אביר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בלוחם אצולה בימי הביניים. לערך העוסק באבי"ר, אמנות הלחימה היהודית, ראו אבי"ר.
אביר הוא מונח המתייחס ללוחם או אציל בימי הביניים, או, כיום, לאדם שהוענקה לו הכרה מלכותית בממלכה המאוחדת. האביר הוא אציל ללא תואר. הקידמת "סֵר" באה לציין את השתייכותו למעמד האצולה ותו לא. צורת הנקבה של התואר היא "דֵיים". האבירים לא היו לוחמים בלבד, אלא היוו מעמד בפני עצמם באירופה המערבית.
תוכן עניינים |
[עריכה] שורשים
שורשי מוסד האבירות מגיעים עד למעמד הפרשים ברומא. אבירים היו משרתי הכתר והאל, אך לעתים קרובות הם היו גם אצילים צעירים ועשירים.
[עריכה] האביר הפיאודלי
בימי הביניים, התייחס המונח "אביר" לכל בן אצולה שהיה די כסף בידו לרכוש סוסים ושריון. במאה העשירית החלו כללי חלוקת הרכוש הגרמאנים העתיקים—שכללו חלוקת רכוש האב בין כל בניו—נדחקים מפני הסדרי פרימוגניטורה (הורשה לבכור). בשיטת הורשה זו, קיבל הבן הבכור את הנחלה (פיאף, פיאודום) העיקרית, כאשר הבנים שאחריו לא היו זכאים מתוקף תקנה זו לירושה כלשהי. מצב זה הביא למעבר של בניהם של וסאלים (אצילים) לשורות הכמורה או, במיוחד עבור הבנים הצעירים, לחיי לחימה.
אבירי ימי הביניים החלו מתגבשים כמעמד של בני אצולה נטולי קרקע, שהפכו לוחמים להשכיר. רכושם העיקרי היה הסוס עליו רכבו, שריונם וחרבם. אלו שאיבדו אותם היו פעמים רבות כמי שנדונו למוות. אבירים שימשו אצל וסאלים שהיו מעוניינים בשירותיהם (לרוב בהסדר של שבועת אמונים (הומגיום) תמורת הבטחה לאדמה או תשלום) או ככנופיות של שודדים ובוזזים שתרו ברחבי אירופה. חלק ממסעי הצלב, נהגו על–ידי מלכים ואפיפיורים גם כדרך לתעל את כנופיות האבירים השודדים לבצע את מסעות הביזה שלהם מחוץ לארצותיהם.
בערך בסוף המאה השלוש עשרה, כאשר חשיבותו ומעמדו של מעמד האבירות כמעמד החלה דועכת וההימנות עם המעמד הפכה בהדרגה ממסלול חיים לתואר טקסי יותר, החלו להתפתח כללי התנהגות ולבוש אחידים יותר לאבירים, והחלו להופיע ספרים וכתבים המדריכים את האבירים באופן ההתנהגות הנכון. בהדרגה, הפכו האבירים מאצילים בני-בלי-אדמה לאנשי צבא המועסקים באופן קבוע אצל שליטים או במסגרת מסדר צבאי.
[עריכה] האביר הדתי
בעקבות מסעי הצלב קמו בארץ ישראל ואירופה מסדרים צבאיים דתיים שחבריהם נשבעו אמונים לאל ולא לאציל כלשהו. מסדרים אלה הוכפפו לאפיפיור ואורגנו בהתאם למסדרי כמורה או מנזרים. האבירים-נזירים נשבעו לאורח חיים סגפני ומלחמה למען הצלב. המשמעת הגבוהה שלהם הפכה אותם לצבא יעיל ומעורר אימה. למרות שבועתם לנזירות וצניעות, אגרו מסדרים אלה כוח פוליטי וכלכלי רב, וכן צברו הון עתק, דבר שגרם למלכי אירופה החילוניים לקנא בהם. מסדר הטמפלרים נפל בגלל שמלך צרפת חמד לעצמו את אוצרותיהם. מסדרי האבירים הדתיים המפורסמים ביותר מאותה תקופה היו מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), הוספיטלרים והמסדר הטבטוני.
[עריכה] כללי התנהגות
לאבירים המקוריים לא היו כללי התנהגות. כשהכנסייה סברה כי האבירים הפכו צמאי-דם ובלתי-נשלטים, היא התערבה והחלה להדגיש את חשיבות המידות הטובות, עד שהכנסייה הפכה לחלק ממוסד האבירות.
אבירים היו מחויבים לכללי התנהגות מחמירים, מידות האבירות. הכללים כללו:
- חמלה (כלפי הנדכאים והחלכאים. האבירים היו אמורים להיות אכזריים כלפי אויבי-הטוב)
- ענווה
- כבוד
- הקרבה
- יראת האל
- נאמנות
- אומץ
- אדיבות ונימוס עילאיים לגברות
מידות אלה הפכו לאידאלים נשגבים יותר ויותר ככל שחלפו השנים.
[עריכה] שינויים
[עריכה] בשדה הקרב
שינויים בטקטיקה צבאית, כגון השימוש המוצלח בקשתות ארוכות, הפחיתו מחשיבות האבירים בשדות הקרב. בעקבות פיתוח שריוני הלוחות, שסיפקו הגנה טובה מפני חרבות וחצים, פותחו כלי נשק ייעודים לפיצוח שריונות הכוללים גרזן דו-ידני (Pollaxe), מוטות-כידון ארוכים ומחודדים, רובה קשת כבד, פטיש קרב, האלברד ומגוון נשקי מוט שצוידו ב"פותחני קופסאות" ולהבים משוננים. למרות השינויים האלה, האבירים שמרו על מעמד הבכורה בשדה הקרב עד סוף ימי הביניים.
סופו המוחלט של האביר כגורם בקרב הגיע עם אבקת השריפה וכלי הירי, דבר שגרם להעלמות הדרגתית של שריון הלוחות שעטו האבירים, מאחר שלא יכל לעמוד בפני עוצמתם של הכדורים שנורו מהרובים.
במאות ה-17, ה-18 וה-19 עדיין שירתו בצבאות אירופה חילות פרשים אך הם לא הוגבלו למעמד האצולה בלבד. חלקם שמרו על שריון הקיראס והם חומשו בחרבות, רמחים קלים, אקדחים ולעתים גם רובי קרבין.
[עריכה] טורנירים
בעיתות שלום בימי הביניים המאוחרים, ואפילו עד לסוף המאה ה-16, תפקידו של האביר הולל והואדר בטורנירים מסוגננים מאוד, שהיו רחוקים מלהדמות למלחמות האמיתיות שבהן לחמו בעבר "האבירים הטיפוסיים". בתחילה, התחרויות המוקדמות דמו למעשה למלחמות וכללו משתתפים רבים שנלחמו אלו באלו במלחמת-דמה חסרות סדר. אולם עם הזמן הן התפתחו וכללו מספר אירועים, בהם:
- דו-קרב חרבות.
- "אדון הגשר" אביר חוסם גשר ועל השאר מוטל לעברו.
- השחלת רומח לתוך טבעת תוך כדי דהירה.
- "משחק הסרצאני" בו על האביר לפגוע במטרה מסתובב עם הרומח ולדהור מספיק מהר בשביל להימלט מהאלה הכבדה שחוזרת עם סיבוב המטרה.
- קליעה למטרה בחץ וקשת.
- תחרויות הפלה ברומח (Jousting): אלה התחרויות המוכרות והפופולריות ביותר, בהן שני אבירים רכובים על סוס וחמושים ברומח מסתערים ומנסים להפיל אחד את השני. בגרסאות מסוימות מספיק להפיל את היריב בשביל לנצח, בגרסאות אחרות יש בנוסף להכריעו (ואף להרגו) גם אחרי שנפל על הקרקע.
כשאפילו התחרויות יצאו מהאופנה, האבירות הפכה פחות ופחות קשורה ללוחמה, ויותר ויותר סמל של מעמד חברתי.
[עריכה] שימוש מודרני
תארי אבירות עדיין מוענקים במקומות הבאים:
- הממלכה המאוחדת וכמה מארצות חבר העמים הבריטי
- הולנד (התואר ההולנדי הוא ridder)
- דנמרק (מסדר Dannebrog)
- מלזיה (Datuk)
- הוותיקן
וייתכן שגם בממלכות אחרות. אבירות מוענקת כיום כהכרה בשירותים שסיפק מקבל התואר לקהילה, שירותים שאינם קשורים עוד בהכרח בלחימה. המוזיקאי אלטון ג'ון, למשל, רשאי להקרא "סר אלטון". צורת הנקבה של התואר היא "דֵיים".
אל התואר נלווה השם הפרטי, וניתן לצרף גם את שם המשפחה. לפיכך, לאלטון ג'ון אפשר לקרוא "סר אלטון" או "סר אלטון ג'ון", אך לא "סר ג'ון". באופן דומה, אל השחקנית ג'ודי דנץ' ניתן לפנות כאל "דיים ג'ודי" או "דיים ג'ודי דנץ'", אך לא "דיים דנץ'".
