איראן המודרנית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
ההיסטוריה האיראנית המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. השאה לא הופל, אך ההתקוממות הביאה לכינון חוקה מוגבלת ב-1906. חוקה זו שינתה את צורת הממשל במדינה למלוכה חוקתית. מושב הפרלמנט (מאג'ליס) הראשון כונס ב-7 באוקטובר 1906. המעורבות באזור הייתה נושא לוויכוח בין בריטניה לרוסיה, וב-1907 הן חתמו על הסכם ביניהן שחילק את האזור לתחומי השפעה. ב-1908 התגלה נפט במדינה, דבר שהייתה לו השפעה רבה על עתידה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מלחמות העולם
בזמן מלחמת העולם הראשונה, שהו במדינה כוחות בריטיים ורוסים, אך המדינה עצמה הייתה נייטרלית. ב-1919 ניסתה בריטניה לייסד ארץ חסות באיראן, וכוחה גבר אחר הנסיגה הסובייטית ב-1921. באותה שנה העלתה הפיכה צבאית לשלטון את רזה ח'אן, קצין איראני בבריגדת הקוזקים הפרסים, כדיקטטור ולאחר מכן כשאה בשושלת הפהלווית החדשה (1925). הוא שלט במדינה במשך כמעט 16 שנה, כשהוא מייסד את השושלת הפהלווית, מונע מהבריטים לשלוט במדינה, וגורם לפיתוח ומודרניזציה של איראן.
תחת שלטונו, איראן החלה בתהליך של מודרניזציה וחילון של הפוליטיקה, והממשל המרכזי החל להפעיל את סמכותו על השבטים והמחוזות השונים.
בזמן מלחמת העולם השנייה איראן הייתה חוליה חשובה בקו האספקה של בעלות הברית לכלי נשק לברית המועצות. באוגוסט 1941 כוחות הודיים ובריטיים מעיראק וכוחות סובייטים מהצפון הגיעו לאיראן. בספטמבר רזה התפטר לטובת בנו מוחמד רזה שאה פאהלבי, ששלט עד 1979.
בועידת טהרן ב-1943 הצהרת טהרן העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן לאחר המלחמה. אך כאשר המלחמה אכן הסתיימה, כוחות סובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, ואף תמכו במרד שהביא למשטרים פרו־סובייטיים קצרי־ימים באזורים הצפוניים של אזרבייג'ן וכורדיסטן בסוף 1945, שניהם משטרי בובה סובייטיים.
הכוחות הסובייטיים לא נסוגו מאיראן עצמה עד למאי 1946, לאחר שהובטחו להם ויתורים בתחום הנפט. הרפובליקות הסובייטיות בצפון נפלו לאחר זמן קצר, וויתורי הנפט מעולם לא התקיימו.
[עריכה] ארצות הברית והשאה
ארנוד דה בורצ'גרב כתב: "כמה מהממשלות בארצות הברית התערבו באופן ישיר בעניינים הפנימיים של המדינה, החל מההפיכה שהונדסה בידי הCIA ב1953 על מנת להפיל את ראש הממשלה מוהמד מוסאדק ולהחזיר את השאה מוחמד רזה פאהלבי מגלות קצרה ברומא, ועד לבגידה האמריקאית בשאה ב1978".
בתחילה היו תקוות שאיראן תוכל להיות למלוכה חוקתית. השאה החדש והצעיר מוחמד רזה שאה פאהלבי בתחילה לא התערב הרבה בממשלה, ואיפשר לפרלמנט להחזיק בהרבה מהכוח במדינה. בחירות נערכו בשנים הראשונות, אם כי הן היו מושחתות. הפרלמנט נעשה לא יציב, ומ-1947 ועד 1951 היו באיראן שישה ראשי ממשלה שונים.
ב-1951 ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, לאומן מיליטריסט, הכריח את הפרלמנט להלאים את תעשיית הנפט הבריטית, במצב שנודע כמשבר אבדאן. למרות לחץ בריטי, כולל אמברגו כלכלי שגרם לקשיים אמיתיים, ההלאמה המשיכה. מוסדך הוכרח לפנות את מקומו לזמן קצר ב-1952 אך חזר תוך זמן קצר והכריח את השאה לברוח. ההנחה הייתה כי מוסדך יכריז על רפובליקה, אך מספר ימים מאוחר יותר השאה חזר ושוב הכריח את מוסדך לפרוש ב-19 באוגוסט בעזרת תמיכה אמריקנית של ה-CIA. מוסדך נעצר ומונה ראש ממשלה חדש.
בתמורה לתמיכה אמריקנית השאה הסכים ב-1954 לאפשר לקונסורציום של חברות בריטיות (40%), אמריקאיות (40%), צרפתיות (6%), והולנדיות (14%) להפעיל את מערכות הנפט האיראניות למשך 25 השנים הבאות, כשהרווחים חולקו ביניהן. במילים אחרות, לאיראן לא היה חלק כלשהו ברווחים או בשליטה. בשנות ה-50 המאוחרות ובשנות ה-60 הייתה חזרה ליציבות. ב-1957 החוק הצבאי הסתיים לאחר 16 שנה, ואיראן התקרבה למערב, כשהיא מצטרפת לברית בגדאד ומקבלת סיוע צבאי וכלכלי מארצות הברית. הממשלה האיראנית החלה בתוכנית רחבה של רפורמות על מנת לעשות את המדינה למודרנית יותר, כשהחשובה שבהן היא שינוי מערכת הקרקעות המעין־פיאודלית שהייתה קיימת.
אך הרפורמות לא שיפרו באופן משמעותי את התנאים הכלכליים והמדיניות הליברלית הפרו־מערבית הרחיקה כמה מהקבוצות האסלאמיות. מאמצע שנות ה-60 המצב נעשה פחות ופחות יציב, עם עלייתם של קבוצות כמו המוג'הדין-א-חלק (MEK). ב-1961, איראן החלה בסדרה של רפורמות כלכליות, חברתיות ואדמניסטרטיביות שנודעה כמהפכה הלבנה של השאה. גרעינה של התוכנית הזו היה רפורמה קרקעית. מודרניזציה וגידול כלכלי התקדמו בשיעורי שיא, כשהם נתמכים בידי מאגרי הנפט העצומים של איראן, השלישיים בגודלם בעולם.
הנשיא חסן עלי מנצור נרצח ב-1965 וכוחות בטחון הפנים, SAVAK, נעשו פעילים הרבה יותר. מוערך, כי בערך 13,000 אנשים נהרגו על ידי SAVAK בתקופה זו, ושאלפים נוספים נעצרו ועונו. אנשי הדת האסלאמיים, כשבראשם האייטולה רוחאללה ח'ומייני (שהוגלה ב-1964), נעשו קולניים יותר ויותר.
גם ביחסים הבינלאומיים של איראן חלה נפילה משמעותית, בעיקר הודות למחלוקת על השליטה במפרץ שאט-אל-ערב, שהסכם מ-1937 העניק לעיראק. לאחר מספר עימותים באפריל 1969, איראן ביטלה את החוזה מ-1937, ודרשה משא ומתן מחודש. איראן הגדילה מאוד את תקציב הביטחון שלה, ובתחילת שנות ה-70 היא הייתה הכוח הצבאי החזק באזור. בנובמבר 1971, כוחות איראניים תפסו שלושה איים במוצא המפרץ הפרסי, בתגובה לגירוש של אלפי איראנים על ידי עיראק.
באמצע 1973, השאה השיב את תעשיית הנפט לשליטה לאומית. לאחר מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973, איראן לא הצטרפה לאמברגו הנפט הערבי נגד המערב וישראל. במקום זה היא השתמשה במצב על מנת להעלות את מחיר הנפט, והשתמשה בכסף לקדם את המודרניזציה ולהגדיל את תקציב הביטחון.
בתחילת שנות ה-70, ארגון מוג'הדין-א-חלק רצח אנשי צבא אמריקאים ואזרחים אמריקאים שהיו מעורבים בחוזים צבאיים, על מנת להחליש את המשטר ולהסיר את ההשפעה הזרה.
מחלוקת גבולות בין איראן לעיראק יושבה על ידי חתימה על הסכם אלג'יר, ב-6 במרץ 1975.
אולם השיפורים הכלכליים עזרו רק לחלק קטן מהאוכלוסייה, והצליחו לגרום לניכור של רוב האוכלוסייה, דבר שהביא בסופו של דבר למחאה דתית רחבה בשנות ה-70 המאוחרות. הייתה התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו – ובמיוחד לSAVAK, שירות הביטחון והמודיעין השנוא. חוק צבאי הוכרז בספטמבר 1978 בכל הערים המרכזיות אך השאה הכיר בהצטמצמות בסיס כוחו וברח מאיראן ב-16 בינואר 1979.
[עריכה] המהפכה האסלאמית
ערך מורחב – המהפכה האיראנית
לאחר תקופה של תחרות פנימית על עתידה של איראן, ניצחה קואליציה שהובלה על ידי אייטולה חומייני שתמך באיראן כמדינה תיאוקרטית. ב-1 בפברואר 1979, חומייני חזר מצרפת (לאחר 15 שנים בצרפת, תורכיה, ועיראק) והפיל את ממשלתו של השאה ב-11 בפברואר ונעשה לשליט הגבוה של איראן.
הממשלה החדשה הייתה שמרנית ביותר. היא הלאימה את התעשייה והשיבה את המסורות האסלאמיות בתרבות ובחוק. ההשפעה המערבית נאסרה, והאליטה הפרו־מערבית מיהרה להצטרף לשאה הגולה. היו מאבקים בין הפלגים הדתיים השונים, ודיכוי חריף נעשה דבר שבשגרה.
[עריכה] הרפובליקה האסלאמית
כשהם נתמכים בידי מוג'הדין-א-חלק, סטודנטים איראניים מיליטנטיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהרן ב-4 בנובמבר 1979, והחזיקו בה עד ל-20 בינואר 1981. ממשל קרטר ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות כלכליות ב-7 באפריל 1980 ומאוחר יותר באותו חודש ניסה להציל את אנשי השגרירות. משימת קומנדו לשחרור החטופים בוטלה ב-25 באפריל לאחר שבעיות מכניות קרקעו מסוקי הצלה ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו בהתנגשות אווירית. ב-24 במאי בית המשפט הבינלאומי קרא לשחרורם של החטופים. לבסוף, רונלד רייגן סיים את המשבר ביום הראשון לנשיאותו, כשהוא מסכים כמעט לכל התנאים האיראניים.
ב-22 בספטמבר 1980 עיראק פלשה לאיראן ופרצה מלחמת איראן-עיראק. באופן אירוני, ארצות הברית מכרה באותה תקופה נשק לאיראנים כחלק מעסקאות אפלות. באותו זמן, ארצות הברית סיפקה לעיראקים נשק וטכנולוגיה על מנת להשיג שוויון במלחמה. איראן הסכימה לבסוף להחלטה 598 של האו"ם ב-1988, וסיימה את המלחמה. במהלך המלחמה נהרגו כ-1.5 מיליון איש.
ב-1981 המוג'הדין-א-חלק פוצץ את המשרדים הראשיים של מפלגת הרפובליקה האסלאמית ואת משרד הנשיא, והרג 70 פקידים איראניים בכירים, כולל האייטולה מוחמד בהשתי (שופט עליון), מוחמד עלי רג'אי (נשיא), ומוחמד ג'באד בהונאר (ראש ממשלה).
לאחר מותו של האייטולה חומייני ב-3 ביוני 1989, ועידת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי חמינאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי, והמעבר נעשה באופן חלק. באוגוסט 1989, אכבר האשמי רפסנג'אני, הדובר של האספה הלאומית, נבחר לנשיא ברוב מוחץ.
בזמן מלחמת המפרץ (1991), המדינה הייתה נייטרלית יחסית, כשהיא מגבילה את פעילותה לגינוי של ארצות הברית ואיפשרה לכלי טיס ופליטים עיראקיים להיכנס למדינה.
הנשיא ראפסנג'ני נבחר שוב ב-1993 ברוב צנוע יותר; משקיפים מערביים מסוימים חושבים, כי שיעור הבוחרים הנמוך יחסית היה תגובה למצב הכלכלי הגרוע. ראפסנג'ני הוחלף ב-1997 על ידי מוחמד חתאמי, שנחשב למתון יחסית. דבר זה הוביל את המדינה לקרע מסוכן בין הממשלה ששואפת לרפורמה וליברליזציה מתונה, לבין אנשי הדת שהם עדיין שמרניים מאוד. קרע זה הגיע לשיא ביולי 1999, כאשר מחאות מסיביות נגד הממשלה פרצו ברחובות טהרן. ההתפרעויות נמשכו מעל לשבוע, לפני שהמשטרה וכוחות פרו־ממשלתיים הצליחו לפזר את ההמונים. חתאמי נבחר שוב ביוני 2001, אך הניסיונות שלו לרפורמה נחסמו פעם אחר פעם בידי מועצת השומרים הדתית. ב2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדי נז'אד, לאחר שניצח בסיבוב השני את רפסנג'אני. מאז היבחרו התבטא בקיצוניות רבה, ובין השאר קרא להשמדת ישראל והביע ספק בהתרחשות השואה.
