רונאלד לאינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רונאלד לאינג (7 באוקטובר 1927 - 23 באוגוסט 1989), פסיכיאטר אקזיסטנציאליסט סקוטי, מראשי תנועת האנטי פסיכיאטריה.

ספרו של לאינג "האני החצוי" הוא ממבשרי הגל של האנטי פסיכיאטריה. לאינג כותב במבוא לספרו:

"ניתן להבין בני אדם שאובחנו כפסיכוטיים יותר ממה שסבורות הבריות בדרך כלל .... אין לתאר במיוחד אובייקטים מסוימים של חוויתו של האדם, אלא להעריך את מכלול חוויותיו בתוך ההקשר של מלוא הוויתו בתוך העולם."

בספרו "טירוף שפיות הדעת והמשפחה" מובא תיאורם של 11 מקרים קליניים לא מובנים ושאינם ברורים, ואשר הופכים למובנים ותקשורתיים אך ורק בהקשרם התוך משפחתי, ואז הם נצפים כברורים ומובנים ככל תגובה בריאה ותקינה אחרת. נסיונו החלוצי של לאינג היה להראות כי:

"ישנו מעבר הניתן להבנה מן האורח הסכיזואידי השפוי של היות-בעולם אל האורח הפסיכוטי". ביקורתו הינה על "מילות המילון הטכני הרווח המתייחסות לאדם במבודד מן הזולת ומן העולם, כלומר כהוויה שאינה עומדת ביסודה "ביחס" לאחר ובתוך העולם".

המשגת סטרוקטורות פרוידיאניות היפותטיות של מושגים כ"אני", "אני עליון", "סתמי", "עצמי", ומושגים דומים, כל אלה הינן הפשטות הגורמות לניכור "היוצרים פיצול מילולי ומושגי" ואשר מפרקים את האדם השלם לשברים מנותקים:

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש. תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו. במצב הנוכחי של שגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".

"אוצר המילים המקצועי הפסיכולוגי-פסיכיאטרי", טוען לאינג, הוא "מילון מלעיז... פיצול מילולי ומושגי...", שיפוטי–מוראליסטי, מבקר ושופט את החולים. "שפה זו היא תוצאת המאמצים למנוע חשיבה במונחי חופש, בחירה, אחריות, אבל משתמעת ממנה דרך סטנדרטית מסוימת של היות יצור אנושי שאליה אין הפסיכוטי יכול להגיע".

"המילון המלעיז" הזה שכנגדו יוצא לאינג, אינו רק שיפוטי, אלא גם קובע את הפרוגנוזה הגרועה, הרעה, חסרת התקווה של הלוקה בסכיזופרניה. זו מין נבואה אשר מגשימה את עצמה. השפה המקצועית מנציחה את החד ממדיות של האדם, אם נעזר בהגדרתו של הרברט מרקוזה.

התנהגותו של המטופל הפסיכיאטרי לשיטתו של רונאלד לאינג מובנת על רקע משפחתו ותולדות חייו וסביבתו. הסובייקט חייב להכיר ולהבין הסובייקט אומר לאינג בשפה הסרטריאנית בה הוא משתמש לעתים:

"להכיר באחר את האדם שהוא רואה בעצמו והאחר יכיר בי את האדם שאני רואה בעצמי".

לאינג מביא בספרו ציטוט מספרה של פרידה פון רייכמן: "פסיכיאטרים יכולים לקבל כמוסכם שבאופן עקרוני ניתן לקיים קשר עבודה של רופא-פציינט עם הפציינט הפסיכוטי. אם וכאשר אין זה אפשרי – הסיבה נובעת מקשיים באישיות הרופא ולא מן הפסיכופתלוגיה של הפציינט". זהו המסר של לאינג על השפה האנושית בכלל, השפה בטיפול, הניכור שהיא גורמת והקשר עם המטופל כאדם ולא כחולה.

לאינג מדבר על הביטחון הקיומי היסודי הבסיסי של האדם, כחוויה מתמדת:

"מול כל אירועי החיים הביולוגים האתיים הרוחניים והסוציאלים, מתוך תחושה ברורה מרכזית של מציאות עצמו וזהות עצמו ומציאות האנשים האחרים".

העמדה הסכיזופרנית נובעת מהעדרה של תחושת הביטחון הקיומי הבסיסי הזה. "אי בטחון אונטולוגי ראשוני" היא מהות וגורם החרדה המציפה של החוויה הפסיכוטית. חרדה קיומית זו מתאפינת בשלוש צורות ביטוי: טביעה-היבלעות, התפרצות, קיפאון קטטוני. השפה בה אנו מתארים את המחלה צריכה לעבור שינוי:

"יש מקום לתרגם את הסכיזופרניה לדיבור נורמאלי... במצב הנוכחי... כל קני המידה שלנו הם דו-משמעיים ומפוקפקים... ה'נורמליות' וה'הסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות-הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת... דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטייה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

"כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים, עושים זאת דרך ועל סמך החוויה של אותם אנשים אחרים. לאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסוים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם".

"עם זאת האינרציה של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האינרציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להחשב ככלי של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול האידאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים'. הקבוצה הופכת למכונה, ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".

מספריו :

• The Divided Self: An Existential Study in Sanity and Madness. בעברית: האני החצוי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד
• The Voice of Experience בעברית: קולה של חוויה. הוצאת דביר
• Sanity, Madness, and the Family: Families of Schizophrenics בעברית: שפיות שיגעון והמשפחה. הוצאת גומא, ציריקובר
• הפוליטיקה של המשפחה
• הפוליטיקה של ההתנסות
• האני ואחרים

[עריכה] קישורים חיצוניים

• הפוליטיקה של ההתנסות, ספרו של לאינג (באנגלית)
• מאמר מקיף על לאינג + פרטים ביוגרפיים רבים
• הבלוג של טלי וישנה, רונלד לאינג ואחרים בתנועת האנטי פסיכיאטריה