סוציאל דמוקרטיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| שיטות ממשל |
|
תחומים קרובים ניתן למצוא |
|
אנרכיה |
סוציאל דמוקרטיה היא אידאולוגיה פוליטית שתחילתה במאה ה-19, המשלבת קפיטליזם עם יסודות סוציאליסטיים - בעיקר מדינת רווחה ומעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.
לפי התפישה הסוציאל-דמוקרטית, אין צורך במהפכה אלימה וכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שתובעים המרקסיזם והקומוניזם, וניתן להשיג את חלק ממטרות הסוציאליזם באמצעות המערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, ובמקום בו ישנה זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית כדי להשיג רוב פרלמנטרי להשגת מטרותיו.
תוכן עניינים |
[עריכה] התפתחות הסוציאל דמוקרטיה
הסוציאל-דמוקרטיה מזוהה במיוחד עם משנתו של הוגה הדעות אדוארד ברנשטיין. ברנשטיין כפר בהנחות היסוד של מרקס, לפיהן נידון הקפיטליזם לשקיעה בשל חוסר יכולתו להתמודד עם האבטלה, עם משברי עודף הייצור, עם הפערים בחלוקת המשאבים ועם ריכוז ההון. הוא הצביע על הצלחות הקפיטליזם בהתמודדות עם בעיותיו, על שיפור רמת החיים של העובדים, ועל האפשרות לכונן סוציאליזם באמצעות מפלגה סוציאליסטית שתזכה בבחירות הודות לזכות הבחירה הכללית.
לאחר מלחמת העולם השנייה התרחקה הסוציאל-דמוקרטיה עוד יותר משורשיה המרקסיסטיים. הסוציאל דמוקרטים חדלו מלראות במדינה מסווה לשליטה מעמדית ורואים בדמוקרטיה הפרלמנטרית תנאי הכרחי ליישום הסוציאליזם באמצעות מדיניות רווחה מודרנית ובקרה (ולא בעלות) של המדינה על אמצעי הייצור.
מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, במוצהר או על–פי פעולתן, עלו לשלטון במערב החל בסוף שנות העשרים של המאה העשרים ואחרי מלחמת העולם השנייה שלטו לסירוגין ברוב מדינות אירופה המערבית.
התכווצותו של מעמד הפועלים והתרחבות המעמד הבינוני, גרמו לשינוי נוסף בסוציאל-דמוקרטיה, שקהל המצביעים המרכזי שלה חדל מלהיות מבוסס על פועלי חרושת ומתבסס היום בעיקר על בני המעמד הבינוני, ולעתים קרובות דווקא על החלקים המבוססים יותר בו.
החל בסוף שנות השבעים, חוו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם המערבי משבר, בעקבות משבר כלכלי במדינת הרווחה. בעקבותיו, עלו לשלטון ברוב מדינות הרווחה מפלגות שמרניות. אלו, לא פירקו את מנגנוני הרווחה שקידמו המפלגות הסוציאליסטיות, אך ניהלו מדיניות תקציבית מרוסנת, שהביאה לקיזוז משמעותי ומתמשך בחלק ניכר ממנגנוני התמיכה של מדינת הרווחה.
בתגובה למשבר זה הופיע בשנות ה-90 של המאה ה-20 זרם נוסף בסוציאל-דמוקרטיה. הסוציולוג אנתוני גידנס, נשיא בית הספר לכלכלה בלונדון (London School Of Economics), טבע את המושג "הדרך השלישית," לפיו שתי הגישות הקוטביות - קפיטליזם וסוציאליזם סובלות כל אחת מליקויים חמורים והדרך הטובה ביותר היא פשרה ביניהן - מדינת רווחה, אך לא מתוך פשרה בין כוחות חברתיים שונים אלא כאידאולוגיה. בעקבות גידנס אימץ אידאולוגיה זו גם טוני בלייר, יושב ראש מפלגת הלייבור הבריטית ולימים ראש ממשלת בריטניה. גם יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, SPD, גרהארד שרדר, אימץ אידאולוגיה זו והתחיל ביישומה עם עלייתו לשלטון. בישראל אומצה, לכאורה, אידאולוגיה זו על-ידי ראש הממשלה אהוד ברק. לטענת רבים, עם זאת, ההבדלים בין הגישה השמרנית וגישת הדרך השלישית הם סמנטיים ותדמיתיים בעיקרם.
[עריכה] עקרונות הסוציאל דמוקרטיה
הסוציאל דמוקרטים גורסים כי חירות ושוויון פוליטיים הם ריקים מתוכן בהיעדר חירות ושוויון בבית החרושת, במשרד, באוניברסיטה ואפילו בבית הספר ובמשפחה.
החירות והשוויון בפוליטיקה אינם מבטיחים לאזרח חירות ממשית ושוויון משמעותי אם במקום העבודה הוא כפוף לשרירות לבו של הבעלים. רק "דמוקרטיה כלכלית", "חברתית" ו"קהילתית" מעניקה לאזרח את העצמאות והביטחון הדרושים להשתתפות בחיים הפוליטיים. יתרה מזאת, הדמוקרטיה החברתית מקנה לאזרח את הכללים ואת הנורמות של מסגרת דמוקרטית ובכך מבטיחה את יציבות השלטון הפוליטי.
יסוד נוסף של הסוציאל דמוקרטיה מתייחס לאיזון בין חירות ושוויון; בעוד חסידי הליברליזם מדגישים את עקרון החירות ומפחיתים מחשיבותו של ערך השוויון, הרי שהסוציאל דמוקרטיה מבליטה את מרכזיות השוויון בכל תפיסה דמוקרטית. הסוציאל דמוקרטים - להבדיל מהקומוניסטים - השלימו עם התיזה הליברלית שאי אפשר להשיג שוויון מוחלט בהכנסות, ברמת החיים, בתנאי המגורים ובהשכלה מבלי לפגוע בחירות ואולי אף אי אפשר להשיגם כלל. ואולם הם גורסים - בניגוד לליברלים - כי ניתן לצמצם באופן ניכר את הפערים החברתיים באמצעות מדיניות רווחתנית.
[עריכה] ביקורת על הסוציאל דמוקרטיה
בשל אופיה היחודי של הסוציאל דמוקרטיה, כדרך ביניים בין סוציאליזם לקפיטליזם, היא ספגה ביקורות מכל קצוות הקשת הפוליטית.
חוגים ליברלים תקפו את המשטר הסוציאל דמוקרטי בשל הסתמכותו המופרזת לטענתם על שיטות ביורוקרטיות קשיחות, אשר פוגעים בחופש הפרט ובאינדיבידואליות. לטענת הליברלים, המוסדות הביורוקרטיים המאפיינים את מדינת הרווחה, עיוורים ליחודיות הפרט בעודם מנחילים ערכים שרירותיים שלא מתאימים לכל הפרטים באותו אופן. לביקורת זו, הצטרפו גם מבקרים פמיניסטים ופוסט מודרנים, אשר טענו שהמוסדות הביורוקרטיים שלכאורה פועלים למען הציבור, למעשה פועלים לפי מערכת קשיחה של עקרונות, אשר נועדו לשרת את מטרותיהן של אליטות מסוימות בחברה.
גם חוגים מרקסיסטים ביקרו קשות את הסוציאל דמוקרטיה. אף על פי שהסוציאל דמוקרטיה התפתחה מהסוציאליזם, המרקסיסטים משחר ימיה של התנועה הקומוניסטית, ראו אותה בצורה שלילית ביותר. מרקס ואנגלס הגדירוה כ"סוציאליזם בורגני" אשר נועד לדבריהם ולדברי ממשיכיהם, לפייס את ההמון המנוצל וכך למנוע את המהפכה. לפי טיעון זה, המשטר הסוציאל דמוקרטי למעשה משחק לידיהם של בעלי ההון (הבורגנות): הוא מעניק לפרולטריון כמות מסוימת של הטבות, בדיוק במידה שתשכיח את זעמו ותמנע ממנו להתקומם.
נאו מרקסיסטים, ובראשם הרברט מרקוזה, הוסיפו על טיעוני קודמיהם. מרקוזה התבסס על הטיעון שהסוציאל דמוקרטיה משככת את זעם ההמון, על מנת ליצור את תיזת האדם החד ממדי שלו. לפי מרקוזה, תחושת הרווחה הכללית שמאפיינת את הסוציאל דמוקרטיה, מוציאה את העוקץ מכל ביקורת חברתית שעתידה לקום. בלא ביקורת, החברה לא יכולה להתפתח. האדם מאבד לחלוטין את החשיבה הביקורתית שלו ולפיכך גם את האינדיבידואליות שלו. הוא הופך ליצור חד ממדי, בלא היכולת להתנגד לניצול שהוא חווה בחברה הקפיטליסטית.
אולם הביקורת המשמעותית ביותר הגיעה ממחוזות הימין. חסידים של כלכלת שוק חופשי, כגון פרידריך האייק ומילטון פרידמן, הצביעו על הסוציאל דמוקרטיה כמקור לכל הבעיות הכלכליות שמאפיינות את מדינות המערב, ובראשן אינפלציה ועליה בשיעור המובטלים. האייק טען שאיגודי העובדים החזקים וההתערבות הממשלתית במשק הן אלה שגורמות לאינפלציה ולאבטלה. ההתעקשות הבלתי סבירה של איגודי עובדים על העלאות שכר מגבירות את כמות הכסף במשק וכך גורמות לאינפלציה. יתר על כן, חוסר הגמישות בהעסקה מאלץ מעסיקים לשלם שכר לעובדים לא יעילים, כאשר אם עובדים אלה היו מפוטרים, הם היו מוצאים עבודה בעסקים אחרים, הצמאים לכוח עבודה. לפי האייק, התודעה האנושית מוגבלת מכדי להבין את מיליוני האינטראקציות הכלכליות המתרחשות מדי יום ועל כן כל התערבות ממשלתית עתידה לגרום לנזק. גם מדיניות הרווחה הותקפה מאחר והיא נתפסה כמעודדת בטלנות ופרזיטיות, כאשר בני אדם מקבלים כסף מהממשלה למרות שהם לא עושים דבר, וכך לאיש אין אינטרס לעבוד.
מילטון פרידמן תקף גם הוא את הסוציאל דמוקרטיה ובעיקר את הישענותה על שיטות של כלכלה קיינסיאנית. פרידמן טען שהגברת הביקוש הממשלתי אמנם מקטינה את האבטלה, אך אפקט חיובי זה מתקזז על ידי העלייה ביבוא והעלייה בשער הריבית, אשר מקטינות את הביקוש לעובדים וגורמות לנזקים נוספים. הוא הציע במקום זאת, שיטה לצמצום האבטלה על ידי מניפולציה בכמות הכסף במשק, גישה הידועה בשם מוניטריזם.
ביקורות אלה זכו לתהודה בציבור ובקרב מקבלי החלטות, כאשר משנות השמונים ואילך אנו עדים לשחיקה מתמדת בישום שיטות סוציאל דמוקרטיות במדינות העולם. אולם שקיעתה של הסוציאל דמוקרטיה מעלה שוב בדיוק את אותן בעיות שהיא פתרה כשהחלו ליישם אותה: עליה משמעותית בשיעור המובטלים, שחיקה מתמדת בשכר וקפיצה בפערים החברתיים ובעוני הולכים ומאפיינים את כלכלותיהן של מדינות במערב. הגלובליזציה של ההון, המעבר של תאגידים לייצר במדינות המזרח, בהן כוח העבודה זול ולא מאורגן, הזדקנות האוכלוסייה ובעיקר המעבר של התעשיה מטכנולוגיה מסורתית לטכנולוגיה עילית, החמירו באופן משמעותי את מצבם הכלכלי של אזרחים אירופאים רבים, שעד לא מזמן נהנו מביטחון כלכלי. כיום, הולכים ורבים הקולות לשוב אל מדיניות של מעורבות ממשלתית במשק כדי לצמצם את המגמות המדאיגות הללו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- משבר הסוציאל-דמוקרטיה מאת רוזה לוקסמבורג, באתר בנק"י
