אורי אילן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אורי אילן, (17 בפברואר 1935 - 13 בינואר 1955), לוחם צה"ל שהתאבד בשבי הסורי כדי שלא להסגיר סודות צבאיים לשוביו.

תוכן עניינים

1 תולדות חייו
2 זכרו של אורי אילן
3 גורל יתר חברי החוליה
4 לקריאה נוספת
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות חייו

אורי אילן נולד בקיבוץ גן שמואל ב-17 בפברואר 1935, לאביו שלמה אילן, ולאמו פייגה אילנית, שלימים כיהנה בכנסת הראשונה מטעם סיעת מפ"ם. אמו, שלבה נמשך בנעוריה אחרי הסוציאליזם, הייתה בת למשפחה דתית אדוקה וגדלה בילדותה אצל סבה, אחד מגדולי ראשי הישיבות במזרח אירופה, רבי שמעון שקופ.

ביולי 1953 התגייס אורי אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אורי, איש חטיבת גולני, הצטרף לחוליה ובה ארבעה צנחנים - סגן מאיר מוזס, סמל מאיר יעקבי, טוראי יעקב לינד וטוראי גד קסטלנץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

ארבעה ימים לאחר שהחוליה נפלה בשבי יורט מטוס זר שחדר למרחב האווירי של ישראל והיה בטיסה מסוריה למצרים, ובו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה. בינואר 1955 כתב שרת ביומנו על הפעולה בסוריה: "התברר כי כל ארגונו של המבצע לקה בחוסר אחריות מבהיל, נשלחו אנשים צעירים שלא תודרכו כלל למקרה של כישלון".

בעודם בשבי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בבטחון המדינה. מכיוון שכך התאבד בתאו, ב-13 בינואר 1955. בסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.

משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו פתקים שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב "לא בגדתי, התאבדתי", אך בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המלה האחרונה, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי".

[עריכה] זכרו של אורי אילן

פעולתו של אורי, אשר העדיף את המוות על גילוי הסודות הצבאיים יצרה מיתוס צה"לי, והועלתה על נס על ידי רבים. החל בכך הרמטכ"ל משה דיין, שספד לאורי בהלוויתו, ואמר את המילים הבאות:

החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח-רצונו הנחוש את משימת-הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול-יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה-דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך - החייל העברי, אורי אילן".

המשורר נתן אלתרמן כתב על האירוע שיר בטורו "הטור השביעי":

"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.

שב מוטל - על - גבו ורוגע כדין.

מי הבא? זה אחד נערי הצבא.

זהו אורי אילן. זה אחד הילדים.

זהו אורי אילן שנלחם באין - עד

סחוף - אימים - וערמה ונפתל ונופל.

לא היה אולי קרב מר מזה ובודד

בקרבות מצורך, ישראל.

מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,

מן הקרב שערך לבדו קבל - אל.

בין עזי לוחמים ויודעי אהבה

לו את שמו תזכרי, ישראל."

באחדים מהפתקים שכתב אילן נמצאה קריאה לנקמה. הפתקים נוקבו בדפים מן הספר "נקמת האבות" מאת יצחק שמי שיצא לאור בהוצאת "מצפה" בשנת 1928 (לא ידוע כיצד הגיע הספר לתאו של אילן). ב-14 בינואר 2005 פורסם בעתון הארץ מאמר מאת משה רום וזאב ח' ארליך אודות הספר ומסריו של אורי אילן. כותבי המאמר מוצאים הקבלה בין קריאות הנקם שבפתקים לבין קטעים מסוימים בעמודים מהספר שבהם אורי אילן ניקב את מסריו, ומעלים את ההשערה שקטעים אלו חיזקו את אילן בהחלטתו. עם זאת, אין לדעת אם אילן אכן קרא את הספר, וראוי לציין שעלילת הספר מדברת בגנות מסורת הנקמה, לא בשבחיה.

בשנת 2005, במלאת חמישים שנה למותו של אורי אילן, נחנך ארכיון על שמו באוניברסיטת בר אילן. החומר הארכיוני הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחתו של אילן.

העיר קרית שמונה, שבסמוך אליה נתפסה החוליה, כיבדה את זכרו וקראה רחוב על שמו של אורי אילן.

בשנת 1955 כתב הרמטכ"ל משה דיין לבני משפחת אילן: "את הפתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא". מאז נשמרו הפתקים בגנזך אמ"ן.

[עריכה] גורל יתר חברי החוליה

ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופין.

מפקד הפעולה סגן מאיר מוזס, וסמל מאיר יעקבי, נשפטו על כך שלאחר שלושה שבועות של עינויים בכלא הסורי, מסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. מוזס הורשע, ודרגותיו נשללו ממנו. גם מאיר יעקבי הורד בדרגה. במבצע קדש נפל מאיר יעקבי בקרב במעבר המיתלה, ובעקבות זאת זכה בחנינה. לאחר שנים רבות טוהר שמו של מאיר מוזס, ואף דרגותיו הושבו לו, וזאת לאחר שהוכיח כי תקלה טכנית מנעה את פיצוץ מתקן ההאזנה בטרם נפל בידי הסורים.

כ-50 שנה לאחר מכן, הגישו הסניגור הצבאי הראשי דאז, אל"ם דני עפרוני, ועורך דינו של מאיר מוזס, עו"ד זאב פישר, בקשת חנינה לנשיא המדינה, וכן ביקשו להעלות את מוזס (שעד אז הספיק להתקדם עד לדרגת רס"ן), לדרגת סא"ל, מתוך כבוד לפועלו.

ב-3 בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים שבגינם נשפט, חנן הנשיא משה קצב, בהמלצתו של שר הביטחון שאול מופז, את מאיר מוזס, וטיהר את שמו באופן סופי. לאחר מתן החנינה העלה מוזס על נס את השוני שביחס החברה הישראלית לשבויים, בין התקופה שבה נפל בשבי ובין ימינו אנו.

ב-10 במאי 2005, הוענקה למאיר מוזס, בטקס בראשות ראש אכ"א, דרגת סא"ל. בטקס זה השתתפו גם פרקליטיו של מוזס, והתובע לשעבר במשפטו.