שנה מעוברת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שנה מעוברת היא שנה שנוסף לה חודש אחד (בלוח העברי), או יום אחד (בלוח הגרגוריאני), כדי לשמור על תיאום בין לוח השנה ובין השנה האסטרונומית.
גם בלוחות שנה נוספים (אם כי לא בכולם), יש שנה מעוברת.
בלוח המוסלמי אין שנים מעוברות. מכיוון שהשנה בלוח המוסלמי קצרה בכ-11 יום מהשנה האסטרונומית, חלה בלוח המוסלמי נסיגה בעונות השנה. כך למשל, אם בשנה מסוימת חודש הרמדאן חל בחודשי הסתיו, הרי ששנים אחדות לאחר מכן הוא יחול בחודשי הקיץ.
תוכן עניינים |
[עריכה] הלוח העברי
בלוח העברי נוסף בשנה מעוברת חודש בין שבט לאדר המכונה אדר א' (או "אדר ראשון") וחודש אדר הרגיל הופך לחודש אדר ב' (או "אדר שני").
בשנת שמש יש בערך 365 ימים ורבע (ליתר דיוק: 365.2422), אך בשנת ירח (12 מחזורי ירח) כ-354 ימים ושליש (ליתר דיוק: 354.3747 ימים). חז"ל דרשו מהפסוק "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה'" שיש לשמור שחודש ניסן יהיה תמיד באביב, ועל כן קבעו שיש לעבר את השנה מדי כמה שנים.
עיבור השנה, כלומר הוספת חודש כשנוצר פער של מחזור ירח שלם בין לוח השנה לבין ציוני הזמן החקלאיים, היה מקובל בקרב העמים שהשתמשו בלוח הירחי, בפרט בבבל. הבבלים הכירו שיטה לחישוב העיבור מראש כבר במאה ה-6 לפנה"ס, שבה קבעו שלוש שנים מעוברות בכל מחזור של שמונה שנים. במאה ה-4 התפתחה שיטה מדויקת יותר שעל-פיה מעברים 7 שנים בכל מחזור של 19 שנה. נראה שהשיטה האחרונה הייתה ידועה גם בארץ ישראל, ובאמצעותה אפשר היה לחזות את השנים המעוברות, אולם על-פי עדויות בתלמוד ובמקורות אחרים, עד למאה ה-4 לספירה היו נסמכים בעיקר על תנאי מזג האוויר כדי להחליט על עיבור השנה, ופחות על חישובים אסטרונומיים.
[עריכה] תולדות עיבור השנה
בימי בית שני ולאחר החורבן, הסנהדרין הייתה מחליטה לגבי עיבור השנה. דיון בעיבור השנה מופיע בגמרא במסכת סנהדרין דפים י'-י"ב. ההחלטה הייתה מתבססת על חישובים אסטרונומיים, שמירה שפסח יהיה בתוך תקופת ניסן (אחרי ה-21 במרץ), וגם על שיקולים אחרים כמו עונת המלטת הטלאים לצורך קרבן הפסח והבשלת התבואה להבאת העומר. הגמרא אף מציינת שניתן לעבר את השנה כדי שהעולים לרגל יגיעו בשלום ובזמן לירושלים והדרכים לא תהיינה משובשות בשל גשמי החורף.
לשם עיבור השנה היה דרוש רשות של נשיא הסנהדרין ושרק אנשים שהוזמנו לכך מורשים להשתתף בדיון. תקנות אלו נועדו כנראה למנוע מחלוקות לגבי עיבור השנה שיבואו למחלוקת בו חלקים שונים מהעם נוהגים לפי לוחות שונים. ההחלטה הסופית לגבי עיבור השנה נעשה לכתחילה בלפחות שבעה דיינים, ומעמד העיבור התקיים ביום ולא בלילה.
על פי המסורת המקובלת, בשנת 359 לספה"נ, עם התערערות מצב היהודים בארץ ישראל, פרסם הלל נשיאה את כללי הלוח העברי, כולל כללי עיבור השנה ("סוד העיבור"), מתוך חשש כי ינסו למנוע מההנהגה היהודית לפרסם את מועדי ראשי החודשים ואת השנים המעוברות. יש החולקים על מסורת זאת וטוענים שהלוח הקבוע אומץ רק במהלך המאה ה-9 לספירה. דעה מפשרת טוענת שאמנם חכמי ארץ ישראל לאחר הלל נשיאה המשיכו לקבוע את השנים המעוברות בכל שנה בהתאם לכללי העיבור, אך הם הקפידו שההחלטות שלהם יתאימו ללוח הקבוע. במאה התשיעית נוהג זה הופסק והלוח הקבוע הפך לבלעדי ביהדות הרבנית עד ימינו אלו.
לעומת זאת, הקראים, המשיכו בלוח השנה הקראי להחליט על עיבור השנה בהתאם להבשלת השעורה בארץ ישראל, גם לאחר המאה ה-9. אולם, עם התפזרות הקראים ברחבי העולם, אמצו קהילות קראיות רבות את שיטת העיבור הרבנית. במאה ה-19, אימצו את העיבור הרבני אפילו הקראים בארץ ישראל. בשנים האחרונות, יש נסיון אצל הקראים לשוב לעיבור השנה בהתאם לזמן הבשלת השעורה בארץ ישראל.
[עריכה] העיבור בלוח הקבוע
הלוח הקבוע של הלל נשיאה מתבסס על ידע ומסורת מתקופות קדומות שבמהלך 19 "שנות שמש" יש מספר שלם של "חודשי ירח" (ליתר דיוק: 234.992 "חודשי ירח" ב-19 "שנות שמש"). לפיכך, כל 19 שנות שמש הן 19 שנות ירח ועוד 7 חודשים. כדי להשלים פער זה מוסיפים בלוח העברי הקבוע חודש נוסף בהתאם לכלל הבא: שנה היא מעוברת אם בחלוקה ל-19 היא נותנת שארית 3, 6, 8, 11, 14, 17, או 0 (גו"ח אדז"ט).
למשל, שנת ה'תשס"ז (=5767) אינה מעוברת, כי אם נחלק 5767 ב-19 נקבל שארית 10. לעומתה, שנת ה'תשס"ח מעוברת, כי השארית היא 11.
בנוסף על עיבור חודש אדר, ישנן הוספות וגריעות של ימים בסופי החודשים חשון וכסלו, שמתבצעות בלי קשר לעיבור השנה, כדי לתאם בין מועדי החגים לימות השבוע, וכדי לחזות טוב יותר את מועדי מולד הירח.
[עריכה] הלוח היוליאני
הלוח היוליאני מתבסס על ההנחה כי שנת שמש היא בת 365 ורבע ימים בדיוק (365.25 ימים). הנחה זו התבררה כלא מדויקת במאה ה-16, אולם עד אז היו מעברים כל שנה שמתחלקת ב-4 (משנה 1 ואילך). בשנים שמתחלקות ב-4 נוסף יום אחד, בסוף חודש פברואר (החודש השני), הוא ה-29 בפברואר. הסיבה לבחירה ביום הזה דווקא קשורה במועדי החגים הרומיים העתיקים (לפני ימי הנצרות) או בכך שפברואר היה החודש האחרון בשנה שהתחילה אז בחודש מרץ. שיטה זו עדיין משמשת בכנסייה הפרבוסלאבית לשם קביעת מועדים וחגים, ולכן מועדי החגים בכנסייה זו שונים ממועדי החגים בכנסיות נוצריות במערב.
[עריכה] הלוח הגרגוריאני
גם בלוח הגרגוריאני נוסף בשנה מעוברת ("שנה כבושה") יום אחד לחודש פברואר, הוא ה-29 בפברואר, אולם הכללים לקביעת שנת מעוברת שונים במקצת מאלו של הלוח היוליאני. במאה ה-16 התברר כי שנת השמש (המכונה באסטרונומיה "שנה טרופית") קצרה במעט מכפי שחשבו עד אז. התגלה, כי תופעת שוויון היום והלילה המבשרת את האביב ואת הסתיו, מתרחשת עשרה ימים לפני המצופה. לפי החשבון החדש, אורכה של שנת שמש ממוצעת הוא 365.2422 ימים בלבד (כלומר קצרה ב-11 דקות וכמעט 14 שניות ממה שחישבו בעבר), לפיכך תוקנו כללי העיבור באופן הבא:
כל שנה המקיימת אחד מהתנאים הבאים היא שנה מעוברת:
- השנה מתחלקת ב-4 אך אינה מתחלקת ב-100
- השנה מתחלקת ב-400
למשל, 2004 היא שנה מעוברת, אך 1900 אינה שנה מעוברת, מכיוון שהיא מתחלקת ב-100. 2000 היא שנה מעוברת, מכיוון שהיא מתחלקת ב-400.
[עריכה] השנה באיסלאם
השנה המוסלמית היא שנה של 12 מחזורי ירח, אך בניגוד לשנה עברית אין מעברים את השנה. לוח השנה הערבי כלל שיטת עיבור, אולם זו בוטלה עם קבלת האסלאם בחצי האי ערב. המסורת המוסלמית מייחסת למוחמד את האמירה כי עיבור השנה הוא כפירה, אך לא מבואר מהי הסיבה לכך. החגים המוסלמיים אינם תלויים בעונות השנה, ועשויים לחול בכל אחת מהן.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הלכות קידוש החודש להרמב"ם, באתר של מכון ממרא.
- עיבור השנה בלוח העברי, באתר "הוצאת לוח".
