסטוריוס (350-428), תלמידו של תיאודורוס ממופסואסטיה. מינות זו ברחה לפרס ועד היום יש לה כנסיות.
- המינות המונופיזיטית: נוסדה על-ידי אויטיכס, ראש המנזר בקונסטנטינופול, שטען שלישו יש רק ישות אחת – אלוהית. המונופיזיטים נפוצו במזרח האימפריה הרומית (ביזנטיון) ויש להם כנסיות שם.
- המינות המונותליטית: פותחה במאה ה-7 ביוזמת הראקליוס קיסר ביזנטיון, בניסיון לאחות את הקרע שנוצר בקיסרות עקב המינות המונופיזיטית. גרסה כי יחד עם שני טבעים, היה לישו רצון אחד בלבד - אלוהי.
