A6M זירו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיצובישי A6M זירו היה מטוס קרב קל שהופעל מנושאות מטוסים של הצי הקיסרי היפני מ1940 ועד 1945.
הכינוי הרשמי של בעלות הברית למטוס היה "זקה" (Zeke), אך הוא נודע בשם "זירו" או "זירו-סֶן" משום שהוא כונה בצי היפני "מטוס מטיפוס 0" (零式艦上戦闘機), על שם השנה הקיסרית 2600 (שנת 1940 לספירה הנוצרית).
הזירו הצטיין בכושר תמרון מעולה וטווח טיסה ארוך במיוחד, שהפכו אותו לאחד ממטוסי הקרב המעולים של זמנו ולבעל מוניטין אגדי כמעט. עם זאת, פגמים בתכנונו וחוסר קריטי במנועים חזקים חרצו את גורלו לעומת מטוסים אמריקאיים מתקדמים כ P-38 לייטנינג ו F6F הלקאט.
[עריכה] היסטוריית פיתוח
בשנת 1937 החל להכנס לשירות הצי היפני המיצובישי A5M, קודמו של הזירו. מייד עם כניסתו לשירות הוחל באפיון מחליפו העתידי. במאי קיבלו החברות מיצובישי ונאקאג'ימה מפרט למטוס קרב חדש המיועד לנושאות מטוסים. שתיהן החלו בפיתוח תוך שהן ממתינות לפרטים מדויקים בחודשים הבאים.
על סמך הנסיון שנצבר בלחימה בסין, הצי עדכן את דרישותיו באוקטובר : נדרשה מהירות של 500 קמ"ש בגובה 4000 מטר ונסיקה ל 3000 מטר תוך 3.5 דקות. על המטוס לשהות באוויר שעתיים בפעולה רגילה, ו 6 עד 8 שעות במהירות שיוט חסכונית עם מיכלי דלק נתיקים. החימוש נדרש להיות צמד תותחי 20 מ"מ, צמד מקלעי 7.7 מ"מ ושתי פצצות 30 או 60 ק"ג. נדרש מהמטוס גם להיות מצוייד במכשיר קשר ואמצעי ניווט וכושר התמרון שלו צריך היה להיות לפחות זה של ה A5M, תוך שמוטת כנפיו לא תעלה על 12 מטר.
צוות התכנון של נאקאג'ימה סבר כי הדרישות החדשות הן מגוחכות ובלתי אפשריות, ופרש בינואר מתכנון המטוס. המתכנן הראשי של מיצובישי, ג'ירו הוריקושי, סבר כי ניתן להשיג את דרישות המפרט, אך רק אם המטוס יהיה קל ככל האפשר. צוותו עשה שימוש בכל טכניקת הפחתת משקל אפשרית, וחלקים רבים נבנו מדוראלומיניום. התכנון הסופי, עם כנף תחתית משתפלת, כן נסע רחב ומתכנס ותא טייס סגור במלואו היה בזמנו חדשני ביותר.
בזמן המתקפה על פרל הרבור היו רק 420 מטוסי זירו בכל זירת האוקיינוס השקט. האמריקאים נתקלו בעיקר בדגם 21 שלו, לרוב רחוק הרבה יותר מנושאות המטוסים היפניות מאשר ציפו מלכתחילה, שכן טוח הפעולה של הזירו היה מעל 2,600 ק"מ. מטוסי הזירו היו עדיפים על כל מטוסי בעלות הברית ב 1941, ועד מהרה קנו לעצמם מוניטין מאיים. עם זאת, מטוסי הזירו לא השיגו עליונות אווירית מוחלטת הודות לפיתוח טקטיקות לוחמה על ידי בעלות הברית, וביניהן טיסה במבנים המחפים הדדית זה על זה.
כאשר הופיעו בזירת האוקיינוס השקט מטוסי גראמן F6F הלקאט, ווט F4U קורסייר ולוקהיד P-38 לייטנינג, החל הזירו חלש המנוע לאבד את בכורתו, אם כי בידי טייס מיומן היה עדיין איום גם על המטוסים האמיקאיים החדישים ביותר. הגעת המטוסים החדישים שינתה את יחס ההפלות מ 1:1 ל 10:1 לטובת האמריקאים.
בשל חוסר במנועים חזקים יותר, ובעיות שנתגלעו בתכנון מחליפו, נותר הזירו בייצור עד סוף מלחמת העולם השנייה ויוצרו ממנו כ 11,000 מטוסים. כמטוס שתוכנן למתקפה, הזירו היה עדיף בתמרון וכוח אש על חשבון הגנה. לא היו בו מיכלי דלק נאטמים או שריון כל שהוא, וכמעט כל פגיעה הביאה לאובדן המטוס. האמריקאים גם פיתחו תמרונים מיוחדים להתמודדות עם כושר התמרון העדיף של הזירו כתמרון "Thach Weave" המפורסם, בו שני מטוסים חולפים זה על פני זה, בתקווה שהזירו האויב יפנה בעקבות אחד מהם. או אז הם היו פונים חזרה זה לעבר זה, והזירו היה ישירות מול המטוס השני שיכל להפילו בקלות. בתמרון זה נעשה שימוש רב ומוצלח בקרב ים האלמוגים ובקרב מידוויי.
