נקמת האבות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"נקמת האבות" הוא ספרו היחיד של הסופר העברי יצחק שמי. הספר יצא לאור לראשונה ב-1928 בהוצאת "מצפה". המבקר גרשון שקד, שכתב מבוא לגרסה של הספר שיצאה לאור ב-1975, תאר את הנובלה הזו כאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות העברית [1].
הספר זכור גם בגלל חלקו בפרשת החייל אורי אילן, שהשאיר מסרים על גבי דפים מעותק של הספר לפני שהתאבד בשבי הסורים ב-1955.
תוכן עניינים |
[עריכה] עלילת הספר
 |
פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך. |
הסיפור, שלפי ההקדמה של שמי מבוסס על מקרה אמיתי מתחילת המאה ה-20, מתחולל על רקע מוסאם נבי מוסא, חג מוסלמי לזכרו של הנביא מוסא (שהוא משה רבנו על פי המסורת היהודית). בחג זה נהגו מוסלמים לעלות לקברו של נבי מוסא שבמורד הדרך ליריחו, וזאת מפני ש"אללה, ברצותו לפייס את בחירו ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאירהו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו, על כן ציוה על המאמינים בפי שליחו", כפי שמסביר שמי לקורא תוך כדי סיפורו. הערים הגדולות באזור נהגו לשלוח כל אחת משלחת משלה להשתתף בתהלוכה ובחגיגות שבקבר.
הסיפור מתחיל עם בחירתו של נימר אבו אילשאואריב להנהיג את משלחת העיר שכם ולשאת את דגלה למתחם הקבר. במשך מסעם, מתגרים במשלחת שכם שוב ושוב עולי הרגל מהעיר חברון שאותם מנהיג אבו פאריס. בשיאו של הסיפור מנסה אבו פאריס לעקוף את אבו אילשאואריב ולגזול ממנו את התהילה של להיות הראשון שיזכה לכבד את הנביא. שניהם מאיצים בסוסיהם כדי להשיג זה את זה, וכשאבו פאריס שולח את ידו אל האקדח שבחגורתו, מקדים אותו אילשאואריב והורג אותו בחרבו. מייד לאחר מכן בורח אבו אילשאואריב, אך הוא מתחרט וחוזר אל שדה המערכה. בדרך הוא פוגש את מוכר ה"סוּס" (סוג של משקה) מהמשלחת השכמית, שמייעץ לו להיעלם עד שיעבור די זמן להסכמה על כופר עם משפחתו של אבו פאריס.
אבו אילשאואריב עוזב למדבר, ולבסוף מתגלגל לקהיר, שם הוא שוכר חדר קטן ומעביר את זמנו במחיצת בני עירו שכם. בקוצר רוח הוא מנסה להגיע להסדר מהיר עם משפחתו של אבו פאריס על כופר, אבל החברונים מכירים בחולשתו ומסרבים לשליחיו. מתוך יאוש נמשך אבו אילשאואריב לחיי הלילה של קהיר, מבזבז את כספו, ומתמכר לחשיש. יום אחד, בעודו בחדרו, מתגלים בפניו שלושת האבות הקבורים בחברון - אברהם, יצחק ויעקב - "לתבוע את עלבונם ואת חילול כבודם וחגם". בעצתו של השייך של מסגד אזהר, אבו אילשאואריב מחליט לעלות ברגל למערת המכפלה ולבקש את סליחתם של האבות. הוא מגיע לחברון, ולאחר שנכנס למסגד שבמערה מתגודדים החברונים מבחוץ ואורבים לו כדי לנקום את דמו של אבו פאריס. כשאבו אילשאואריב יוצא מהמסגד ורואה אותם, הוא נופל ארצה אחוז תזזית ושובק חיים, והחברונים הנדהמים בורחים בפחד.
[עריכה] חשיבות הספר
החשיבות שמיוחסת לספר "נקמת האבות" נובעת מכמה סיבות. ראשית, הספר יוצא דופן בדרך שבה הוא מתאר את אורח החיים של ערביי ארץ ישראל בתקופת היישוב, ואת צורת החשיבה של הדמויות הערביות שבסיפור. מבקר הספרות יעקב רבינוביץ טען ששמי "העלה את הסיפור הערבי אצלנו ב-נקמת האבות לשלימות ציורית ולאמיתיות-תוכן יותר מכל אלה שקדמוהו, וגם לידי עומק. ולפרקים נדמה לך כי אמן ערבי מלידה לא יכול היה למסור את חיי אומתו ביותר אמת" (מסלולי ספרות, 1971, 60). ואכן, "נקמת האבות" מספר על עולמות שהופיעו רק לעתים נדירות בספרות העברית דאז: ערים וכפרים ערביים, בדרך מפורטת שכוללת בין היתר תאור של ההבדל בין ערביי השפלה ("בעלי חשבון. תגרים ערומים ופקחים. לכל יום אצלם מחירו וערכו") וערביי ההרים (שלהם "שבוע של בטלה אינו מכניס כלום").
בנוסף, שופך הספר אור על מנהגן של הדמויות הערביות שבו, מניעיהן, ופולחני דתן (כמו ההסבר למקור חג נבי מוסא שסיפק שמי תוך כדי סיפורו שמצוטט לעיל). אך יותר מכל בולט הסיפור עצמו והצורה שבה הוא משקף מוטיבים נפוצים בתרבות הערבית. במבוא לגרסת הספר שיצאה לאור ב-1975, מצטט גרשון שקד ממסה על ספרות ערבית שכתב שמי ב-1911 בבטאון של הפועל הצעיר:
- "שתי רשויות בנשמה הערבית: בחיי היומיום הנהו מעשי ופיקח, דן על כל דבר במאזני ההגיון היקר, מנתח אותו לנתחיו, ולא על נקלה הוא הולך שולל. אחר הוא הערבי הזה בחיי הרוח: אין לך עם בעולם שהתפתח בו כוח הדמיון והפנטסיה כהעם הערבי; וההגזמה הן לו טבע שני, מבטאיו ותיאוריו מוגדלים פי שבעה; סיפור המעשה בשפה פשוטה, שאין בו כל סכסוכים היוצאים מן הכלל, איננו לוקח את לבו ואינו מעורר את התעניינותו."
אחד המרכיבים בסיפור שתורם לעצב רשויות אלו בסיפור היא דמות המספר ב"נקמת האבות". המספר הוא באופן מובהק ממוצא ערבי פשוט, כפי שניתן להסיק מהדרך שבה הוא מתבטא. מצד אחד מנתח המספר ומבאר את התנהגותו של אבו אילשאואריב, אך מצד שני הוא מגזים בתאורים שלו, מרעיף שבחים לבני שבטו, ובז לאלו שהוא רואה כאויבים. בנוסף, המספר משתמש בביטויים ערביים ומשלים עממיים, שתורמים לאווירה המיוחדת בסיפור.
סיבה שנייה לחשיבות שמיוחסת ל"נקמת האבות" היא שבסיפור זה מבקר שמי באופן נוקב ביותר את התרבות הערבית, ובפרט את מסורת הכבוד והנקמה שרווחת בה. שוב ושוב מוביל הצורך בנקמה לטרגדיה אנושית: העלבון הצורב שחש אבו אילשאואריב עקב ההשפלות שגורם לו אבו פאריס, הוא שגורם לרצח והתדרדרותו של אבו אילשאואריב ממעמדו כמנהיג דגול ונערץ; עקשנותם של החברונים לנקום את דמו של אבו פאריס היא ששוברת את רוחו של אבו אילשאואריב, ודוחפת אותו להתמכר לסמים; ונקמתם של האבות המתגלים בפני אבו אילשאואריב על שחילל את כבודם היא שגורמת לו לצאת למסע התאבדות לעיר חברון. המסר שעולה מהסיפור הוא שתרבות שמתעקשת על כבוד ונוקמת כל עוול קטן, רק תמיט הרס על עצמה.
יוסף צרניק, קרוב משפחה של יצחק שמי שנטל אחריות על עיזבונו הספרותי של הסופר, העלה סיבה נוספת לחשיבות הספר [2]. לנוכח האיזכורים הרבים בספר למושגים ביהדות - העובדה שלנביאים בסיפור יש קשר ברור ליהדות, העובדה ששם הסיפור רומז על "ברכת האבות" - טען צרניק שהמריבה בין החברונים והשכמים מהווה משל למריבה בין יהודים וערבים. אם כך, "נקמת האבות" הוא מבין הסיפורים הראשונים בספרות העברית שרמז על המתיחות בין שני העמים האלו, ושהציג את הרקע הדתי המשותף ביניהם כמקור לסכסוך.
[עריכה] "נקמת האבות" והמיתוס של אורי אילן
בסיפור שהפך למיתוס, אורי אילן, חייל צה"ל שנפל בשבי הסורים ב-8 בדצמבר 1954 והעדיף להתאבד מאשר להיכנע ללחץ העינויים ולגלות סודות צבאיים, השאיר אחריו פתקים שנכתבו בדפים שתלש מהעתק של הספר "נקמת האבות" שנמצא בתאו. מכיוון שבין המסרים שהשאיר אילן הייתה קריאה לנקום את מותו, העובדה שכתב את צוואתו בספר העוסק בנקמה הוסיפה ממד סמלי נוסף להתאבדותו.
השערות שונות הועלו לגבי התעלומה מהיכן הגיע לידיו של אילן העתק של הספר. מהדפים שתלש אילן ניכר היה שהספר במקור היה מירושלים. על דף השער של הספר הייתה חותמת של "ספריית ירושלים בימ"ס מסדה" ובאחד מהדפים האחרים עליהם השאיר אילן את מסריו הופיע המספר הסידורי 0030. היו שסברו שהספר היה בציודו האישי של אילן. אחרים סברו שקיבל את הספר בעודו בכלא. בספרו "צנחנים בכלא הסורי" טען העיתונאי דן מרגלית שאילן קיבל את הספר מהשלטונות הסורים, אך לאחר מכן נטען שמרגלית הודה שטעה, ושאילן בעצם קיבל את הספר מהקהילה היהודית בדמשק.
ב-2007 הביא שדרן הרדיו ומאתר הספרים איתמר לוי ראיות נוספות שחיזקו את התאוריה שהייתה זו הקהילה היהודית בדמשק שסיפקה לאילן את הספר. לוי גילה כי יעקב עבאדי, שהיה ראש הקהילה היהודית בדמשק, והיה חבר ילדות של מנהל כלא אל-מאזה שבו היה כלוא אילן, נהג להביא אוכל שהכינה אישתו אל השבויים בכלא. על פי עדות בנו של עבאדי, שעלה לארץ ושאיתו יצר לוי קשר, אביו גם הביא לשבויים ספרים, ככל הנראה ספרי קודש. לוי העלה סברה שאילן ביקש ספר חילוני ועבאדי הוא זה שנתן לו את ספרו של שמי. העובדה שעותק של "נקמת האבות" שמקורו בספריה ירושלמית היה מצוי אצל עבאדי שלעצמה אינה מפתיעה. משפחתו של הסופר יצחק שמי הייתה במקור דמשקאית (שמו מבוסס על השם הסורי של העיר, אל-שאם) ושמי עצמו עבד כמורה בסוריה לתקופה מסוימת. מכאן סביר שהיו בקרב הקהילה היהודית שהיו מתעניינים בספר, ולוי משער שאולי אחד מהמורים שבאו לדמשק מירושלים בשנות ה-1920 המאוחרות ללמד עברית בבית הספר "אליאנס" הביא את הספר עימו.
במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" במלאות חמישים שנה למותו של אילן, העלו משה רום וזאב ארליך את ההשערה כי ייתכן שעלילת ספרו של שמי תרמה ללבות את תחושת העוול והנקם של אילן בשבי. כפי שניתן להסיק מתגובתו של יוסף צרניק למאמר שפורסם אף הוא ב"הארץ", אם השערה זו נכונה, היה זה אירוני שספר שבעצם מגנה את המסורת של נקמת הדם - גינוי ששמי הבהיר גם בכתבה עיתונאית שפרסם בעבר הירדן - בסופו של דבר תרם לחזק אותה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- גרשון שקד, מבוא לנקמת האבות של יצחק שמי הוצאת יחדיו (בשיתוף עם אגודת הסופרים), תל אביב, 1975.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חנן חבר, יצחק שמי: אתניות כקונפליקט בלתי-פתור, מאמר על יצחק שמי שבין היתר דן בספר "נקמת האבות"
- פרושים שונים על הכוונה בספר "נקמת האבות":
- משה רום וזאב ח' ארליך, אורי אילן - מסר נוסף בפתקים, "הארץ".
- יוסף צרניק, אלוהי אברהם - אל נקמות? - תגובה למאמרם של רום וארליך, "הארץ"
- דוד שליט, על מה ולמה הנקם - תגובה למאמרם של רום וארליך, "הארץ"
- על הסוגיה כיצד הגיע עותק של הספר "נקמת האבות" לידיו של אורי אילן:
- לאה ענבל, הקשר הסורי, הדף הירוק - מאמר המתאר את התאוריה של איתמר לוי
- התאוריה המקורית של איתמר לוי, מוצגת כסיפור דמיוני
