ראיין איירונאוטיקל קומפני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראיין איירונאוטיקל קומפני (Ryan Aeronautical Company) יצרנית מטוסים אמריקנית אשר נוסדה על-ידי ט. קלאוד ראיין בסן דייגו, קליפורניה, ארצות הברית ב-1934. ראיין, שנודע בעבור בניית המטוס ספיריט אוף סנט לואיס ששימש את צ'ארלס לינדברג בטיסתו הטראנסאטלנטית הראשונה, היה מעורב במספר חברות אחרות, חלקן היו בעלות שמות דומים. נורת'רופ גראמן רכשה את ראיין איירונאוטיקל ב-1999.
תוכן עניינים |
[עריכה] מטוסים מוקדמים
המטוס הראשון של החברה היה הראיין ST או "Sport Trainer", מטוס דו-מושבי בעל כנף נמוכה עם מנוע מנסקו B-4 "פיראט" בעל 95 כוח סוס. חמש מטוסים נבנו עד 1935, אז הוחלף הייצור לראיין STA, מטוס אירובטי עם מנוע חזק יותר, מנסקו C-4 בעל 125 כוח סוס. למטוס זה היה די כוח לביצוע תמרונים אירובטיים, והוא זכה ב-1937 באליפות הבינלאומית לאירובטיקה. הראיין STA ספיישל המשופר יותר נבנה ב-1936, עם מנוע חזק יותר, מנסקו C-4S בעל 150 כוח סוס.
מדינות זרות הביעו עניין במטוס למטרות צבאיות, ובתגובה הרחיבה ראיין את פתחי תא הטייס על-מנת לאפשר צניחה, וכינתה דגם זה ראיין STA. שישה הוזמנו על-ידי מקסיקו, ובהמשך הוזמנו מטוסים נוספים על-ידי הונדורס, גואטמלה, אקוודור, סין והודו המזרחית ההולנדית, רבים מהם הועברו לאוסטרליה לאחר הפלישה היפנית.
[עריכה] מאמן חילות האוויר של צבא ארצות הברית
חילות האוויר של צבא ארצות הברית (USAAF) הביעו עניין אף הם במטוס. מנועי ה"מנסקו" נתגלו כלא אמינים, והם הוחלפו במנועים רדיאליים. המטוסים כונו PT-15 (15 נבנו), PT-20 (30 נבנו), PT-21 (נבנו 100 עבור ה-USAAF ו-100 נוספים עבור הצי האמריקני) והגרסה הסופית PT-22 ריקרוייט (1,298 נבנו) שהוזמנה ב-1941.
גרסה אזרחית של המטוס, ה-S-C, בעלת תא נוסעים נפרד במקום תא טייס חשוף, יוצרה גם כן.
ראיין הייתה גם חלוצה בפיתוח טכניקות להמראה ונחיתה קצרה (STOL) עם מטוס התצפית YO-51 דראגון פליי. שלוש אבות טיפוס נבנו אולם ה-USAAF לא הזמינו אותו.
[עריכה] תקופת מלחמת העולם השנייה
בנוסף לבניית המאמנים עבור ה-USAAF, בתי הספר לטיסה של ראיין אימנו מספר רב של טייסי ה-USAAF במהלך מלחמת העולם השנייה, ובכך הפכה עצמה לבית הספר לטיסה הפרטי הגדול ביותר בארצות הברית באותה תקופה.
מטלה אחרת הייתה פיתוח מטוס הקרב המתקדם FR פיירבול בעקבות חוזה שהעניק לה הצי האמריקני ב-1943. הפיירבול הונע במשולב על-ידי מנוע בוכנה שהותקן באפו, ועל-ידי מנוע סילון שהותקן בזנבו. 1,300 הוזמנו, אך רק 66 נבנו בטרם הסתיימה הלחימה ואף אחד מהם לא הופעל בלחימה. ראיין ייצרה גם נגזרת בעלת שילוב של מנוע טורבו-פרופ ומנוע טורבו-סילון, ה-XF2R דארק שארק, אולם אף הזמנה לא הגיעה.
[עריכה] לאחר מלחמת העולם השנייה
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, ראיין גיוונה את תחומי פעילותה, ואפילו בנתה ארונות קבורה במשך תקופה קצרה.
מהנדסי ראיין תהו האם ה-FR-1 פיירבול, שכשהיה עם כמויות דלק קטנות היה בעל יחס דחף למשקל של 1, יהייה מסוגל להמריא אנכית. לשכת האווירונאוטיקה של הצי האמריקני העניקה ב-1947 חוזה לראיין לצורך בחינת אפשרות לפיתוח מטוס קרב סילוני הממריא אנכית. היה זה חלק מתוכנית לבדיקת התכנות שיגור כלי טיס מצוללת. ראיין ערכה בדיקות במטוס נשלט מרחוק מ-1947 עד 1951. ב-1953 העניק חיל האוויר האמריקני חוזה לראיין לפיתוח מטוס סילוני להמראה ונחיתה אנכית (VTOL), שניתן לו הכינוי X-13 ורטיג'ט. שתי אבות טיפוס נבנו אולם חיל האוויר בחר להפסיק את פיתוח המטוס משום שלא היה לו צורך מבצעי בו.
ראיין רכשה את הזכויות לייצור המטוס הקל נביון מנורת' אמריקן אוויאיישן ב-1947, ומכרה את המטוס הן ללקוחות אזרחיים והן ללקוחות צבאיים. היא גם החלה לעסוק בתחומי הטילים וכלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"ם). היא פיתחה את כטב"ם המטרה פיירבי, ואת הפיירבירד (טיל האוויר-אוויר הראשון) בין היתר, כמו גם מספר כלי טיס ניסיוניים.
ראיין רכשה 50% מקונטיננטל מוטורס קורפוריישן, יצרנית מנועי כלי טיס, ב-1965.
ב-1968 החברה נרכשה על-ידי טלדיין תמורת 128 מליון דולר, ושנה מאוחר יותר הפכה לחברת-בת בשליטה מלאה של חברה זו. קלאוד ראיין פרש מתפקיד היושב-ראש עם רכישת טלדיין.
נורת'רופ גראמן רכשה את ראיין אירונאוטיקל ב-1999.
