קרב קנה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בקרב שהתרחש בשנת 216 לפנה"ס. לערך העוסק בקרב שהתרחש בשנת 1018, ראו קרב קנה (1018).
| קרב קנה | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||
|
|||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||
| הרפובליקה הרומית | קרתגו | ||||||||||
| מפקדים | |||||||||||
| לוקיוס אמיליוס פאולוס וטרנטיוס וארו | חניבעל | ||||||||||
| כוחות | |||||||||||
| כ-40,000 רגלים כבדים, כ-9,000 רגלים קלים, כ-25,000 רגלים בעלי חימוש בינוני כ-6,000 פרשים, מחציתם קלים | כ-10,000 רגלים כבדים, כ-22,000 רגלים בינוניים כ-8,000 רגלים קלים, כ-10,000 פרשים, מתוכם כ4,000 כבדים | ||||||||||
| אבדות | |||||||||||
| כחמישים אלף הרוגים, 10,000 חיילים נשבו | 6,000 | ||||||||||
קרב קנה (2 באוגוסט 216 לפנה"ס), אחד הנצחונות הגדולים של חניבעל על הרומאים, ודוגמה מוקדמת לטקטיקה של כיתור באמצעות תנועת מלקחיים באמצעותה הביס חניבעל צבא בעל עליונות מספרית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההקדמה לקרב
בתחילת המלחמה הפונית השניה הפתיע המצביא הקרתגני חניבעל את יריביו הרומאים כשחצה את הרי האלפים בתקופת החורף בראש צבא גדול, וזכה בשני נצחונות - האחד בקרב טרביה, והשני בקרב באגם טרסימן. לאחר כשלונות אלו של הצבא הרומי מינו הרומאים את פאביוס מאקסימוס למשרת דיקטטור, וזה החל במלחמת התשה, כאשר נמנע מלהתייצב חזיתית אל מול צבאות חניבעל והעדיף להתנכל לקווי האספקה שלו, במטרה להתישו כשהוא רחוק ממולדתו. טקטיקה זו, עד כמה שהיא נראית נבונה במבט לאחור, לא הייתה מקובלת על ההמון הרומי וזיכתה אותו בתואר "קונקטאטור" (Cunctator), כלומר "המתמהמה". בשנת 216 לפנה"ס מונו שני קונסולים - לוקיוס אמיליוס פאולוס וטרנטיוס וארו, מתוך מטרה מפורשת שהם יובילו את הצבא הרומי למלחמה פנים אל פנים מול צבאות חניבעל.
[עריכה] סדר הכוחות בקרב
הקרב נערך ליד העיירה קנה שבמחוז אפוליה בדרום מזרחאיטליה. הרומים הציבו למערכה 8 לגיונות. בסך הכול יצאו לקרב כ-80,000 חיילים, ועשרת אלפים מהם נותרו כחיל מצב לשמירת המחנה. החילות מנו:
- כ-40,000 רגלים כבדים.
- כ-9,000 רגלים קלים.
- כ-25,000 רגלים בעלי חימוש בינוני
- כ-6,000 פרשים, מחציתם קלים.
אל מולם מנו חילות חניבעל:
- כ-10,000 רגלים כבדים.
- כ-22,000 רגלים בינוניים
- כ-8,000 רגלים קלים.
- כ-10,000 פרשים, מתוכם כ4,000 כבדים.
הפריסה המקובלת של הצבאות באותה התקופה הייתה להציב את הרגלים במרכז, ולפרוס באגפים את הפרשים. הרומים פרסו את צבאם בצורה המקובלת, אך העדיפו עומק על רוחב בפריסה, כך שיצרו חזית השווה ברוחבה לחזיתו של חניבעל, מתוך תקווה ללחוץ על מרכז החזית של חניבעל ולהביא לשבירתו המהירה.
חניבעל שינה במקצת פריסה זו. הוא הציב במרכז את חייליו החלשים ביותר (איברים וגאלים, ואת לוחמיו הטובים יותר (שכירי חרב אפריקנים) הציב בין הפרשים באגפים. את הפרשים חילק חניבעל כך שרוב הכוח היה בצדה הימני של החזית. ההיסטוריון היווני פוליביוס אשר תאר את הקרב, תאר את צורת המרכז הקרתגני החלש כסהרון, המתעקל החוצה כלפי הצבא הרומי באגפים. יש האומרים שתיאור זה הוא מוגזם, וצורת הסהרון לא הייתה מכוונת, אלא נבעה מפני הקרקע באזור, או מתגובת הרתע הטבעית של חיילי חניבעל כשנתקלו בהסתערות הרומית הכבדה.
[עריכה] מהלך הקרב
- משנפגשו הצבאות, הסתער הצבא הרומי על המרכז הקרתגני החלש, כצפוי החלה נסיגה של כוח קרתגני זה לאחור.
- בינתיים הביס חיל הפרשים הקרתגני המתוגבר שבאגף ימין את חיל הפרשים הרומי שמולו, ואחר כך דהר כל כוח פרשים זה מאחורי החזית שבה דחקו הרומים את שכירי החרב הגאלים אל צד שמאל שבו התגונן כוח הפרשים הקרתגני המוקטן מול התקפות הפרשים הרומיים שמולו. חיל הפרשים הקרתגני המאוחד הניס את הפרשים הרומים שבאגף זה של הצבא הרומי המסתער.
- בשלב זה התקדם חיל הרגלים של הצבא הרומי שדחק את המרכז הקרתגני לתוך כיס שכן באגפיו היו חילות הרגלים הקרתגנים המובחרים.
- תבוסת הפרשים הרומים באגף שמאל אפשרה לחיל הפרשים הקרתגני המאוחד לעקוף את גוש הצבא הרומי העיקרי ולהופיע מאחוריו, ובזאת הושלם כיתורו של כל הצבא הרומי.
הרומים המכותרים איבדו את עשתונותיהם, ונטבחו כולם. פוליביוס מדבר על כחמישים אלף אבידות, לרבות הקונסול שפיקד על הצבא,80 סנטורים (מתוך 300 שהיו בסנט הרומי באותה עת) ושני הקונסולים שמונו בשנה הקודמת. 10,000 חיילים נשבו, וכארבעה עשר אלף הצליחו להימלט (ביניהם סקיפיו אפריקנוס לימים המצביא שיביס את חניבעל). כל זאת במחיר של 16,700 הרוגים מצבא חניבעל, ביניהם 5,000 מן הלוחמים הקלטים.
[עריכה] תוצאות הקרב
קל להיות אדיש למספרים שציין פוליביוס, או להניח כי מכיוון שהמדובר בצבא הרומי אין משמעות לפגיעה מסוג זה, שכן בסופו של דבר ניצחו הרומים במלחמה בכללותה. ההיסטוריון ליוויוס מאיר את עינינו בנקודה זו כשהוא מספר כי חניבעל הורה לחייליו להסיר מן ההרוגים הרומים את טבעות הזהב וברזל שלהם, ומשאלו נפרשו בפני הסנאט הקרתגני, היה אורך ערימת הטבעות "שלושה טפחים ומחצה". את טבעות ענדו בני המעמדות העליונים ברומא - הפרשים וסנטורים (הסנטורים ענדו את טבעות הברזל). עד כמה הייתה הפגיעה אנושה במעמדות אלו, ניתן רק לשער מגודל ערימת הטבעות.
למרות שנחל את אחד הנצחונות המוחצים בהיסטוריה הצבאית, סימן קרב קנה את קו פרשת המים בנצחונותיו של חניבעל. חניבעל לא הצליח להפוך את הנצחון ליתרון אסטרטגי ופוליטי. מטרתו של חניבעל הייתה לצרף אליו כמה שיותר מבעלות בריתה של רומא. הערים קפואה וסירקוסאי אכן הודיעו על תמיכתן בחניבעל בעקבות הקרב, אך שאר הערים בברית הלטינית עמדו איתן. חניבעל היה חלש מספרית וללא ציוד המצור הדרוש על מנת לצור על רומא עצמה. הוא ניסה להגיע להסדר מכובד, אך הסנאט הרומי הגיב בגיוס שני צבאות נוספים. האחד על מנת להגן על רומא, והשני על מנת לכבוש את מושבות קרתגו בספרד. באשר להמשך המלחמה ראו בערך המלחמה הפונית השניה, אשר הסתיימה בתבוסתו המלאה של חניבעל.
עד היום נחשב קרב קנה לדוגמה לטקטיקה צבאית במיטבה, היסטוריונים ואנשי צבא לומדים את המערך הרומי והמערך הקרתגני, ומנסים להסיק מסקנותיהם. עד כדי כך נחשב נצחון זה למופת, שכאשר כיתר הצבא האדום את הארמיה השישית הגרמנית בקרב סטלינגרד, בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום, אשר סגרה על העיר סטלינגרד ממערב, שיבחה התעמולה הרוסית את המבצע ותיארה אותו כ"מבצע קנה מושלם".
