אהוד ברק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אהוד ברק
תאריך לידה	12 בפברואר 1942
ממשלות	25, 26, 28
כנסות	14, 15
סיעות	העבודה, ישראל אחת
תפקידים בולטים	ראש הממשלה שר הבטחון שר החוץ שר הפנים רמטכ"ל ראש האופוזיציה

אהוד ברק (נולד ב-12 בפברואר 1942) ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל. במהלך כהונתו כראש ממשלה התרחשה הנסיגה מלבנון ופרצה אינתיפאדת אל-אקצה.

אל ראשות הממשלה הגיע לאחר קריירה צבאית ארוכה ועטורת צל"שים ועיטורים, שבשיאה כיהן כרמטכ"ל ה-14 של צבא ההגנה לישראל.

אהוד ברק נולד בקיבוץ משמר השרון, והוא הבכור מבין ארבעת הבנים של אסתר (לבית גודין) וישראל ברוג.

תוכן עניינים 1 השכלה 2 שירותו הצבאי 2.1 רמטכ"ל 3 דרכו הפוליטית 4 ראש ממשלת ישראל 4.1 ניסיון יישוב הסיכסוך הישראלי-ערבי 4.1.1 סוריה 4.1.2 לבנון 4.1.3 פלסטינים 4.2 הקדמת הבחירות 5 אחרי ראשות הממשלה 6 פרטים אישיים 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] השכלה

ברק רכש תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1968) ותואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה (1978). הוא גם בוגר קורס קומנדו שנערך בצרפת.

[עריכה] שירותו הצבאי

בתאריך ה-8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל. לאחר שלא הצליח להגשים את חלומו והודח מן המיונים לקורס טיס, עקב בעיה גופנית שמאוחר יותר הוכחה כשגויה (דלקת כרונית בגרון), ברק התחיל את שירותו הצבאי בגדוד 9 של חרמ"ש. אחרי הטירונות אותר והגיע לשרת בסיירת מטכ"ל, עליה גם פיקד. בסיירת הוא השתתף במבצעים עלומים כמו גם מפורסמים כמו שחרור מטוס סבנה החטוף בשנת 1972 ומבצע אביב נעורים בשנת 1973. הוא גם היה ממתכנני מבצע אנטבה.

ברק חולק עם סרן נחמיה כהן את תואר "החייל המעוטר ביותר בצה"ל", והוא נושא את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל.

בשנת 1982 הועלה לדרגת אלוף ומונה לתפקיד ראש אגף התכנון בצה"ל. בשנת 1983 מונה לתפקיד ראש אגף המודיעין. בשנת 1986 מונה לתפקיד אלוף פיקוד המרכז, בשנים 1991 - 1987 שימש בתפקיד סגן הרמטכ"ל.

[עריכה] רמטכ"ל

ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב אלוף ומונה לתפקיד הרמטכ"ל ה-14 של צה"ל, תפקיד אותו מילא עד פרישתו ב־1 בינואר 1995. כרמטכ"ל היה אחראי ברק על ישום הסדרי הביטחון ויציאת כוחות צה"ל מעזה ויריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'.

כרמטכ"ל, ביקש ממנו ראש הממשלה דאז יצחק רבין לקחת חלק מרכזי בגיבוש הסכם השלום עם ירדן שנחתם בשנת 1994. ברק גם היה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון באותה שנה.

בזמן תקופת הצינון לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, העיבה פרשת אסון צאלים ב' על תפקודו במערכת הצבאית: ב־5 בנובמבר 1992 נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון לקראת מבצע שנועד, על פי מקורת זרים, לחסל את נשיא עיראק סדאם חוסיין. בתחקיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", טענו חיילים שהשתתפו בתרגיל כי ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. צחי הנגבי הדביק לאהוד ברק את הכינוי "אהוד ברח" כשנאם בכנסת. ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות אהוד ברק וניקה אותו מכל אשמה ("הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון").

[עריכה] דרכו הפוליטית

לאחר פרישתו של ברק מהצבא הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי 1995 מונה לשר הפנים בממשלתו של רבין, ולאחר רצח רבין מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס.

בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה.

בספטמבר 1997 ביקש סליחה בשם מפלגת העבודה מבני עדות המזרח על הטעויות שנעשו בעבר בתהליך קליטתם בארץ. במרץ 1998 אמר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור" אך גם הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.

[עריכה] ראש ממשלת ישראל

במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר, וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב-26 מושבים בכנסת והייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-15. ב-6 ביולי 1999 הושבעה הממשלה, ה-28 במספר, שהציג אהוד ברק בכנסת. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, המפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון.

נצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות" - במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו. מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק הבחירות. כמה מהמעורבים בהקמת העמותות הועמדו לדין, אבל ברק עצמו לא הואשם או נקשר לעמותות, אף כי העננה מעל ראשו לא הוסרה. לבסוף הפרקליטות החליטה לסגור את כל תיקי החשודים בפרשה ואת התיק עצמו.

מיד לאחר הבחירות הצליח אהוד ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעליה והמפד"ל. אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה, ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

שר התחבורה וסגן ראש הממשלה, איציק מרדכי הסתבך מתחילת 2000 בפרשה של הטרדות מיניות ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, דבר שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת מהשותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני.

לקראת סוף כהונת ממשלתו ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "סדר יום אזרחי" לשם ניתוק מסוים של הדת מהמדינה, אולם ללא הצלחה רבה. עם זאת במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל והועבר "חוק טל" שעוסק בהסדרת גיוס בני ישיבות.

בועת ההיי טק העולמית ומצב ההיי טק בישראל, גררו צמיחה כלכלית מהירה בישראל, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז 1996. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, וביקרו בה כ-2.5 מיליון תיירים.

לקראת סוף כהונת נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בינואר 2001, נתן ביל קלינטון חנינה למארק ריץ', אשר הורשע בעברות מס בארצות הברית וברח לשווייץ. חנינה זאת גרמה סערה ציבורית בארצות הברית, מפני שלא נהוג לתת חנינה לבורחים ממאסר אשר לא ריצו את עונשם. בעקבות הסערה, התברר שאהוד ברק היה מעורב בפרשה, והשתדל אצל קלינטון למען מתן חנינה לריץ' ולשותפו פינחס גרין [1].

ברק לא היה ראש הממשלה הראשון שפנה בבקשה לחנון את ריץ' (בין השאר פנו רבין ופרס), גם מספר ראשי מוסד לשעבר פנו לקלינטון לאורך השנים בבקשה לחון את ריץ' בשל מה שהוגדר כ"סיוע מיוחד" למדינת ישראל.

[עריכה] ניסיון יישוב הסיכסוך הישראלי-ערבי

[עריכה] סוריה

ב־3 בינואר 2000 החלו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון אשר במערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. בשיחות השתתפו גם האמריקאים בדרג של הנשיא ביל קלינטון ושרת החוץ מאדלין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשם במועד אחר [2].

למרות התקוות, השיחות לאחר שפרדסטאון לא חודשו. אף צד לא דיווח רישמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיוחה שלמרות שברק הסכים לחזור לקו הירוק ברמת הגולן, סוריה סירבה לכך ודרשה את חזרת ישראל לגבולות ה־4 ביוני 1967 (הגבולות שלפני מלחמת ששת הימים). ההפרש המשמעותי בעמדות היה בשאלה האם לסורים יש זכות על מי הכנרת.

כאשר נשיא סוריה, חאפז אל אסד, מת ב־10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשילטון. ההערכה בעקבות זה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבאשר היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא ולכן לא יכול היה להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.

[עריכה] לבנון

חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק הייתה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש ממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הכרה בכך שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. למרות שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון (ראה מעל), החליט ברק לקחת את הסיכון של להוציא את צה"ל מלבנון בלי הסכמים שיבטיחו שהחיזבאללה לא יתקוף את ישראל לאחר הנסיגה.

על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב-6 ביולי 2000. בסופו של דבר, התבצעה הנסיגה ב-24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה שצבא דרום לבנון (צד"ל) התפורר. כחלק מהשיחות עם סוריה, ברק עמד על כך שצד"ל ישולב לתוך צבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בתוך צד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית מחיילי צד"ל עזבו את עמדתם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להשאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין.

[עריכה] פלסטינים

ביולי 2000 יצא ברק למו"מ מרתוני עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דיווד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת (שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות) ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.

במהלך המו"מ בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי עזה והגדה, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. אך למרות זאת, מסיבות שונות, לא עלה המו"מ יפה. ברק האשים את יאסר ערפאת בטרפוד המו"מ ואמר שבקמפ דייוויד "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת". ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון והנסיך הסעודי בנדר. מהלך זה לא הצליח לשקם את תדמיתו ומעמדו של ברק, וגרם לרוב הציבור לאבד אמון בפלסטינים ובתהליך השלום. כתוצאה מכך נהפך ברק לשנוא בחוגי השמאל שהאשימו אותו בחיסול מחנה השלום.

[עריכה] הקדמת הבחירות

לאחר כישלון השיחות בקמפ-דייוויד, פרצה בסוף ספטמבר 2000 התקוממות בשטחים שזכתה לכינוי "אינתיפאדת אל-אקצה" בשל הקישור שנעשה בינה לבין עלייתו של אריאל שרון לביקור בהר הבית והמהומות שפרצו בעקבות זאת. במקביל פרצו אירועי הפרות סדר במגזר הערבי שבהם נהרגו 12 אזרחים ערבים, תושב שטחים אחד ואזרח יהודי. ועדת אור חקרה את הארועים הללו, ואף כי לפי מימצאיה, ברק הוזהר הן בעניין המצב הקשה במגזר הערבי והן בעניין הסכנה שבעלייתו של גורם פוליטי להר הבית (אריאל שרון), אך לבסוף הוא נחלץ מדיוניה עם מסקנות בנוגע רק לשניים מתוך שישת הסעיפים בהם הוזהר, וללא מסקנות אישיות נגדו בשל היותו בעל תפקיד נבחר.

לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, הודיע ברק ב-10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם את ועידת טאבה עם שנועד להשיג שלום הפלסטינים וזכתה לביקורת רבה של הימין שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות נערכו ב-6 בפברואר כאשר מולו התמודד אריאל שרון. ברק הפסיד ברוב ניכר - הוא זכה רק ב-37.4% מהקולות. לאחר שהפסיד ברק בבחירות הודיע על פרישה לעת עתה מהחיים הפוליטיים והתפטר מהכנסת.

[עריכה] אחרי ראשות הממשלה

לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי ושימש כיועץ לחברות היי-טק. במקביל נתן הרצאות בתשלום ברחבי העולם. ברק חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ-דייוויד.

במקביל נתן ברק עדות בועדת אור. הוועדה מצאה אותו אשם רק בשניים מששת הסעיפים בהם הוזהר, אשר שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי-מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. ביתר ארבעת הסעיפים זיכתה הוועדה את ברק או מצאה שאין זה מאחריותו. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.

ב־5 בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. למרות שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר.

במהלך הרכבת הממשלה ה-31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז, כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז וברק נשאר מחוץ לממשלה. ב-7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה שצפויות להיערך במאי אותה שנה.

[עריכה] פרטים אישיים

במהלך שירותו הצבאי הכיר את אשתו-לעתיד נאוה, הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים. באוגוסט 2003 התגרשו נאוה ואהוד ברק.

[עריכה] לקריאה נוספת

• בן כספית ואילן כפיר, אהוד ברק: חייל מספר אחד, הוצאת קוראים.
• חנן קריסטל ואילן כפיר, הצל"ש השישי, בחירות 99 , הוצאת כתר.
• רביב דרוקר, חרקירי - אהוד ברק במבחן התוצאה, הוצאת משכל.
• רן אדליסט, אהוד ברק - מלחמתו בשדים, הוצאת זמורה.
• אורי אבנרי, אהוד ברק, אפידמיה של כשלון.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אהוד ברק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהוד ברק

• שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
• אהוד ברק באתר הכנסת
• ביוגרפיה של ברק באתר משרד ראש הממשלה
• אהוד ברק - מהילדות במשמר השרון עד לראשות הממשלה, ביוגרפיה של אהוד ברק באתר Ynet
• עיטור המופת שהוענק לאהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף משאבי אנוש בצה"ל