אלחוטאי אוויר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלחוטאי אוויר או אלחוטאי מוטס, היה מקצוע של אנשי צוות אוויר במערך חיל האוויר הישראלי עד לשנת 1972. ההכשרה המקצועית לתפקיד ארכה כשנתיים והתקיימה בבית הספר לטיסה, במקביל לקורסי הנווטים והמכונאים המוטסים. בסיום הקורס קיבלו החניכים דרגת סג"מ וכנפי טיסה שבמרכזן - ברק. התפקיד בוטל בשנת 1972 כאשר החל השימוש בטכנולוגיות תקשורת מתקדמות יותר.
בחיל האוויר שירתו אלחוטני אוויר במערך התובלה וטסו על מטוסי B-17 פליינג פורטרס, דקוטה, נורד, קטלינה, אנסון וסטרטוקרוזר.
תפקיד האלחוטאי היה לשמור על קשר רדיו ארוך טווח עם מפקדות הקרקע, קיום קשר באנגלית וצרפתית עם פקחי הטיסה, קליטת תשדורות מורס של תחזיות מטאורולוגיות מתחנות הקרקע וניהול תקשורת מצוקה בערוץ הבינלאומי הן באותות מורס והן בדיבור.
עמדת האלחוטאי הייתה ממוקמת לרוב מאחורי הטייסים וכללה מקלט-משדר (מקמ"ש) לתחום התדרים הגבוהים (HF), שליטה על אנטנה נגררת בזנב המטוס (שהופעלה בעת הצורך), הפעלת פנס אלדיס בראדום (זרקור ששימש לקשר עין עם מגדל הפיקוח בהיעדר קשר רדיו) וציוד רזרבי.
[עריכה] היסטוריה
עם התפתחות התחבורה הימית והאווירית בתחילת המאה ה-20, התעורר גם הצורך בקיום קשר ארוך טווח למרכזי שליטה הן בכלי השיט והן במטוסים. למטרה זו שימשו אנשים בתפקיד "מפעיל רדיו" או "קצין רדיו" (בכלי שיט). אנשי מקצוע אלו הוכשרו במיוחד לתפקידם ועברו מבחני תקשורת ואלקטרוניקה סטנדרטיים על מנת לקבל רישיון.
כאשר הוקם חיל האוויר הישראלי שירתו בו אנשי צוות אוויר בעלי ניסיון אותו רכשו בצבאות זרים, ביניהם גם אלחוטני אוויר שלחמו במלחמת העולם השנייה. במהלך השנים הוכשרו בחיל האוויר עשרות בודדות של בעלי מקצוע זה.
בתחום התעופה האזרחית בוטל התפקיד כבר בשנת 1960, אם כי הוא קיים עד היום באניות ובכלי שיט. תפעול מערכות הקשר במטוסים הועבר לתחום אחריותו של הנווט.
