תא גזים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תא גזים היה האמצעי בתוכנית הפתרון הסופי של הנאצים להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. בתאי גזים נעשה שימוש גם כנגד נכים ומפגרים גרמנים.
[עריכה] תא גזים כאמצעי אכזרי לרצח המוני בשואה
תא גזים הוא תא ארוך שמספיק ל-100 עד 300 אנשים בערך ובגגו מספר פתחים מרובעים. לאחר שהאנשים היו מוכנסים עירומים, ולאחר מקלחת במים חמים שסייעה לפתיחת הנקבוביות בעור, עובדי מחנה ההשמדה היו פותחים את הפתחים העליונים בגג וזורקים דרכם את הגז, מסוג ציקלון בה. הגז היה גרגירי עד שבא במגע עם האוויר והפך לגז חנק. מתאי הגזים היו הגופות נלקחות על-ידי הזונדרקומנדו לשריפה במשרפות (בתחילה היו זורקים אותן לבורות אך בשל מצוקת מקום הוחל בשריפת הגופות).
תאי גזים היו דגם משופר של שיטת ההשמדה בחנק שהייתה מקובלת במחנה חלמנו בו הריגת הקורבנות התבצעה במשאיות גז. תאי הגזים הגדולים ביותר נמצאו בבירקנאו ("אושוויץ השנייה"), טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור, מיידנק .
במחנות טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור נעשתה ההריגה בגז על ידי עשן פלטה של טנקים סובייטים שהוזרם לתוך תאי דחוסים בהמוני יהודים.
לקראת סיום מלחמת העולם השניה הוקמו תאי גז גם במחנות ריכוז בגרמניה כדוגמת דכאו ובוכנוולד (אולם שם לא נעשה בהם שימוש המוני).
[עריכה] תא גזים כאמצעי לביצוע עונש מוות
מספר מדינות בארצות הברית השתמשו בתא גזים כדי לבצע הוצאות להורג של פושעים שהורשעו, בעיקר רוצחים. חמש מדינות (ויומינג, קליפורניה, מרילנד, מיזורי ואריזונה) עדיין מאפשרות, תאורטית, הוצאה להורג בתא גזים אך כולן מאפשרות גם זריקת רעל כאמצעי חילופי לביצוע הוצאה להורג. בית משפט פדרלי בקליפורניה אף הכריז על תא הגזים כ"עונש אכזרי ויוצא-דופן", ועל כן לא סביר שיעשה בו שימוש במדינות אלו בעתיד. האדם הראשון שהוצא להורג בתא גזים היה ג'י ג'ון ב-8 בפברואר 1924 בנוואדה, והאחרון היה האזרח הגרמני הרמן להגראנד שהוצא להורג בחודש מרץ 1999 במדינת אריזונה.
