מוחמד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים באסלאם | |
| כל ערכי האסלאם | |
| אללה | |
| חמשת עמודי האסלאם | |
| שהאדה (העדות) אלצלאה (התפילה) · אלזכאה (הצדקה) צום · אלחאג' (העלייה לרגל) |
|
| אישים מרכזיים | |
| מוחמד · ח'ליף ושושלות הח'ליפים נביאי האסלאם · אימאם שיעי מהדי · בני לוויתו של מוחמד |
|
| ערים קדושות | חגים |
| מכה אל-מדינה ירושלים נג'ף · כרבלא כופה · כאט'מיה משהד · סאמרא |
הג'רה לוח השנה המוסלמי עיד אל-פיטר עיד אל-אדחא עשוראא ארבעין |
| מבנים | תפקידים דתיים |
| מסגד · מינרט מחראב · כעבה אדריכלות איסלאמית |
אייתולה · מרג'ע אימאם · מולה · קאדי מופתי · מואזין |
| טקסטים וחוקים | |
| קוראן · חדית' · סונה פיקה · פתווה · שריעה |
|
| אסכולות השריעה | אסכולות הכלאם |
| חניפית · חנבלית ג'עפרית · מאליכית שפעית |
אשעריה · ג'בריה מטורידי · מורג'יאה מועתזילה |
| פלגים שיעים | פלגי הח'וארג' |
| אתנ'א עשריה איסמאעיליה זיידים |
צאפריים אזארקה אבאדיה |
| תנועות | |
| סופיות · והאביה · סלפיה אסלאמיזם · אסלאם ליברלי |
|
| פלגים אחרים | אמונות קשורות |
| אומת האסלאם חמשת האחוזים המסורים אחמדים · זקרי דרוזים* · עלאווים* |
באביזם בהאאים יזידים סיקיות |
| * = השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת | |
- ערך זה עוסק בנביא מוחמד מייסד האיסלאם. לערך העוסק בפירושים אחרים, ראו מוחמד (פירושונים).
מֻחַמד (ערבית: مـُحَمـَّد, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) ; פרסית ואורדו: محمد; תורכית: Mehmet; אינדונזית ומלזית: Muhammad) (570 בערך - 8 ביוני 632) הוא מייסד האסלאם. באסלאם האורתודוקסי (הסוני והשיעי) הוא נחשב לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים. פירוש השם בערבית הוא "מהולל" או "מפואר". מכונה בפי המוסלמים גם "רסול אללה" (ערבית: رَسول الله, "שליח האל") או פשוט "א-נבּי" (ערבית: النـَّبيّ, "הנביא").
תוכן עניינים |
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
מוחמד נולד בעיר מכה שבמחוז חיג'אז בחצי האי ערב (כיום במערב ערב הסעודית). שנת לידתו אינה ידועה בוודאות. המסורת המוסלמית מציינת שהייתה זו "שנת הפיל" (عام الفيل), כלומר, השנה שבה התנהל קרב בין שליטי אתיופיה לבין תושבי חיג'אז, באמצעות פילים. מקובל שזו הייתה שנת 570 לספירה, אולם נתון זה אינו ודאי.
העדויות ההיסטוריות על חייו של מוחמד מועטות מאוד, ועיקר הנתונים עליהם לקוחים מן החדית' (המסורת המוסלמית). תולדות חייו של מוחמד נקראים בערבית א-סירה א-נַבַּוויה (السِيرة النـَّبَويّة - קורות הנביא), והן הדגם לאורח החיים הראוי לכל מוסלמי מאמין.
החדית' מספר כי אביו של מוחמד היה עבדאללה (عبد الله) ממשפחת האשם (آل هاشم) משבט קֻרַיש (بَنو قُرَيْش). לפי חלק מהמסורות, שם אמו היה אמינה (أمينة), ואף היא הייתה משבט קריש. משפחתו הייתה מבוססת, וזאת ניתן להניח על-פי סורה 111, בה מקלל מוחמד את דודו אבו להב, מראשי מתנגדיו, ואומר כי "לא יועיל לו כל רכושו ורווחיו".
אביו מת עוד בטרם נולד מוחמד, ואמו מתה כשהיה ילד קטן, יש המוצאים לכך הד בקוראן בסורה 93. לפיכך גדל מוחמד בבית סבו עבד אל-מוטליב (عبد الـمُطلب) ולאחר מכן בבית דודו, אבו טאלב (أبو طالب). בשנות ה-20 לחייו, נישא מוחמד לח'דיג'ה (خَديجة), אלמנה עשירה כבת 40, שעסקה במסחר (העיר מכה הייתה מרכז סחר בינלאומי חשוב באותה תקופה). מוחמד לא נשא אישה אחרת כל עוד ח'דיג'ה הייתה בחיים והיא הייתה הראשונה שהאמינה בשליחותו. מח'דיג'ה נולדה למוחמד בתו פאטמה, שאותה השיא מאוחר יותר לבן-דודו, עלי אבן אבו טאלב.
בתקופתו של מוחמד הייתה העיר מכה מרכז מסחרי בינלאומי חשוב, ושימשה גם מוקד פולחן לשבטים בחצי האי ערב. במרכז העיר עומדת הכעבה - מבנה דמוי קובייה, ששימש אז כמרכז פולחן פגאני, ואילו היום היא מוקד עלייה לרגל למוסלמים. על-פי המסורת המוסלמית, מוחמד טיהר את הכעבה מן הפסלים האליליים ואפשר את הפולחן המוסלמי המונותאיסטי בה. יש להניח שעברו בעיר אנשים מכל רחבי חצי האי ערב, ואף ממקומות מרוחקים יותר בסהר הפורה ובקרן אפריקה. רוב תושבי העיר בימי מוחמד היו פגאנים, והשתייכו לשבט קריש, אולם היו בה גם נוצרים ויהודים, וייתכן שגם זורואסטרים ובני דתות אחרות. כמו כן, סביר להניח כי מוחמד יצא למסעות סחר עם שיירותיה של אשתו ח'דיג'ה, וכי עבר במקומות שונים בחצי האי ערב, ואולי גם באזור הסהר הפורה.
ההתגלות
המסורת המוסלמית מספרת, כי כאשר מוחמד היה בן 40 (שנת 610 לספירה על-פי המשוער), ובעודו מתבודד במערה מחוץ לעיר מכה, נגלה אל מוחמד המלאך ג'יבריל (מלאך זה מזוהה בדרך כלל עם המלאך גבריאל במסורות היהודית והנוצרית). קובץ החדית' הידוע "סחיח אל-בוח'ארי" (صحيح البخاري) מספר כך:
| "... אז בא אליו המלאך גבריאל ואמר: קרא! אמר (מוחמד): אינני קורא (בגרסה אחרת: מה אקרא?). אז הוא תפס אותי ולחץ אותי עד שתש כוחי, אז שילח אותי ואמר: קרא! אמרתי: אינני קורא. אז הוא אמר: קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם מעוּבּה, קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע" | ||
. הפסוקים האחרונים (מהמילים: "קרא בשם ריבונך" ואילך) מופיעים בקוראן כ"סורת אל-עַלַק" (סורת הדם המעובה, מס' 96), ומובאים כאן בתרגומו של אורי רובין (אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, תשס"ה 2005). הסורה הזו נחשבת לראשונה מבחינה כרונולוגית במסורת המוסלמית. לסיפור ההתגלות יש גרסאות רבות במסורת המוסלמית שנבדלות זו מזו בפרטים אחדים. אחד הפרטים השנויים ביותר במחלוקת היא תשובתו של מוחמד למלאך, שאותה אפשר להבין כשאלה: "מה אקרא?" או כהצהרה "אינני יודע לקרוא". מוסלמים שמקבלים את הפרשנות האחרונה, טוענים שהיכולת של מוחמד לקרוא את הפסוקים שהוריד המלאך היא חלק מנס ההתגלות, והוכחה לאמיתותה.
ח'דיג'ה הייתה הראשונה ששמעה את סיפור ההתגלות מפי מוחמד, והאמינה לו מיד. בכך היא הפכה לראשונה מבין מאמיניו. מוחמד החל לנאום בפני תושבי מכה, מה ששמע לדבריו מפי המלאך ג'יבריל, שהתגלה אליו מדי פעם. בהדרגה נאספה סביבו עדת מאמינים. נאומיו של מוחמד, שנחשבים באיסלאם כדברי אלוהים חיים, נשמרו בעל-פה על-ידי מאמיניו, ורק בימי הח'ליף עת'מאן בן עפאן הועלו על הכתב.
באחת הפעמים סיפר מוחמד (על-פי "סחיח אל-בוח'ארי", גם לסיפור זה מספר גרסאות) כי המלאך ג'יבריל פקד אותו בלילה, ולאחר שערך לו טקס טהרה, הרכיב אותו על בהמה פלאית ומהירה מאוד ששמה אל-בוראק. עוד באותו לילה הגיעו אל מקום שמכונה מסגד אל-אקצא (שזוהה מאוחר יותר עם הר הבית בירושלים, ומכאן שמו של המסגד על הר הבית). משם הוביל אותו המלאך ג'יבריל אל שבעת הרקיעים, שם פגש את אברהם אבינו, משה רבנו ודמויות אחרות. ברקיע השביעי פגש את אלוהים וקיבל ממנו את המצווה להתפלל חמש פעמים בכל יום. עוד באותו הלילה חזר מוחמד למכה, וגילה שמיטתו עוד חמה. סיפור זה מכונה לילת אל-אסראא ואל-מעראג', והוא נרמז בקוראן בסורת אל-אסראא (סורה 17). הקוראן אינו מפרט את פרטי המעשה, ואינו מציין היכן נמצא "מסג'ד אל-אקצה" (המסגד הקיצון, או הרחוק ביותר), אולם מסורות מוסלמיות מוקדמות יחסית זיהו את המקום כהר הבית בירושלים.
ההיג'רה
הסוחרים במכה, שעיקר פרנסתם הייתה על הכנסות עולי הרגל הפגאנים אל הכעבה, החלו להתייחס אל מוחמד בעוינות. במיוחד הצליח להעלות את חמתם, כאשר היה קונה עבדים בכספו ומשחררם על מנת להכניסם בברית האמונה החדשה. אנשי שבטו, שבט קריש, החלו לרדוף אותו ואת מאמיניו. שינוי לטובה חל כאשר אחד מיריביו הקשים, עמר בן אל-ח'טאב, הצטרף למאמיני הדת החדשה. עומר היה אדם חזק ובעל השפעה חברתית רבה, והצטרפותו לאסלאם הסבה למאמינים ביטחון רב. לימים היה לח'ליף השני. הסכסוך עם הסוחרים בכעבה הלך והחמיר. ב-619 מתו דודו אבו טאלב ואשתו ח'דיג'ה. מוחמד נסע לטאיף ב-620, אך אנשי העיר הרחיקו אותו ורגמוהו באבנים. הוא חזר למכה, נשא לאישה אלמנה בשם סָודא ואורס לעאישה, בתו של אבו בכּר, לימים הח'ליף הראשון. עאישה עתידה למלא תפקיד מפתח בהתגבשות האסלאם לאחר מות מוחמד. זמן-מה לאחר מות אבו טאלב וח'דיג'ה הסיר שבט קריש את חסותו ממוחמד, והוא נאלץ כעבור זמן-מה להימלט ממכה.
למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה. עיר זו נמצאת כ-400 ק"מ צפונית למכה. מוחמד היגר לעיר זו עם קומץ תומכיו במכה בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באיסלאם אל-היג'רה.
בעיר ית'רב, אל-מדינה, ישבו, בין היתר, גם שבטים יהודיים. יש מסורות מוסלמיות המספרות כי ב-622 הגיעו אל מכה שני שבטים ערביים ושלושה שבטים יהודיים שנלחמו ביניהם, עייפו מהמלחמה וביקשו להם בורר. בשומעם על מוחמד, התרשמו ממנו הזמינו אותו לגור בעירם. אלה היו "אל-אנסאר" (الأنصار), תומכי מוחמד באל-מדינה.
עוד מספרות מסורות מוסלמיות, כי מוחמד נכנס למדינה ובמקום שעצר גמלו, הקים מסגד ושני בתים לשתי נשיו. מוחמד כרע והתפלל במסגד, צעק: "אללה אכבר" (אלוהים הוא הגדול), והכול ענו אחריו. אחר כך השתטח שלוש פעמים והביע בכך כניעה ונאמנות לאלוהים, על כן נקראת דתו אסלאם, דהיינו, התמסרות לאל. את צורת התפילה של מוחמד שומרים המוסלמים עד היום. לאחר התפילה היה מוחמד נושא דרשה שכללה פסוקים שהוריד אליו המלאך ג'יבריל (גבריאל) ואשר נכללו מאוחר יותר בקוראן.
מלחמותיו
מוחמד כתב את "עהד אל-אֻמה" (חוזה האומה), בו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. עובדי האלילים נחשבו לכאלה שיש להילחם בהם, אולם בהדרגה התאסלמו תושבי חצי האי ערב. מוחמד לא ראה ביהודים עובדי אלילים, אולם משהתגלעו סכסוכים בינו לבין השבטים היהודים באזור, נלחם בהם והוציא להורג את הגברים שביניהם. הנשים והילדים אולצו להתאסלם. הילדים והנשים היהודים שהתאסלמו תרמו לאסלאם מסורות שמקורן יהודי, ואשר מכונות בערבית "איסראיליאת" (إسرائيليّات).
משנוצרה הישות המדינית המלוכדת החל מוחמד בפשיטות על שיירות המסחר הבאות אל העיר מכה. כשסבלה העיר ית'רב (אל-מדינה) מרעב, פקד מוחמד להוציא שיירות של שודדי דרכים כדי להשיג מזון לעיר. ב-623 יצא מוחמד יחד עם 300 אנשים לתקוף שיירה סורית שנסעה למכה. השיירה שמעה על כך והזעיקה תגבורת ממכה. בני קריש שלחו 900 איש, אך מוחמד הצליח להביס אותם במקום שנקרא בדר (بدر). קרב בדר נחשב עד היום במסורת המוסלמית סמל ומופת לגבורה. אבו סופיאן, ממנהיגי מכה, נשבע לנקום במוחמד. ב-625 יצא אבו סופיאן עם 3000 לוחמים על מדינה. מוחמד הגיע עם 1000 איש וצבאו ניגף בקרב שהתחולל באוח'וד והוא עצמו נפצע בקרב. המסורת המוסלמית מייחסת לקרב זה את הפסוק בקוראן: "אל תחשיבו את המתים למען אללה כמתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם". מוסלמים נוהגים לצטט פסוק זה בעת קבורת חללי מלחמה.
בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10 אלף איש ובעזרת אנשי השבט היהודי קוריט'ה (قريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קריש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קרייט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט ולאסלם את הנשים והילדים.
ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קריש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה "הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קוריש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'ייבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיו חקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס מיוחד. יש מסורות המספרות כי מוחמד לקח לו את סאפיה, אישה יהודייה שהייתה מאורסת למנהיג של יהודי ח'יבר. בימינו, מוסלמים אנטי-ישראלים מרבים להזכיר את סיפור קרב ח'יבר כעדות ליכולתם של מוסלמים להביס את היהודים במלחמה.
כיבוש מכה
ב-629 חזר מוחמד למכה עם 2,000 מאנשיו. המסורת המוסלמית מספרת כי הוא הקיף את הכעבה 7 פעמים, נגע במקלו ב"אבן השחורה" ואמר את השהאדה: "אין אלוה מבלעדי אללה" (لا إله إلا الله). ההתנהגות המסודרת של אנשי מוחמד הרשימה חלק מבני קריש והם החליטו למנותו למצביא עליהם. החלטה זאת הקלה על מוחמד להשתלט על מכה מאוחר יותר. הוא חזר לאל-מדינה, וב-630 יצא עם 5,000 לוחמים למכה, בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם ח'דיביה. אבו סופיאן הבין שאין טעם להתנגדות ופתח את שערי מכה. מוחמד הרג את ראשי אויביו וניפץ את הפסילים בכעבה, וציווה כי מעתה רק מוסלמי יוכל להיכנס למכה.
מותו
ב-632, בגיל 63 (אם מקבלים את ההנחה לגבי שנת לידתו) חלה מוחמד ומת. הוא לא מינה לו יורש (השיעים מאמינים כי הוא הספיק למנות את בן-דודו עלי ליורשו, אולם הסונים אינם מאמינים בכך). מוחמד נקבר בעיר ית'רב, שנקראה לפיכך מדינת א-נבי (בערבית: עירו של הנביא), או בקיצור אל-מדינה. לאחר מותו, נקבע אבו בכר כמחליפו, אולם רק בכל הנוגע לענייני ניהול המדינה והצבא. מבחינה דתית, מחשיבים המוסלמים את מוחמד כ"חותם הנביאים".
יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים
ידוע כי בימיו של מוחמד היו שבטים יהודיים ונוצריים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור שהוא היום תימן. ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.
בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות - קביעת שיש להתפלל תוך הפניית הפנים לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות ולמעשי טבח של אנשי מוחמד ביהודים. כמו כן, הביאו סכסוכים אלה לשינויים משמעותיים באסלאם, כגון העדפת מכה על-פני ירושלים, וקביעת צום רמדאן במקום צום היום העשירי (עשוראא).
טבח של לוחמי אויב בעקבות ניצחון בקרב לא נחשב מעשה חריג בימים ההם. נראה שמוחמד נזהר בכבודם של לוחמי שבט קריש שממנו יצא הוא עצמו, ולא טבח בהם אף שהביסם בקרב, אולם לא חש צורך לנהוג כך בלוחמי שבטים אחרים, ביניהם השבטים היהודים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קריט'ה היהודי והקרב בח'יבר. הקרב עם אנשי קריט'ה הסתיים בטבח של כל הגברים בני השבט, ובאיסלום של הנשים והילדים. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קריט'ה סירבו לדרישת מוחמד להתאסלם כדי להימנע מהטבח. מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קריט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדגם ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי ליהודים ולנוצרים - סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים.
יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היה טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. מצב זה שבו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס יותר באהדה לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את היהודים בצורה חריפה, ומציין כי הנוצרים עדיפים עליהם (ראו: סורה 5, פסוק 85).
ראו גם
- פרשת קריקטורות מוחמד
- הקוראן
- תרגום הקוראן לעברית
- חדית'
- יחס מוחמד ליהודים
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מוחמד |
- מוחמד - אחרון הנביאים, תומר ריבל
לקריאה נוספת
- מייקל קוק, מוחמד, הוצאת מוסד ביאליק, 1989.
- קארן ארמסטרונג, מוחמד - ביוגרפיה של הנביא, הוצאת כתר, 2004.
- "האיסלאם אמונותיו ומוסדותיו" - הנרי למנס.
 |
דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק ויקיפדים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. סיבת ההגנה היא: השחתות תדירות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הערך, אנא ציינו זאת בדף השיחה. |
