מיקיס תאודוראקיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מיקיס תאודוראקיס (יוונית: Μίκης Θεοδωράκης אנגלית:Mikis Theodorakis נולד ב-29 ביולי 1925) הוא המלחין היווני החשוב ביותר, אולי, במאה ה-20 ואחד הבולטים ביותר בעולם. תאודוראקיס נולד באי היווני קוס ושנות ילדותו עברו עליו בערי שדה שונות ביוון. אביו בא מכרתים ואמו מאסיה הקטנה.

עד שנות ה-70' המאוחרות היה מזוהה פוליטית עם השמאל; בשנת 1990 נכנס לפרלמנט מטעם המפלגה הדמוקרטית החדשה, הנמצאת מימין למרכז, צעד שעליו התחרט כנראה לאחר מעשה. הוא מתנגד בעקביות למשטרי דיכוי. במשך השנים הוצע לו פעמים אחדות לכהן כנשיא יוון, אך הוא סירב. תאודוראקיס נודע בעולם במוזיקה שלו לסרטי הקולנוע ההוליוודיים זורבה היווני (1964) ו"סרפיקו" (1973).

תוכן עניינים 1 חייו 1.1 ילדות ונעורים, מלחמת העולם השנייה ויצירות ראשונות 2 יצירות חשובות עד 1960 3 חזרה לשורשים היוונים - הכרה 4 יצירות עיקריות מתקופה זו 5 החונטה - ירידה למחתרת - מאסר - גירוש 6 יצירות עיקריות בתקופת הדיקטטורה 7 גלות ומרי 8 יצירות עיקריות שנכתבו בגלות 9 שיבה ליוון - אקטיביזם - כתיבה פורה 10 השקפות פוליטיות 11 על יהודים 12 על 11 בספטמבר 13 ראו גם

[עריכה] חייו

[עריכה] ילדות ונעורים, מלחמת העולם השנייה ויצירות ראשונות

משיכתו של תאודוראקיס למוזיקה החלה בשחר ילדותו; הוא למד בעצמו לכתוב את חיבוריו הראשונים בלא שתהיה לו גישה לכלי נגינה. בפירגוס ופאטראס קיבל שיעורי מוזיקה ראשונים ובטריפוליס, פלופונז, הקים מקהלה והופיע בקונצרט הראשון שלו בגיל שבע-עשרה.

בשנות מלחמת העולם השנייה היה פעיל בתנועת המרי נגד כוחות הכיבוש של איטליה הפשיסטית ושל גרמניה ועזר לילדים רעבים ללחם ולפליטים יהודים. עקב פעילותו זו נתפס, נעצר ועונה, בטריפוליס ב-1942 ובאתונה ב-1943-1944. במשך מלחמת האזרחים היוונית הוגלה לאיים איקאריה ומאקרוניסוס, שם הוכה כמעט למוות ופעמיים נקבר בחיים.

לאחר דברים אלה למד בקונסרבטוריון של אתונה, אצל פילוקטיטיס אקונומידיס, ובקונסרבטואר של פריז, שם למד ניתוח מוזיקלי אצל אוליביה מסייאן וניצוח אצל אז'ן ביגו. תקופת לימודיו בפריז, בשנים 1954 עד 1959, הייתה לו תקופה של יצירה אמנותית מרוכזת.

יצירותיו התזמורתיות משנים אלה, קונצ'רטו לפסנתר, הסוויטה הראשונה והסימפוניה הראשונה, התקבלו בעולם בהערכה רבה. בשנת 1957 זכה תאודוראקיס במדליית הזהב בפסטיבל המוזיקה במוסקבה. בשנת 1959 הציע דריוס מיו את מועמדותו לפרס קופלי האמריקאי למוזיקה, כמלחין האירופאי הטוב ביותר לשנה זו, בעקבות הביצוע המוצלח של הבאלט שלו, "אנטיגונה" בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון.

[עריכה] יצירות חשובות עד 1960

• מוזיקה קאמרית, סימפוניות,
• מוזיקה לבאלט:120 סירטאקיה

[עריכה] חזרה לשורשים היוונים - הכרה

תאודוראקיס חזר ליוון ולשורשיו במוזיקה יוונית אמיתית ובמחזור השירים שלו "אפיטאפיוס" תרם למהפכת תרבות בארצו. כשביסס את החשובות והמשפיעות ביצירותיו על מיטב השירה היוונית והעולמית - "אפיפניה", "קיקלדים קטנים", "אקסיון אסטי", "מאוטהאוזן", "רומיוסיני" ו"רומנסרו גיטאן" - ניסה להשיב למוזיקה היוונית את הכבוד שאבד לה, לדבריו. בפיתוח תפיסת המוזיקה המטאסימפונית שלו, זכה עד מהרה להכרה בינלאומית ולהוקרה כגדול המלחינים היוונים החיים.

תאודוראקיס הקים את "התזמורת הקטנה" של אתונה ואת "האגודה המוזיקלית" של פיראוס, ונתן קונצרטים רבים. הוא נעשה מעורב בפוליטיקה של ארצו ואחרי ההתנקשות בחיי גרגוריס למבראקיס בשנת 1963 ייסד את תנועת הנוער הדמוקרטי על שם למבראקיס ונבחר לנשיאה. בבחירות 1964 נבחר לפרלמנט היווני מטעם מפלגת השמאל EDA. מחמת השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות של תאודוראקיס, הכניס אותו הממסד התרבותי לרשימה השחורה; בשיא תהילתו האמנותית, צונזרו רבים משיריו לפני הקלטה ונאסרו לשידור בתחנות הרדיו.

בשנת 1963 כתב את נושא המוזיקה היסודי לסרטו של מיכאל קאקויאניס, "זורבה היווני", המהווה מאז את סמלה המסחרי של יוון באמנות העולמית. המוזיקה הזו מוכרת גם כ"ריקוד סירטאקי", שתאודוראקיס לקח ועיבד ממחול מסורתי עתיק מן האי כרתים.

[עריכה] יצירות עיקריות מתקופה זו

• מחזורי שירים: "אפיטאפיוס" (יאניס ריטסוס); "ארכיפלאגוס, פוליטיה A ו-B", "אפיפאניה" (ג'ורג' ספריס, פרס נובל 1963), "מאוטהאוזן" (יעקובוס קאבאנליס), "רומיוסיני" (יאניס ריטסוס).
• מוזיקה לבמה: "בן ערובה" (ברנדן בהאן); "באלאדה לאח המת" (תאודוראקיס); "עיר קסומה" "רובע המלאכים", קאבאנליס)
• מוזיקה לסרטים: "אלקטרה" וזורבה היווני (מיכאליס קאקויאניס).
• אורטוריה: אקסיון אסטי" (אודיסיאס אליטיס, פרס נובל 1979)

[עריכה] החונטה - ירידה למחתרת - מאסר - גירוש

ב-21 באפריל 1967 השתלטה חונטה פאשיסטית (משטר הקולונלים) על יוון בהפיכה צבאית. תאודוראקיס ירד למחתרת וייסד את "החזית הפטריוטית". הקולונלים אסרו בפקודת הצבא לנגן את המוזיקה שלו ואפילו להאזין לה. תאודוראקיס עצמו נעצר ב-21 באוגוסט 1967 ונכלא לחמישה חודשים. לאחר שחרורו ב-1968 גורש לזאטונה עם אשתו, מירטו, ושני ילדיהם, מרגריטה ויורגוס. בהמשך הושם במחנה ריכוז אורופוס. תנועת סולידריות בינלאומית, בראשות אישים כמו דימיטרי שוסטקוביץ', ליאונרד ברנשטיין, ארתור מילר והארי בלפונטה הצליחה להביא לשחרורו. לבקשת הפוליטיקאי הצרפתי ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר, הורשה תאודוראקיס לצאת לגלות ב-13 באפריל 1970.

[עריכה] יצירות עיקריות בתקופת הדיקטטורה

• מחזורי שירים: "שמש וזמן", תאודוראקיס); "השירים הפופולריים", מ. אלפטריו); ארקדיות 1-10; שיריל לאנדריאס (תאודוראקיס); "לילות מיתה", מ. אלפטריו)
• אורטוריות: "אפיפניה אוורוף" (ספריס), "מצב מצור" (מרינה-רנה חג'ידאקיס), שיר לכת של הרוח" (אנגלוס סיקליאנוס), "עורב" (ספריס, על פי אדגר אלן פו)
• מוזיקה לסרט "Z" (קוסטה-גאבראס)

[עריכה] גלות ומרי

בגלות, נאבק תאודוראקיס במשך ארבע שנים להפלת משטר הקולונלים. הוא הופיע באלפי קונצרטים ברחבי העולם כחלק מן המאבק להשבת הדמוקרטיה ליוון. במסעותיו נפגש עם פבלו נרודה וסלבדור איינדה, גמאל עבדול נאצר וטיטו, יגאל אלון ויאסר ערפאת, פרנסואה מיטראן ואולוף פלמה. מליוני אנשים רואים בו סמל אוניברסלי להתקוממות נגד דיקטטורה.

[עריכה] יצירות עיקריות שנכתבו בגלות

• מחזורי שירים: "ליאנוטראגודה" ("18 שירים למולדת מרת הנפש", יאניס ניטסוס); "באלאדות" (מאנוליס אנאגנוסטאקיס)
• אורטוריה: "קאנטו גנרל" (פאבלו נרודה)
• מוזיקה לסרטים: "נשות טרויה" (מ. קאקויאניס); "מצב מצור" (קוסטה-גבראס); "סרפיקו" (סידני לומט)

[עריכה] שיבה ליוון - אקטיביזם - כתיבה פורה

אחרי נפילת הקולונלים, חזר תאודוראקיס ליוון ב-24 ביולי 1974 להמשיך בעבודה ובמסעות קונצרטים, הן ביוון והן מחוצה לה. בו בזמן היה שותף לענייני הציבור. הוא נבחר פעמים אחדות לפרלמנט היווני (1981 - 1986) ולמשך שנתיים, מ-1990 עד 1992 כיהן כשר בממשלתו של קונסטנטין מיטסוטאקיס. לאחר זאת התמנה לשנתיים למנהל מוזיקלי כללי של התזמורת הסימפונית והמקהלה של הרדיו והטלוויזיה ההלניים.

תאודוראקיס משלב מאז ומתמיד כישרון אמנותי יוצא דופן עם אהבה עמוקה לארצו. הוא מחוייב גם להגברת המודעות הבינלאומית לזכויות אדם, לאיכות הסביבה ולצורך בהשגת שלום. משום כך ייסד, יחד עם הנגן והזמר הטורקי הנודע זולפו ליבאנלי, את אגודת הידידות יוון-טורקיה. תאדוראקיס הוא דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטאות אחדות, ביניהן מונטריאול, תסאלוניקי וכרתים, והיה מועמד לפרס נובל לשלום בשנת 2000. בימים אלה הוא חי בפרישה, כותב ומפרסם בנושאי מוזיקה, תרבות ופוליטיקה. אבל בהזדמנויות מחייבות איננו מהסס לנקוט עמדה, כמו ההתנגדות לנאטו בנושא המלחמה בקוסובו בשנת 1999 וההתנגדות למלחמת עירק ב-2003. בשנת 2005 קיבל פרס בינלאומי מרוסיה ופרס מוזיקה בינלאומי מאונסקו.

[עריכה] השקפות פוליטיות

תאודוראקיס נודע בהשקפות השמאלניות, שהוא מבטא בגלוי (גם, ובעיקר, בתקופת הדיקטטורה של החונטה). הוא יצא למאבקים אינספור למען זכויות אדם ולמען השלום, כמו הסכסוך בקפריסין, המתיחויות בין טורקיה ליוון בעקבות מחלוקת הים האגיאי, מתקפות נאטו נגד יוגוסלביה או הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחלוקת קשה התעוררה בעקבות אמירתו, כי היהודים הם "שורש כל רע". תאודוראקיס טען לאחר מעשה, כי הצהרתו איננה מעידה על אנטישמיות וכי לא התכוון אלא לביקורת על מדיניותה של ממשלת ישראל.

[עריכה] על יהודים

ב-11 בנובמבר 2003 קיים מיקיס תאודוראקיס מסיבת עיתונאים להציג את ספרו החדש, “Pou Na Vro Tin Psychi Mou” ("היכן אמצא את נשמתי?") במסיבת העיתונאים הצהיר תאודוראקיס, שהיוונים והיהודים "שניהם עמים יחידים בסוגם, אבל הם (היהודים) הצליחו לשרוד בזכות הקנאות והידע העצמי שלהם. אנחנו, היוונים, רגועים מאוד ולא פנינו לתוקפנות משום שההיסטוריה שלנו עשירה יותר. להם (היהודים) יש רק אברהם ויעקב, שהיו צללים, בעוד שלנו יש פריקלס. תארו לעצמכם מה היה קורה ביוון לו היינו תוקפנים כמו היהודים." תאודוראקיס הוסיף, "כיום אפשר להגיד, שהעם הקטן הזה הוא שורש הרע. הוא מלא חשיבות עצמית וקשיות עורף חוטאת."

דבריו חוללו מהומה בישראל ובקרב יהדות יוון ושגרירות ישראל באתונה הגישה תלונה לממשלת יוון. משרד החוץ הישראלי פרסם מחאה ציבורית: "הציבור הישראלי דוחה בשאט נפש את דבריו האנטישמיים של תאודוראקיס." בהצהרה הובע צער על כך, שהדברים נאמרו על ידי אדם בשיעור קומתו של תאודוראקיס. "איננו מאמינים, שהדברים משקפים את עמדת הממשלה היוונית ומשום כך אנו מצפים לכך, שההנהגה היוונית ואישים בתחום התרבות יוקיעו אותם."

בעקבות קריאה ציבורית, פרסם תאודוראקיס את ההצהרה הרשמית הבאה:

דעתי על העם בישראל, כמו בכל הנושאים, ידועה מאז ומתמיד ובאמת אינני תופס מה חולל את כל הרעש והמהומה דווקא הפעם, כאילו נשמעו הדברים בפעם הראשונה. אולי היה מי שחשב ומצא, שזה הזמן הנכון לצאת במתקפה נגדי. תמיד עמדתי לצד החלשים, לצד הנאבקים למען צדק ומשפט לבני כל העמים. ובין אלה היו גם הישראלים. שרתי את סבלם כמיטב יכולתי. תמיד הייתי בעד דו-קיום בשלום של כל העמים. נתתי דוגמה מעשית לכך כשלקחתי על עצמי, בין השאר, את תפקיד המתווך בין אלון לערפאת בתקריות של 1972. אבל מסיבות אלה בדיוק אני מתנגד באופן מוחלט למדיניות שרון ועל כך חזרתי בהבלטה פעם אחר פעם, ממש כפי שגיניתי שוב ושוב את תפקיד מנהיגיה הבולטים של יהדות אמריקה, אנשי הרוח והתיאורטיקאים שלה בעיצוב המדיניות התוקפנית של בוש. רק במאמץ מודע יכול מישהו לבלבל את העם הישראלי, שכלפיו הפגנתי באופן מעשי את הכבוד וההשתאות שאני רוחש לו, עם התופעות השליליות, שהן המשחירות באמת ובתמים את דמותה של ישראל ומשחקות תפקיד "אנטישמי" אמיתי. תופעות אלה הן בצד הרוע, בשורש הרע, כפי שהצהרתי לא מכבר.

"כשלעצמי, אני מרוצה משום שאני יודע, שישראלים רבים ברחבי העולם ובישראל מסכימים אתי, חותרים לצדק אמיתי לבני עמם ויכולים גם לחיות בדו-קיום צודק עם עמים אחרים, הנאבקים לשלום בגבולותיהם ובעולם כולו. אני מאושר שאנחנו משתפים פעולה במאבקים המשותפים הללו כבר עשרות בשנים. ואני יודע, שהם מכירים אותי היטב באמצעות המאבקים הללו ואינם מחכים להטלת הרפש של אחדים כדי ללמוד להכירני.

"אבל אולי זו מטרת אלה, ש"גילו" לפתע את רעיונותי ומעלילים עלי שאני "אנטישמי", כביכול."

אתונה, 12 בנובמבר 2003

עם זאת, בראיון לעיתון "הארץ" באוגוסט 2004, ארי שביט שאל את תאודוראקיס בעניין זה וזה מה שהשיב תאודוראקיס:

אני חייב להבהיר, לא אמרתי שיהודים הם שורש כל רע. אמרתי שהם בשורש כל רע. יהודים רוצים לראות את עצמם קורבנות. הם רוצים להתנחם באמרם: הצדק לצדנו, שוב אנחנו קורבנות, בואו נבנה לנו עוד גטו אחד. זו תגובה מזוכיסטית. יש מסורת מזוכיסטית במסורת היהודית. אני בטוח, שכאשר יהודים בתפוצות מדברים בינם לבין עצמם, הם מרוצים. הם חושבים - עכשיו, כשאנחנו קרובים כל כך לאומה הגדולה בעולם, איש איננו יכול לפגוע בנו. אנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו. משום כך טענתם להתחדשות האנטישמיות היא לא רק חולנית. היא נלוזה. היא מתירה ליהודים לעשות כל מה שירצו. היא משמשת אותם כתירוץ הן פוליטית והן פסיכולוגית. (...) אין אנטישמיות באירופה כיום."

בהמשך הראיון תאודוראקיס מוסיף ואומר, שהכוח מאחורי הקיום היהודי הוא "הרגשתכם, שאתם ילדי האל. שאתם עם נבחר." שביט שואל, האם היהודים מצטיירים בעיניך כמתנשאים ותוקפנים? האם הם שולטים בממסד המוזיקלי, בכלכלה העולמית, באמצעי התקשורת, במדיניות החוץ של אמריקה? על כל אחת מן השאלות האלה בנפרד תאודוראקיס עונה "כן". כשהוא נשאל אם, לדעתו, אומת אמריקה הגדולה נמצאת למעשה בשליטת יהודים, תאודוראקיס עונה "כן".

[עריכה] על 11 בספטמבר

במאמר ב"אלפתרוטיפיה" (14 באפריל 2002)

אירועי 11 בספטמבר התאפיינו בדרגה גבוהה במידה שלא תיאמן של ארגון ואמצעים טכנולוגיים - גבוהה, הייתי אומר, מזו הנמצאת כיום ברשות מעצמת העל הנוכחית, ארצות הברית... בכל הנוגע לעבריינים גופא, אין עדיין ראיה מוחשית ומשום כך לא בוצעו עדיין שום מעצרים. היו רק עבריינים מוסריים, שאותם מחפשים באפגניסטן - אבל יהיה קשה לשכנע מישהו ברמת יכולותיהם הטכנולוגיות והארגוניות.

[עריכה] ראו גם

רשימת יצירות תאדוראקיס בוויקיפדיה האנגלית.

• זורבה היווני (סרט)