הצבא האדום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
הצבא האדום הוא הכינוי של צבאה של ברית המועצות (השם המלא הוא הצבא האדום של הפועלים והאיכרים - Рабоче-Крестьянская Красная Армия או בר"ת PKKA). הצבא האדום נקרא כך, בגלל צבע דגלו. הצבא האדום הוקם על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בהנהגת טרוצקי לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית, כדי להילחם בקבוצות המתנגדים הידועים כ"הצבא הלבן". הצבא האדום נלחם במלחמת האזרחים הרוסית, במלחמה הפולנית - סובייטית, במלחמת החורף, במלחמת העולם השנייה, השתתף בדיכוי המרד בהונגריה, המרד המזרח גרמני והמרד בצ'כוסלובקיה. כמו כן, השתתף הצבא האדום במלחמת אפגניסטן ומספר מלחמות ועימותים נוספים. את הצבא ניהל מטה כללי הידוע בכינויו "סטאבקה". הצבא האדום החליף את שמו מאוחר יותר ב"הצבא הסובייטי" אך המשיך להיות ידוע כהצבא האדום.
תוכן עניינים |
[עריכה] הצבא האדום במלחמת האזרחים
במלחמת האזרחים הבולשביקים לחמו נגד הלבנים, פלישות של בעלות הברית וה"ירוקים". הירוקים היו קבוצות שלא הזדהו לא עם השלטון הישן ולא עם השלטון החדש והיו בעקרון קבוצות עבריינים או קבוצות אנרכיסטיות דוגמת הצבא השחור של נסטור מכנו. בהתחלה המצב של הקומוניסטים היה עגום, היות והם שלטו רק על מוסקבה, סנקט פטרבורג (לאחר מכן לנינגרד) והאזור הסמוך לערים אלו. למזלם, הכוחות הלבנים היו מפוצלים והתיאום ביניהם היה דל. מצב זה אפשר לבולשביקים לרכז את מירב המאמץ תחילה נגד החזית המזרחית בפיקודו של קולצ'ק ולאחר מכן נגד החזית הדרומית, היכן שפעל הגנרל דניקין. כתוצאה מפיצול זה הלבנים הפסידו. הפלישות הזרות לא היו מסוכנות כי מעצמות אירופה היו במצב קשה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] הצבא האדום בין שתי מלחמות עולם
בתקופה זו הרוסים שקדו על מיכון הצבא והכנסת דוקטרינות לחימה שיתאימו לרוח הזמן. הצבא האדום גדל וקיבל תקציבי ענק. למשל מספר הטנקים שהיו לרשות הרוסים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה שווה למספר הטנקים בכל המדינות האחרות יחד. הצרה היא שסטלין חשש, שהגנרלים יפילו אותו ולכן ערך טיהורים שבמהלכם כמעט כל הקצונה הבכירה ודרג הביניים של ברית המועצות, סך הכול כ-35,000 קצינים בכירים ובינוניים הוצאו להורג. ההוצאות ההמוניות להורג גררו אחריהן את התבוסות הקשות בתחילת מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] הצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה
המלחמה הגיעה לברית המועצות בפלישתם של הנאצים במסגרת מבצע ברברוסה ב-22 ביוני 1941. כך נפתחה החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.
למלחמת העולם השנייה הצבא האדום הגיע ללא מפקדיו, וגרוע מכך המפקדים שכן שרדו פחדו להביע את דעתם. המצב היה עגום עד כדי כך, שלא נשאר לצבא האדום כמעט ציוד מלחמתי כאשר הלחימה הגיע עד מוסקבה. למרות זאת, הרוסים התעשתו והצליחו להדוף את הגרמנים בקרב מוסקבה. כך נגמרה שנת 1941, כשהגרמנים שולטים כמעט בכל השטח שבין קו מוסקבה-לנינגרד ודרומה והגבול המדיני של ברית המועצות.
- שנת 1942 נפתחה במתקפה הרוסית באוקראינה שנבלמה באזור חרקוב והגרמנים יצאו למתקפת הנגד ומגיעים עד וולגה, איפה שהם נבלמו בסטלינגרד. הגרמנים הצליחו להגיע גם עד הקווקז וכמעט וניתקו את רוסיה מאספקת הנפט שלה מאזור זה.
שנה זו התאפיינה במלחמת בלימה עיקשת של הרוסים והם הצליחו לכתר את הארמיה ה-6 בקרב סטאלינגרד ולהדוף את הגרמנים מהקווקז.
- שנת 1944 היא "שנת עשרת הניצחונות" או בגרסה האחרת, "עשר מכותיו של סטלין".
בשנה זו הרוסים הצליחו להחזיר לעצמם את כל שטח ברית המועצות והצליחו לפלוש לחלק מהמדינות שהיו בשליטת הרייך.
לאחר כניסתה של רוסיה למלחמת העולם השנייה, שהרוסים התייחסו אליה כהמלחמה הפטריוטית הגדולה הרוסים הצליחו לגייס 29,574,900 חיילים חדשים בנוסף ל4,826,907 בשירות בתחילת המחלמה. מביניהם נהרגו כ 8,668,400 איש.
[עריכה] ארגון הצבא האדום
הצבא האדום אורגן ביחידות אופרטיביות עצמאיות - דיביזיות. כמה דיביזיות (בדרך כלל, 2-4) התכנסו לקורפוס וכמה קורפוסים (דרך כלל, 2-4) היו ארמיה. כמה ארמיות (בדך כלל, 2-4) היוו "חזית".
המונח המקביל באנגלית הוא "קבוצת ארמיות". לעתים רחוקות היו גם בריגדות עצמאיות, בדרך כלל של הנחתים, אם כי מספרן היה מועט.
כאמור, היחידה העצמאית העיקרית הייתה דיביזיה. היו מספר סוגים עיקריים (סוגים נוספים לא היו בשימוש נרחב):
- דיביזיית רגלים (קלעים בטרמינולוגיה הרוסית)
- דיביזיית פרשים
- דיביזיית צנחנים
- דיביזיה ממוכנת
- דיביזיית שיריון. ההבדל העיקרי בין דיביזה משורינת לממוכנת הוא במספר וסוג הטנקים. דיביזיית שיריון הייתה חזקה יותר.
- דיביזיה הררית.
-
- מספרי החיילים, המשאיות וסוסים בטבלה הם מקורבים.
- המספרים נכונים לשנת 1941. בהמשך הם השתנו עקב האבדות בחזית
הרכב הדיביזיות השונות | |||||||
מפרט | חי"ר | שריון | פרשים | ממוכנת | צנחנים | הררית | |
חיילים | 14,500 | 11,000 | 9,000 | 11,500 | 10,000 | 9,000 | |
טנקים | 16 | 375 | 64 | 275 | 0 | 0 | |
רכבים משורינים | 13 | 95 | 18 | 73 | 0 | 0 | |
תותחי שדה | 34 | 4 | 24 | 16 | 36 | 32 | |
האוביצרים | 44 | 24 | 8 | 28 | 12 | 0 | |
מרגמות | 150 | 45 | 64 | 72 | 168 | 60 | |
נ"ט | 54 | 16 | 30 | 48 | 6 | ||
נ"מ | 12 | 12 | 20 | 8 | 8 | ||
משאיות | 700 | 1500 | 1700 | 200 | 200 | ||
סוסים | 3000 | 7500 | 2000 | 3000 |
פרט לכוחות שהיו למפקד החזית בדיביזיות השונות היו עתודות מטכ"ל שהיו בפיקוד הישיר של הסטאבקה וניתנו למפקד החזית לצורך השלמת המשימה. הרוסים קראו לזה "עוצבות עצמאיות", למשל דיביזיית חי"ר העצמאית מספר 34. בדרך כלל, לגדודים ולאוגדות לא היו שמות יחודיים והם נבדלו במספרם. בדרך כלל המספר ציין את תאריך ההקמה היחסי. ככל שהמספר היה נמוך יותר, כך היחידה הייתה ותיקה יותר. היו יוצאים מהכלל, אך הם היו מעטים.
הצי היה חלש יחסית ועיקר כוחו היה בצוללות. לא נעשה כמעט כל שימוש ב-150 צוללותיו של הצבא האדום כיוון שהגרמנים מיקשו את הנמלים הרוסיים בתחילת המלחמה.
[עריכה] הצבא האדום לאחר מלחמת העולם השנייה
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עסק הצבא האדום בעיקר בהתעצמות אסטרטגית לקראת אפשרות של סכסוך מזוין מול ארצות הברית ונאט"ו, וכן כתוצאה בלתי נמנעת של מירוץ החימוש הגרעיני.
מבחינה מספרית היה זה הצבא הגדול בעולם, ותחומי היתרון המסורתיים שלו על פני המערב היו : כמות הטילים הבליסטיים, צוללות משוכללות במספר רב, כמות הטנקים במזרח אירופה וכמות קני הארטילריה.
[עריכה] כלי נשק בצבא האדום
[עריכה] כלי נשק קלים
[עריכה] אקדחים
[עריכה] רובי סער
[עריכה] תתי-מקלעים
- PP-19 Bizon
[עריכה] רובי צלפים
[עריכה] מקלעים קלים
- RPK
- RPK-74
[עריכה] מקלעים מרובי-תכלית
- PK
- PKM
[עריכה] נשקי סיוע צוותיים קלים
רכובי נגמ"ש
- PKV
- PKVT
[עריכה] רכובי טנק
- PKT
[עריכה] רכבים
[עריכה] טנקים
(רשימה מלאה: טנקים רוסיים וסובייטיים)
[עריכה] נגמ"שים
נגמ"שים אמפיביים
- BTR-50P
- BTR-60PB
- BTR-70
- BTR-80
[עריכה] רכבי סיור אמפיביים
- BRDM-2
[עריכה] רכבי קרב אמפיביים
- BMP
[עריכה] ראו גם
- צבא הפדרציה הרוסית
- עיטורי צבא הפדרציה הרוסית
- עיטורי הצבא האדום
- דרגות הצבא האדום
- מקהלת הצבא האדום
- דרגות הצבא הרוסי
- טנקים רוסיים וסובייטיים