פס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: יש לערוך כערך אנציקלופדי. לתקן ניסוחים ולהוסיף מקורות לעובדות.. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| פס | |||
|---|---|---|---|
|
|||
 |
|||
| מדינה | מרוקו | ||
| מחוז | פס - בולמן | ||
| תאריך ייסוד | 789 לספירה | ||
| אוכלוסייה - עירונית |
946,815 (נכון ל2004) |
||
| תמונת לווין | |||
פס (או פאס, فـاس בערבית, Fès בצרפתית) היא העיר השלישית בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה ורבאט. בפאס חיים כיום כמיליון תושבים, רבים מהם משכילים, מהפכנים והשמרנים של מרוקו. מיקומה הגיאוגרפי של פס הוא במרכז מרוקו, מה שהולם את שליטתה על מרכזי ה"עצבים" ועמדות הכוח במדינה.
פס כיום היא למעשה איחוד של שלוש ערים. פס אל באלי-פס העתיקה, נוסדה על ידי אידריס ה-2 בשנת 789 לספירה על גדות נהר פס. כעבור חמש מאות שנים הוסיפו הסולטנים המריניים פניני אדריכלות ספרדיים מוריים רבים לעיר העתיקה, ובנו את פס אל ג'דיד (פס החדשה) מחוץ לחומות. במהלך המאה ה-20 בנו הצרפתים את פס המודרנית (ויל נובל) כ-2 ק"מ מערבה.
לאורך השנים הייתה בפס קהילה יהודית, ונודעה לה חשיבות כיוון שישבו בה הוגים ופוסקים גדולים כגון רבי יוסף אבן מיגאש, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) וגדול פוסקי ההלכה - הרמב"ם.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
תולדות העיר מתחילות זמן קצר אחרי שהערבים פלשו בסערה לצפון אפריקה אחרי מותו של הנביא מוחמד. עד היום נחשבת העיר פס לאחת הערים הקדושות לאסלאם. פס היא העיר העתיקה מבין ארבעת הערים המלכותיות של מרוקו, והיא נחשבת כמעוז דתי מצד אחד וכמרכז לימודי מתקדם מאידך. פס הייתה בירת מרוקו בתקופות שונות וארוכות ותושבי העיר רואים בה עדיין את בירתה התרבותית של מרוקו.
לשם "פס" יש שני הסברים: לפי האגדה, כשהחלו הבנאים לחפור את היסודות הראשונים, נמצא מכוש (פס בערבית) ומכאן שמה. אגדה אחרת מספרת כי בזמן מדידת העיר הגיעה קבוצת מבקרים פרסים הידועים בשבט פארס ומפולת סלעים קברה את כולם תחתיה, כאות זיכרון נקראה העיר פס.
בתחילת המאה ה-9 הגיעו לעיר 2000 משפחות מטוניס שהיגרו כדי למצוא מקום שליו לחיות בו. הם התקבלו בברכה ושוכנו על הגדה השמאלית של הנחל. רובע זה נקרא עד היום פס אל קירוואן (המלומדים). נבנו שני מסגדים גדולים - א-שייח וא-שרפה, שהפכו למרכזים תאולוגיים העוסקים במדע פילוסופיה ורפואה. האפיפיור סילבסטר ה-2 למד בפאס מתמטיקה והביא את המתמטיקה הערבית ואת השיטה העשרונית לאירופה. נבנו עשרות בתי מרחץ, פונדקים, טחנות קמח, חנויות ומרחצאות. העיר שגשגה.
במאה ה-10 תוקף השבט הברברי זנטה וכובש את פס. בתקופה זו, שני אחים מפלג אחר התיישבו בשני חלקי העיר ונלחמו ביניהם. תקופה זו נרשמה בהיסטוריה כתקופה של 70 שנות אלימות ושפיכות דמים.
במאה ה-11 המוראביטון בהנהגת יוסף אבן תאשפין משבט הסנהג'ה מכריז על עצמו כסולטן מרוקו וקובע את הבירה במרקש. בתקופה זו העיר מתפתחת ונבנים בתי מדרש, פונדקים, מזרקות וחומה. בנוסף, נבנה סכר על נחל פס ומערכת הובלת מים לבתי העיר. החומה המפרידה בין חלקי העיר נהרסת, ונבנה גשר על נחל פס.
במאה ה-12, עם מות מייסד שושלת האלמוואחידון עבדאללה אבן טומארט, עולה תחתיו עבד אלמואמין, שהיה קנאי לדת ומצביא מוכשר בשדה הקרב, וכובש את ערי מרוקו, ובתוכן את פס. עבד אל מואמין בנה סכר עץ בערוץ הנחל וחסם זרימתו, וכשפתח את הסכר געשו המים ונחשול אדיר שטף את העיר וגרף את חומותיה, בתיה ואנשיה. טענתו הייתה שהוא מתעב את ראוותנות הבניה של המוראביטון עם הפיתוחים והעיטורים שקישטו המסגדים. את חומות העיר הרס בטענה שהן מיותרות, ואמר: "חומותיי הינן צדק החרב".
בתקופת מוחדון פס הייתה המרכז הדתי והרוחני של האימפריה האסלאמית הגדולה שכללה את צפון אפריקה וספרד.
במאה ה-13 העיר נכבשת על ידי בני מרין הסולטאן אבו יוסף יעקוב, בנו של מייסד השושלת. הוא מעתיק את בירתו לפס. אבו יוסף יעקב מייסד את פס אל ביידה ופס אלג'דידיה. בונה את ארמונו ובנייני המחאז'אן (המינהל) וכן את בתי החיילים והפקידים. המרינים יוצאים מפס למסעות כיבוש בספרד ומוקם בה מחנה למניעת מרד בפס אל באלי.
המאה ה-16 הסעדינים- הגיע מנהיג מולאי אחמד מעמק הדרע (נאות מדבר בדרום מרוקו) דחק את שלטון הוואטסים, אנשי פס שלא קיבלו מרותו הוגלו למדבר והוא עבר לגור בתארודנת.
עבד אלמלכ בשלטון, השקט נשמר בפס 30 שנה. הסעדים פיארו ובנו את העיר בסגנון ספרדי מוסלמי. החידוש היחידי היה השימוש בשיש שיובא מאיטליה. הם שילמו עבורו בסוכר- ק"ג סוכר תמורת ק"ג שיש.
במאה ה-17 מולאי עבאס אחמד (המכונה אל דהבי - המוזהב) כובש את טימבוקטו, בוזז את זהבה ומעסיק את אנשי פס כעונש בהטבעת מטבעות זהב. הבירה בתקופת הסעדינים הייתה מרקש. לאחר מותו בניו החלו רבים על כיסאו ופס שרויה שוב באנדרלמוסיה ומלחמת אחים.
תוך ייאוש פנו אל מולאי שריף ממשפחת השריפים שמלך בתאפילאלת, בעזרת בני שבטו כבש את פס, אך מהר מאוד גורש על ידי בני משפחתו.
אחריו מגיע מולאי ראשיד שנודע כרודן אכזר מייסד השושלת העלווית חסנית פילאלית, משקם את פס וכופה על תושביה הקפדה על חוקי האסלאם.
יורשו מולאי איסמעיל חושד בתושבי פס ובחר במקנס כבירה, מאז,תחרות ושנאה בין שתי האוכלוסיות עד היום.
פס מאבדת את גדולתה המדינית והתאולוגית בעולם המוסלמי, עד שהשליט העלוואי מולא עבדאללה החיה אותה במאה ה- 19.
[עריכה] העת החדשה
תקופת הפרוטקטורט - בין השנים 1912-1956 הייתה פס תחת חסות צרפתית. המרשל ליאוטה הכריז על פס כאתר היסטורי שמור ומציל אותה מהריסותיה. ב-1916 - ליאוטה התיישב ברבאט, והעביר איתו את מרכז השלטון. במקביל, בנה ליאוטה את הנובל ויל מדרום מערב לשתי הערים העתיקות. מאז מוחמד ה-5 המשיכה שושלת המלוכה לראות ברבאט כבירתה. בתקופה זו נטשו רבים מבני המקום, ויהודים רבים עלו ארצה או היגרו לצרפת. היות ואנשי פס נחשבו למורדים פוטנציאלים בצרפתים, בתקופת החסות נבנו שתי מצודות על חורבות ישנות, מצפון ומדרום כשביניהן יושבת העיר.
[עריכה] אתרים בעיר
המדינה- פס אל באלי (פס העתיקה) היא אחת הגדולות מסוגה בעולם, ויש בה 9,400 רחובות וסמטאות. אין כניסה לכלי רכב, מלבד חמורים. בקצה המדינה נמצא "סוק אל-עטארין" (שוק התבלינים) שבו קשת גדולה המסמנת את הכניסה אל השוק, אפשר למצוא בנוסף לשלל התבלינים גם חפצי יבוא ומזכרות לתיירים.
בלבו של הרחוב נמצא דאר סעדה, בית פרטי מפואר של אחד מעשירי העיר במאה ה-19 שכיום יש בו חנות שטיחים ומסעדה מצוינת. מותר ומומלץ להיכנס פנימה. בהמשך הרחוב מזרחה נמצא עוד בית מפואר שבו פועלת מסעדת ה"ארמון של פס" מגג המסעדה נשקפת תצפית נפלאה על ה"מדינה".
באב בו ג'לוד- שער העורות - שער העיר, המרכזי שבשערי החומה המקיפה את העיר העתיקה. השער נבנה בשנת 1913 על ידי הצרפתים, בסגנון מסורתי, מעוטר באריחי קרמיקה כחולים וירוקים, כיוון שכחול הוא צבע העיר וירוק הוא צבע האסלאם. מפתח השער רואים את המינראט הירוק של מדרסת אבו אענאנייה והמינראט של מסגד סידי לזאז.
מדרסת אבו ענאנייה - המדרסה נבנתה ב-1355 על ידי השולטן המריני אבו עינאן. זו המדרסה האחרונה והמפוארת ביותר שנבנתה על ידי השולטן המריני, שהתפרסם בכך שהוליד 325 בנים ב-10 שנים, וכן בגלל שרשרת הוצאות להורג אכזריות ביותר. ה"עולמה", חכמי הדת של המסגד, לא מצאוהו ראוי לבנות מונומנט דתי חשוב, אך מתוך אמונה כי מעשים טובים שאדם עושה באחרית ימיו מכפרים על עברו הציעו לו לבנות את המדרסה רחוק ממסגד קיראווין על גבי המזבלה העירונית. הון עתק הושקע בבנייתה. כשנשאל אבו עינאן על המחיר, נטל את ספר החשבונות והשליכו לוואדי ואמר כי דבר יפה אינו נמדד בכסף.
יש לציין שרוב המדרסות נעלמו מן העולם המוסלמי בסוף ימי הביניים, אך בפס התקיימו עד שנות החמישים, ובחלקן מתגוררים תלמידי דת עד היום.
בית הרמב"ם - ביתו של הרמב"ם ניצב עד היום בעיר. כיום מתגוררת בבית משפחה מוסלמית אך אפשר להיכנס לביקור קצר. בכל היסטוריית התצלומים והציורים של בית הרמב"ם רואים את שעון המים שבו. שעון המים בנוי 13 דרגשי עץ ארז מגולפים ובתוכם היו משוקעות קערות פליז. השעון עוצב במאה ה-14 על ידי אומן מקומי. הסולטאן אבו עינאן, שרצה להזכיר את שעת התפילה קבע אותו בקיר מול המדרסה - הוא קיר ביתו של הרמב"ם.
מסגד קייראון - המסגד הגדול בצפון אפריקה עד הקמת מסגד חסן השני בקזבלנקה. המסגד נוסד בשנת 859 בידי פאטימה בת מוחמד פחרי עבור פליטים מתוניס. המסגד יכול להכיל 20,000 איש בו זמנית ויש לו 14 דלתות כניסה. בחלל המסגד יש 270 עמודים המחלקים אותו ל- 16 אולמות. בחצר המרוצפת שחור לבן יש העתק של ביתני "חצר האריות" בארמון אלהמברה שבגרנדה. ספריית האוניברסיטה שלו היא מהנרחבות בעולם האסלאם. הכניסה ללא מוסלמים אסורה.
[עריכה] היהודים בפס
במקום בו בחר מולאי אידריס ה-2 לבנות את פס, הוא מצא יהודים, נוצרים ופגאנים.
במאה ה-8 העיר מנתה 15.000 יהודים (יש גורסים 45.000)
במאה ה-11 ר' יצחק אלפסי התיישב בפס, ייסד בה ישיבה, ולימד בה תורה שנים רבות. בסוף המאה כבשו את פס שבטים קנאים ברברים ורצחו 6000 יהודים.
במאות ה-13 עד ה-15, תקופת המרינים, הוטב מצב היהודים. הם נהנו מחופש פעולה וזו הייתה תקופת פריחה כלכלית ורוחנית. עם שקיעת השושלת ותחיית הקנאות הדתית, נאלצו להגר לפאס אל ג'דיד ולבנות חיים בתוך שכונה משלהם, קרוב לארמון המלך. בסוף המאה ה-15, עוד לפני גרוש ספרד, החלו יהודי ספרד לנהור למרוקו. אחמד אל-ד'הבי ששלט בסוף המאה ה-16 קרא ליהודים להתיישב בעיר ובנה עבורם את מלאח, ליד הארמון.
באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה.
במאה ה-18 הרס המלך מולאי יזיד את בתי הכנסת והגלה את היהודים. כעבור שנתיים חזרו היהודים למלאח ההרוסה.
כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס. הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.
[עריכה] היהודים בעת החדשה
בימי שלטונן של צרפת וספרד הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא והם היו פעילים בכל תחומי החיים. בשנת 1939 ישבו במרוקו כ-225,000 יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי מרוקו מחוקיה המפלים של ממשלת וישי, אך הסולטאן לא התיר לגרשם ולהסגירם לידי הנאצים.
ב- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במיפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק היהודים העניים נשארו במלאח.
ב- 1935 פעלו בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת כל ישראל חברים ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.
ב-1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר.
בשנת 1948 היו במרוקו הצרפתית כ-238,000 יהודים, במרוקו הספרדית - כ-15,000, ובאזור החופשי טנג'יר - כ-12,000.
בשנים 1953-1948 עלו לישראל כ-30,000 מיהודי מרוקו, וב-1954/5 - כ-37,000. היהודים חששו שכאשר תהיה מרוקו למדינה עצמאית יתדרדר מצבם, אך לאחר שקיבלה את עצמאותה השתפר מצבם, ואילו העלייה לישראל הוגבלה.
ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת.
ב-1959 נאסר על יהודי מרוקו לעסוק בפעילות ציונית והיהודים סבלו מהתפרצויות של אנטישמיות. בתקופה זו עלו לישראל ב-1960-1956 כ-47,000 יהודים.
ב-1961, כשעלה חסן ה-2 על כס המלוכה, חל שיפור ניכר במצבם של יהודי מרוקו והותרה עלייתם לישראל. ואולם התנגדות התושבים המוסלמים ליהודים גברה, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים.
אוכלוסיית יהודי מרוקו היא הגדולה שבאוכלוסיות היהודיות בארצות ערב; ב-1985 נאמד מספרה ב-20,000. רובם המכריע של היהודים שעזבו את מרוקו יושבים בישראל; רבים אחרים היגרו לצרפת. במרוקו פועלים כמה ארגונים יהודיים בינלאומיים - ארגון הג'וינט , כי"ח וחסידי חב"ד.
[עריכה] פרשיית ספינת אגוז
בשנות ה-60 לא אפשרה מרוקו יציאת יהודים ממנה. ב-10 בינואר שנת 1961 יצאה בחשאי ממרוקו האונייה "אגוז", ועליה 46 יהודים, רובם ילדים ונוער. האונייה נקלעה לסערה, ו-43 מנוסעיה טבעו בים, ביניהם איש המוסד האלחוטן חיים צרפתי. שני אנשי צוות ניצלו.
פרשת טביעתה של "אגוז" העלתה לכותרות את העלייה החשאית של יהודי מרוקו, ורק בעקבות לחץ בינלאומי איפשרה מרוקו את יציאת היהודים ממנה. בשנת 1994 דאגה מדינת ישראל להביא את גופות הנספים ממרוקו לקבורה בישראל. תאריך טביעתה של אניית אגוז, כ"ג בטבת תשכ"א, נקבע כיום זיכרון ממלכתי לציון המחתרות וההעפלה מצפון אפריקה.
[עריכה] ערים תאומות
