עבדות בארצות הברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עבדות התקיימה בארצות הברית מאז הקמת האיחוד ב-1776, ועוד קודם לכן, בשלוש עשרה המושבות. היא נאסרה בחוקה בשנת 1865, בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית.
העבדים הראשונים הובאו לצפון אמריקה בוירג'יניה ב-1610. ברובן של שלוש עשרה המושבות מייסדות הברית הייתה העבדות חוקית, ובצפון היא הסתיימה רק בתחילת המאה ה-19. במדינת ניו יורק נאסרה העבדות רק ב-1827, וגם אז הותרה עבור עבדים שנולדו לפני 1799. במערב התיכון, לעומת זאת, לא הייתה קיימת עבדות כבר בימיה הראשונים של ארצות הברית. ב-מסצ'וסטס החליט בית המשפט העליון של המדינה ב-1783: "החוקה סולדת לחלוטין מן הרעיון שבני האדם נולדו עבדים".
בחוקת ארצות הברית עצמה יש הכשר ברור לעבדות, אם כי הניסוחים הם זהירים ולא מפורשים. סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים" תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים.
לפי סעיף אחר, התקיים מצב מוזר שבו עבד נחשב כשלוש חמישיות אדם חופשי לעניין מניין מספר הנציגים שמדינה זכאית להם בקונגרס. זאת אף על פי שלעבד עצמו אין זכות הצבעה.
סעיף אחר קובע את חובת ההסגרה של עבדים בורחים.
אחרי שתמו עשרים השנה הקבועות בחוקה, החל מ-1808, נאסר על ייבוא עבדים חדשים לכל מדינות ארצות הברית, אך הסחר הפנים מדינתי נמשך.
הפער בין מדינות הדרום שהסתמכו על עבודת עבדים לבין מדינות הצפון הלך והתרחב במחצית הראשונה של המאה ה-19 וגרם למתח הולך וגובר. ב-1820 ב"פשרת מיזורי" הוחלט כי קו הרוחב 36.30 יחלק בין המדינות מתירות העבדות למדינות האוסרות אותה. לפשרה זו הייתה חשיבות רבה, שכן היא קבעה לאיזה כיוון יפנו המדינות החדשות במערב בשאלת העבדות.
בצפון החלה תנועה אבוליציוניסטית חזקה, שקראה לביטולה של העבדות וראתה אותה כנוגדת ערכים נוצריים.
בשנת 1839 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניינם של העבד המורד ג'וזף סינקה וחבריו, וקבע שהבאת העבדים מאפריקה הייתה בעצם חטיפה שאינה חוקית, והייתה לחטופים הזכות הטבעית להשתמש באלימות להשתחרר ולזכות בעצמאותם.
ב-1857 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד כי אין בכניסתו של עבד למדינה שהעבדות בה אסורה כדי לשחרר אותו מבעלות אדונו. כך הופר האיזון הדק ונסללה הדרך למלחמת האזרחים.
כניסתו של אברהם לינקולן לבית הלבן ב-1861 הובילה למשבר חריף עם מדינות הדרום. לינקולן לא תבע לכפות את שחרור העבדים בדרום, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק למקומות שבהן היא כבר קיימת. החלטתן של מדינות הדרום לפרוש הובילה לפרוץ המלחמה.
תוך כדי המלחמה, בשנת 1863, הכריז לינקולן על שחרור כללי של העבדים במדינות המורדות. להכרזה זו היה תוקף סמלי ומורלי רב. אומנם מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטות לינקולן, אך בכל מקום שאליו הגיע צבא הצפון שוחררו העבדים. במרילנד, דלוור, קנטקי ומיזורי, מדינות שהנהיגו עבדות אך לא התפלגו מארצות הברית, בוטלה העבדות רק ב-1865.
ביטולה הסופי של העבדות הוכרז ב-18 בדצמבר 1865, עם הודעת מזכיר המדינה לפיה נכנס לתוקף התיקון ה-13 של חוקת ארצות הברית ב-6 בדצמבר עם אשרורו בידי מדינת ג'ורג'יה. קבלת תיקון זה היוותה תנאי לצירופן המחודש של המדינות הדרומיות לאיחוד.
על המשמעות המכרעת שהייתה להעסקתם של עבדים על כלכלת הדרום תעיד העובדה שרק מלחמה שבה נהרגו שש מאות אלף צעירים אמריקאיים יכולה הייתה לפתור אחת ולתמיד את שאלת העבדות.
[עריכה] מצבם של העבדים
לא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויות עבדים. באחוזות החקלאיות הגדולות היו תנאיהם קשים במיוחד. בהן היו שכיחים עונשים פיזיים קשים ביותר שכללו הצלפות. היו חוקים שאסרו רצח שרירותי של עבדים, אך הם נאכפו בסלחנות מרובה. אחד הדברים הטראגיים היה שבקלות יכול היה אדון, אם חפץ בכך, להפריד בין משפחות ובין אם לילדיה. העבדים מיעטו להתנגד, אם כי היו אפיזודות של מרי, ובדרך כלל הייתה צורת ההתנגדות המקובלת ביותר שלהם - בריחה.
כל העבדים היו אפריקאים במוצאם, אך בחלקם היו ממוצא מעורב, לעתים צאצאי האדון עצמו, שעשה שימוש מיני בשפחתו. מקרב השחורים בני החורין, היו שרכשו להם עבדים בעצמם.
