פרנסיסקו פיסרו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסיסקו פיסרו (נולד ככל הנראה ב-1475, נפטר ב-26 ביוני 1541) היה מגלה ארצות וקונקיסטאדור ספרדי, כובש אימפריית האינקה ומייסד העיר לימה, בירתה המודרנית של פרו.
פיסארו נולד בתחילת העשור השמיני של המאה ה-15 בעיר טרוחיו (Trojillo) שבספרד, כבנו הממזר של גונסאלו פיסרו האב, קולונל בחיל הרגלים הספרדי. אחיו הצעירים של פיסארו, גונסאלו הבן, חואן השני והרנאנדו, היו גם הם קונקיסטדורים, ושלטו בתקופות שונות בפרו.
מעט ידוע לנו על שנות ילדותו של פיסארו. מעדויות מאוחרות יותר אודותיו ניתן להסיק כי ימי נערותו עברו עליו בהזנחה מצד משפחתו, הזנחה שבאה לידי ביטוי בהיותו אנאלפבית במשך כל ימי חייו. זמן קצר לאחר הגעת השמועות בדבר העולם החדש ליבשת אירופה, ארז פיסארו את מטלטליו ובשנת 1502 עלה על ספינה ושם פעמיו אל עבר היבשת החדשה. הוא קבע את מושבו באי היספניולה, משם יצא כשכיר למספר משימות חקר וכיבוש בשליחות הכתר הספרדי. במסגרת משלחות אלו תר פיסארו ברחבי מרכז אמריקה, ואף הגיע לחופיו של האוקיינוס השקט באחד המסעות לחקר פנמה. לאחר מסעות אלו התיישב פיסארו בפנמה והקים שם חווה לגידול בקר.
תוכן עניינים |
[עריכה] המסעות לדרום אמריקה
הנסיון הראשון בהיסטוריה האירופית להגיע אל יבשת אמריקה הדרומית נערך בשנת 1522 בהנהגתו של קונקיסטדור ספרדי בשם פסקאל דה אנדאגויה. המסע, אשר לא הרחיק לכת מעבר לחופי קולומביה, אמנם נכשל במטרתו הראשונית - כיבוש היבשת החדשה, אך אף על פי כן נודעה לו חשיבות מכרעת בהיסטוריה של גילוי היבשת וזאת מכיוון שהיה זה במהלך מסע זה בו, כתוצאה ממפגש עם שבטי ילידים שונים, נודע לראשונה למתיישבים האירופים על קיומה של ממלכה עשירה כקורח, אשר נמצאת מדרום לטריטוריות שהיו מוכרות עד אז למתיישבים ושמכונה "בֶּרוּ" (Berú, שם שעוות מאוחר יותר לשם המוכר לנו כיום - פרו).
כאשר הגיעה משלחתו של אנדאגויה לשפך נהר סן חואן (כיום חלק מהגבול בין אקוואדור לקולומביה) הורע מצבו הבריאותי של מפקד המשלחת, והוא קיבל את ההחלטה לחזור כלעומת שבא ולשוב לפנמה. מיד עם שובו של אנדאגויה לפנמה, הוא החל מפיץ את הסיפורים אודות "בִּירוּ" (Birú), הארץ שנמצאת בדרום ושכולה זהב - תיאור שמיד הצית בראשיהם של ההרפתקנים הספרדים בפנמה את הרעיון שארץ זו היא לא אחרת מאשר אל דוראדו האגדית.
השמועה על ממלכת הזהב, יחד עם הסיפורים על הצלחותיו של הרנאן קורטז שנים ספורות לפני כן במקסיקו, גרמו לפיסארו לקום ולארגן סדרת משלחות שמטרתן אחת - חיפוש העושר האגדי של ממלכת האינקה.
בשנת 1524 הנהיג פיסארו שותפות שכללה מלבדו כומר מקומי בשם הרנאנדו דה לוקה ואיש צבא המלך ששמו דייגו דה אלמאגרו. מטרתה של הברית הייתה ארגון בפועל של משלחת לכיבוש וחקר הארצות שמדרום לקולומביה - המקום הדרומי ביותר אליו הגיעו הקונקיסטדורים עד לאותה תקופה. השלושה הסכימו לחלק ביניהם בצורה שווה את הרווחים אותם הם צפו להשיג בכיבוש הארץ החדשה. כמו כן הוסכם כי פיזארו יהיה מפקדה של המשלחת, אלמאגרו יספק את הציוד, המזון ואת צרכי ההגנה של המשלחת, בעוד באחריותו של דה לוקה ארגון המימון הכספי של המסע.
[עריכה] המשלחת הראשונה (1524)
ב-13 בספטמבר 1524, עזבה את חופי פנמה המשלחת הראשונה מתוך שלוש לכיבוש פרו, עם פיסארו בראשה ותחתיו 80 אנשים וארבעה סוסים. דייגו דה אלמאגרו נשאר בפנמה במטרה לגייס אנשים וציוד נוספים למסע אליו יצטרף ברגע שישלים את משימתו. אולם המשלחת, שזכתה לברכתו הרשמית של מושל פנמה, פדרו אריאס ד'אוילה, לא הצליחה כמצופה, בלשון המעטה. ספינתו של פיסארו הספיקה להדרים עד לחופיה המערביים של קולומביה, שם החלו להערם בדרכם קשיים רבים דוגמת מזג אוויר גרוע, חוסר במזון ועימותים מזוינים חוזרים ונשנים עם הילידים המקומיים, אשר במהלך אחד מהם איבד אלמאגרו את עינו כתוצאה מפגיעת חץ.
השמות אותם העניקו הכובשים למקומות בהם חנו, משקפים נאמנה את מורת רוחם בעת המסע: "פוארטו דֶסֶאַדוֹ" (הנמל הרצוי), "פוארטו דל הָאמְבּרֶה" (נמל הרעב) ו"פוארטו קוּומַאדוֹ" (הנמל השרוף). ברצונו להמנע מקרבות נוספים עם הילידים, דבר שעלול להמריד עליו את אנשיו הממורמרים, החליט פיסארו לבסוף לחדול את המסע הראשון ולשוב לפנמה בידיים ריקות.
[עריכה] המשלחת השנייה (1526)
שנתיים לאחר חזרתה של המשלחת הכושלת, החלו פיסארו, אלמאגרו ודה לוקה בהכנות ליציאתה של משלחת נוספת. מושל פנמה לא שש לאשר את משלחתו השנייה של פיסארו, וזאת בעיקר משום שהוא עצמו היה עסוק בארגונה של משלחת דומה לאזור ניקרגואה, אך לאחר שהטוען למשרת המושל הכריז על כוונתו לעודד משלחות לתור את הדרום המיסתורי הוא נאות לבסוף לאשר את הבקשה.
באוגוסט 1526, לאחר שתמו ההכנות, עזבו שתי ספינות ועליהן 160 אנשים תחת פיקודו של פיסארו את פנמה והפליגו דרומה. המשלחת יצאה בתחילה אל הנקודה הדרומית ביותר אליה הגיע פיסארו במסעו הקודם - נהר סן חואן ומשם המשיכה דרומה. בהגיעה לחופיה הדרומיים של קולומביה התפצלה המשלחת: פיסארו נשאר לתור את אזור החוף, בעוד אלמאגרו נשלח בראש הספינה השנייה חזרה לפנמה במטרה לחזור עם תגבורת. לאחר פיצול המשלחת קיבל פיסארו החלטה לפצל גם את הכח שנשאר לו. הוא שלח את הנווט הראשי שלו, בארטולומה רואיס, שיפליג דרומה לאורך החופים, בעוד הוא עצמו נשאר על החוף המבודד יחד עם קומץ מאנשיו.
הנווט רואיס אכן המשיך להפליג דרומה, וזמן קצר לאחר שחצה דרומה את קו המשווה, נתקלה ספינתו בדוברה ועליה ילידים מהעיר טומבס, עיר מחוז בגבולה הצפוני של ממלכת האינקה. אנשיו של רואיס שבו את הדוברה והופתעו למצוא על סיפונה כמויות נכבדות של טקסטיל, חפצי קרמיקה וכן מספר פריטים עשויים זהב, כסף וברקת. חלק מהילידים אשר היו על הדוברה נשבו בידי רואיס כדי שיוכלו לשמש כמתרגמים בעת הצורך. רכוש זה היה למעשה הרכוש היחידי אותו הצליחה המשלחת השנייה להשיג, אולם היה די בכמות הזהב הקטנה אשר נתפסה כדי להלהיב מספר רב של קונקיסטדורים לצאת ולחפש את המקור ממנו הגיעה המתכת היקרה.
לאחר שנתקל בדוברה, החליט רואיס לחזור צפונה ולעדכן את מפקדו. בהגיעו לחופי קולומביה הוא מצא את פיסארו ואנשיו באפיסת כוחות כתוצאה מהתנאים הקשים ששרו באזור אותו הם תרו. זמן קצר לאחר חבירתו של רואיס לפיסארו הגיעה גם ספינתו של אלמאגרו למקום. התגבורת שהביא איתו אלמאגרו כללה מלבד מזון ומצרכים גם כ-80 אנשים נוספים אשר הגיעו אל העולם החדש מספרד כשבליבם מנשבת רוח ההרפתקנות לה היו זקוקים פיסארו ואנשיו הרצוצים. התגבורת, יחד עם ממצאיו המעודדים של רואיז גרמו לפיסארו להחליט כי המשלחת תמשיך דרומה לאזור אותו חקר רואיס. לאחר מסע קשה בים הגיעה המשלחת לחופי אקוואדור, שם נתקלו האנשים באוכלוסייה גדולה מאוד של ילידים אשר רק לאחרונה קיבלו על עצמם את שלטון ממלכת האינקה. אופיים המרדני והלוחמני של הילידים, יחד עם עדיפותם המספרית הברורה, גרמו לבסוף לספרדים להחליט שלא לקבוע את מושבם באזור זה, אלא להמשיך ולשהות על ספינותיהם בים.
[עריכה] שלושה עשר בעלי התהילה
לאחר מחלוקות רבות בין פיסארו לאלמאגרו הוחלט לבסוף כי המשלחת תתפצל בשנית. פיסארו, יחד עם מספר אנשים, ישאר במקום מבטחים - האי "איסלה דה גאיו" אשר נמצא בקרבת החוף, בעוד אלמאגרו יחזור פעם נוספת לפנמה יחד עם הכומר דה לוקה כדי לגייס מספר רב של אנשים שיאפשר התמודדות עם הילידים. הנחתו של פיזארו הייתה כי כעת, משבידיו הוכחות לעושרה של הארץ החדשה, יהיה קל יותר לגייס את מספר האנשים הדרוש לו כדי לכובשה. אולם, מושלה החדש של פנמה, פדרו דה לוס ריוס, בשומעו על כך שנתיניו ההרפתקנים חולים ואף נהרגים בארצות נידחות, סרב לאשר את בקשתו של אלמאגרו למשלחת שלישית בשנת 1527. במקום לאשר את גיוס התגבורת לה היה זקוק פיסארו, שלח המושל החדש שתי ספינות בפיקודו של חואן טאפור, שמטרתן האחת הייתה להחזיר לפנמה את פיסארו ואנשיו ממקום מושבם באיסלה דה גאיו חזרה לפנמה. כשהגיע טאפור לאיסלה דה גאיו נדהם פיסארו לשמוע את הדרישה שבפיו להתלוות אליו חזרה לפנמה. במעשהו המפורסם עמד פיסארו על החוף החולי, צייר קו ישר בחול בעזרת חרבו ואמר: "בצד זה מונחת פרו על אוצרותיה, ואילו בצידו האחר של הקו - פנמה ודלותה. יבחר נא כל אדם, לאן ילך הקסטיליאני האמיץ?"
רק שלושה עשר אנשים נשארו לצידו של פיסארו. החבורה, שמאוחר יותר זכתה לכינוי "שלושה עשר בעלי התהילה" (בספרדית: Los trece de la fama), צפתה בספינותיו של טאפור המתרחקות חזרה לפנמה כשעל סיפונן רוב רובה של משלחתו המקורית של פיסארו. הנווט הראשי רואיס, נסע גם הוא עם טאפור כדי להצטרף למאמציהם של דה לוקה ואלמאגרו בגיוס אנשים למשלחת נוספת. לאחר שעזבו ספינותיו של טאפור, בנו פיסארו ו-13 אנשיו ספינה רעועה, והפליגו בה כ-15 קילומטרים צפונה אל האי "לה איסלה גורגונה", שם בילו שבעה חודשים עד להגעת התגבורת.
בינתיים בפנמה, נאות המושל דה לוס ריוס, לאחר הפצרות רבות מצידו של דה לוקה, לממן מסע של ספינה בודדת אך למטרה אחת: החזרתו הסופית של פיסארו אל פנמה לא יאוחר משישה חודשים מיום עזיבת הספינה את הנמל. אלמאגרו ודה לוקה קפצו על המציאה ויצאו עם הספינה דרומה, הפעם ללא כל מגוייסים חדשים, לפגוש את פיסארו. משנפגשו השלושה בלה איסלה גורגונה, הם החליטו שלא לשוב לפנמה כמצוות המושל, אלא להמשיך ולהפליג דרומה, כפי שהמליצו המתרגמים האינדיאנים של רואיס. בחודש אפריל של שנת 1528 הם הגיעו לבסוף לחופי העיר טומבס, בכך היו האנשים הלבנים הראשונים אי פעם לדרוך על אדמת פרו.
בטומבס התקבלו האנשים בחמימות רבה על ידי ה"טומפיס" הילידים המקומיים. לאחר ההגעה לטומבס חקרו אנשיו של פיסארו את האזור והגיעו למסקנה כי מדובר בארץ פוריה ביותר אשר תושביה עשירים מאוד. לראיה ציינו האנשים כי בתי המכובדים המקומיים מעוטרים בכסף וזהב לרוב. באותו הזמן נתקלו אנשיו של פיסארו לראשונה גם בלמה, אותה כינה פיסארו "גמל קטן". עורם הלבן של הספרדים, יחד עם שריונותיהם הבוהקים נתנו להם את הכינוי המקומי "ילדי השמש", עדות לכבוד הרב שרחשו להם הילידים שהשמש היה אחד מאלוהיהם.
לאחר שהשתכנעו כי זו אכן הארץ העשירה אותה חיפשו, החליט פיזארו לשוב לפנמה, הפעם כדי להכין את משלחת הכיבוש האחרונה והגדולה מכולן. שניים מאנשיו של פיסארו נשארו בטומבס בכדי ללמוד את שפת המקומיים ומנהגיהם, בעוד מספר ילידים המשיכו עם פיזארו צפונה כדי לשמש כמתורגמנים בהמשך.
לאחר יותר משמונה עשר חודשים בדרכים, החל פיזארו במסעו חזרה לעבר פנמה כשבליבו הידיעה שלא ישתהה שם זמן רב לפני שיצא שוב אל פרו.
[עריכה] המשלחת השלישית (1529)
כאשר אסר מושל פנמה דה לוס ריוס על קיומה של משלחת נוספת לפרו החליטו פיסארו ועמיתיו לעקוף את סמכותו של המושל ולבקש את ההיתר והמימון למשלחת זו הישר אצל מלך ספרד. באביב של 1528 הפליג פיסארו מפנמה לספרד והגיע לנמל סביליה בקיץ של אותה השנה. הוא נתקבל לראיון אצל המלך קרל החמישי בארמונו בטולדו. הוא תיאר למלך את מסעותיו בדרומה הלא מוכר של היבשת החדשה ואת הארצות העשירות אותן חקרו אנשיו במטרה "להרחיב את האימפריה הקסטיליאנית". המלך, אשר בדיוק עמד לצאת במסע לאיטליה, התרשם מתיאוריו של פיזארו והבטיח את תמיכתו במאמץ לכיבוש פרו. בהעדרו של המלך הייתה זו המלכה איזבלה אשר חתמה על ההצהרה המפורסמת (ה-Capitulación de Toledo) שאישרה לפיסארו להמשיך בכיבוש הספרדי בפרו. פיסארו הוכרז כמושל, ומושל צבאי בכל הטריטוריות החדשות אותן יכבוש, מקו החוף ועד 200 ליגות אל תוך היבשת. לפיסארו ניתנו כל זכויות המושל בארץ החדשה בעוד עמיתיו לתכנון המשלחת לא הוכרו רשמית כבעלי זכות על הטריטוריה או כבאי כוחו של הכתר הספרדי, עובדה שמאוחר יותר הביאה לריב בין פיסארו לאלמאגרו.
אחד מסעיפי ההצהרה דרש מפיסארו גיוס 250 אנשים אשר ישמשו כצבאו בעת הכיבוש תוך שישה חודשים כתנאי לתמיכת הכתר במשלחת. סעיף זה יצר לפיסארו זמן אותו הוא ניצל לביקור בעיר מולדתו שם שיכנע את אחיו הצעיר הרנאנדו וכמה חברי ילדות שלו להצטרף אליו למסעו אל פרו. בתקופה זו הצטרף אל פיזארו פרנסיסקו דה אוריאנה אשר עתיד לחקור ולגלות את כל אורכו של נהר האמזונאס. אחיו האחרים של פיסארו החליטו גם הם להצטרף למסע.
כאשר הייתה המשלחת מוכנה לצאת לדרכה כעבור שנה מיום הגעתו של פיסארו לספרד, היא מנתה שלוש ספינות, מאה ושמונים איש ועשרים ושבעה סוסים. מאחר שפיסארו לא עמד במכסת האנשים אותה דרש הסכמו עם המלך, הוא הפליג בינואר 1530 עם ספינתו בחשאי מספרד לעבר האיים הקנריים, שם פגש את אחיו ואת שתי הספינות הנותרות. לאחר איחוד המשלחת יצאו פיסארו ואנשיו בדרכם אל פנמה.
המשלחת השלישית והאחרונה בראשותו של פיסארו הפליגה דרומה מפנמה אל פרו ב-27 בדצמבר 1530.
[עריכה] כיבוש פרו (1532)
בשנת 1531 נחת פיסארו בחופי אקוודור, שם מצא כמויות זעירות של כסף, זהב ואיזמרגד. הוא דיווח על כך לאלמאגרו שנשאר בפנמה לגיוס אנשים נוספים. על אף שכוונתו הראשונית הייתה להפליג ללא הפסקה לטומבס ושם להחל בכיבוש, הוא נאלץ להתמודד מול הילידים בני הפונה. בקרבות נהרגו 3 ספרדים וכ-400 ילידים נהרגו או נפצעו באורח אנוש. לאחר שוך הקרבות המשיכה משלחתו של פיזארו דרומה והגיעה לחופי טומבס. להפתעתם הרבה העיר הייתה חרבה ונטושה. לשני הספרדים שנשארו בה בשנת 1528 לא היה זכר. הפליטים הבודדים מקרב הילידים אשר פגשו בפיסארו הסבירו כי שבטי הפונים פלשו לאזור ובזזו את העיר כחלק ממלחמת האחים שהתרחשה באותה עת בממלכה.
לאור התגלית לגבי מצבה העגום של טומבס החליט פיסארו לשנות את תכניותיו המקוריות ולצאת במסע יבשתי אל פנים היבשת, מסע שבקיצו יקימו אנשיו את ההתישבות הספרדית הראשונה בפרו (והשנייה בכל דרום אמריקה, לאחר יסוד "קדיז החדשה" בונצואלה בשנת 1521). ביולי 1532 הונחה אבן הפינה לעיר סן מיגל דה פּיוּרה. לאחר הקמת היישוב יצאו קומץ מאנשיו של פיסארו, בהנהגת הקונקיסטדור הרנאנדו דה סוטו, לתור את הארץ. הם שבו כעבור ימים אחדים כשבידיהם מספר תשורות מוזהבות, שליח של מלך האינקה ובפיו הזמנה אישית לפגישה שברצונו לערוך עם הספרדים.
מלחמת האזרחים שנערכה בממלכת האינקה העלתה לשלטון במדינה את המלך אטאהואלפה לאחר שהאחרון הדיח את אחיו הואסאקר מהשלטון. לאחר שוך הקרבות בחר אטאהואלפה שלא לחזור לבירת הממלכה קוזקו אלא להשאר בעיירה קאחאמארקה במטרה לפגוש באנשים הלבנים שעוררו את סקרנותו. לאחר מסע רגלי של כחודשיים הגיע פיסארו עם חייליו לעיר והחל במגעים לתאום הפגישה עם מלך האינקה. משימת תאום המפגש הוטלה על הרננדו דה סוטו יחד עם נזיר ספרדי ומתרגם מקומי. אולם, על אף כוונותיו המוקדמות סירב אטאהואלפה להפגש עם הספרדים בטענה שהוא לעולם לא ישמש כמשנה לשליט אחר. אמירה זו הביאה למתקפה של הספרדים על צבאו של המלך, התקפה שהפכה לקרב הנודע בשם קרב קאחאמארקה, אשר נערך ב-16 בנובמבר 1532.
לאורך כל הקרב הייתה ידיהם של הספרדים בעלי הנשק החם על העליונה. פיסארו לכד והוציא להורג את 12 חברי משמר הכבוד המלכותי ושבה את המלך עצמו. המלך הוחזק בחדר אשר נודע כ"חדר הכופר", לאחר שאטאהואלפה התחייב למלאו בזהב בתמורה לשחרורו. למרות שהמלך קיים את הבטחתו וניפק את כמות הזהב המדוברת, הוא נשפט בפני הספרדים ונמצא אשם בהריגת אחיו המלך החוקי ובקשירת קשר נגד פיסארו וכוחותיו. אטאהואלפה הוצא להורג על ידי הספרדים בחניקה ב-29 באוגוסט 1533.
שנה לאחר הריגתו של מלך האינקה האחרון פלש פיסארו בראש כוחותיו לקוזקו הבירה ובכך השלים את הכיבוש הספרדי של פרו. בירת ממלכת האינקה יצרה רושם עז על פיסארו ובאמצעות חייליו הוא כתב מסר למלך ספרד לפיו: "עיר זו היא הגדולה והמרשימה ביותר מבין הערים אשר נמצאו במדינה זו או בהודו כולה. בטוחני, הוד מעלתך, כי יופיה של העיר ובניניה יהיו יוצאי דופן אפילו בספרד."
למרות הערכתו הרבה לבירת האינקה, החליט פיסארו כי מיקומה ההררי של העיר וריחוקה מהים ימנעו ממנה לשמש נאמנה כבירת פרו הספרדית. מאחר שלא נמצאה בממלכה עיר אחרת שתוכל לשאת בתואר ייסד פיסארו את העיר לימה, בירתה הנוכחית של פרו, ב-18 בינואר 1535.
נסיון של בני האינקה לשקם את המלוכה בבירתם נמנע על ידי התערבות צבאית של כח ספרדי ברשותו של אלמאגרו. לאחר הכנעת המרידה פרץ ויכוח בין פיסארו לאלמאגרו בנוגע לסמכויות השיפוטיות של הספרדים במדינה. הסכסוך התגלע לכדי קרב מזוין, בו הובס אלמאגרו והוצא להורג. אולם, הריגתו של אלמאגרו לא שמה קץ לסכסוך, וב26 ביוני 1541 נקם בנו של אלמאגרו מאשתו האינדיאנית את מות אביו ורצח את פיסארו.
