אנטוניו סליירי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטוניו סליירי (18 באוגוסט 1750 - 7 במאי 1825), מלחין ומנצח ממוצא איטלקי, אחד המוזיקאים החשובים והמפורסמים של תקופתו.
[עריכה] חייו
סליירי נולד בעיר לֶניאגו שבצפון איטליה. הוא היה בן למשפחת סוחרים אמידה וכבר בשנותיו הראשונות החל ללמוד נגינה בכינור וצ'מבלו יחד עם אחיו פרנצ'סקו שהיה תלמידו של המלחין והכנר ג'וזפה טארטיני. הוריו של סליירי נפטרו בעודו ילד, ולאחר מותם החלו סליירי ואחיו לנדוד בין ערי איטליה. הם עברו לפאדובה ומשם לונציה, שם החל סליירי ללמוד את שיטת הבס הממוספר אצל ג'ובאני באטיסטה פסקטי. בשנת 1766 פגש סליירי בונציה את פלורין לאופולד גאסמן, מוזיקאי מבוהמיה אשר היה מקורב לחצר הקיסר יוזף השני. גאסמן החליט לקחת את סליירי תחת חסותו והזמין אותו לשוב עמו לוינה ולהשתלם שם בהלחנה.
סליירי הצטרף אל גאסמן לוינה, שם למד טכניקות הלחנה המבוססות על יצירתו של יוהן יוזף פוקס "Gradus ad Parnassum". על אף שבתחילה הייתה בכוונתו של סליירי לשוב לאיטליה לאחר שיסיים את לימודיו בוינה, הוא נשאר בעיר למשך כל חייו. לאחר מותו של גאסמן בשנת 1774 נבחר סליירי על ידי הקיסר למשרת מלחין החצר. בשנה זו גם פגש את אשתו תרזה פון הלפרסדורפר, איתה הביא לעולם שמונה ילדים.
עם התמנותו למשרת מלחין החצר הקיסרית הפך סליירי רשמית לאחד מחשובי המלחינים באירופה של אותה התקופה. בשנת 1788 הוא מונה למשרת ה"קאפלמייסטר" (Kapellmeister), הממונה על המוזיקה, הניצוח ועל מלחיני החצר של הקיסר, המשרה הרמה ביותר אליה יכל מוזיקאי לשאוף באותו הזמן. יחד עם משרת הקאפלמייסטר אותה נשא סליירי עד שנת 1824 הוא שירת גם כנשיא חברת אמני המוזיקה האוסטרית (Tonkünstler-Societät) עד לשנת 1795 אז הפך לסגן נשיא החברה.
סליירי היה בעל מעמד חברתי גבוה בוינה, מעמד שאיפשר לו להתערות עם המלחינים המפורסמים של אותה התקופה, ביניהם יוזף היידן ולואי שפור. סליירי היה בעל השפעה רבה על תולדות המוזיקה הקלאסית: מלבד היותו ממונה על המוזיקה בבירת המוזקה של תקופתו, הוא לימד עשרות תלמידים ביניהם בטהובן, ליסט, שוברט ופרנץ קסאווייר זיסמאייר, שהיה גם תלמידו של מוצרט. מוצרט עצמו בחר בסליירי כמורה הנגינה הפרטי של בנו, פרנץ קסאווייר.
לאחר מותו נקבר סליירי בוינה. במהלך הלוויתו נוגן לראשונה הרקוויאם שלו בדו מינור, יצירה אותה הלחין בשנת 1804.
[עריכה] יצירתו
במהלך תקופת יצירתו בוינה, רכש לו סליירי מעמד של מנצח ומלחין מחונן, בעיקר בתחום האופרה אך גם בתחום המוזיקה הדתית והמוזיקה הקאמרית. הוא הלחין יותר מ-40 אופרות, ומספר רב של מיסות.
בתחום המוזיקה האינסטרומנטלית הלחין סליירי מספר קטן יחסית של יצירות, בכלל זה שני קונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לעוגב, קונצ'רטו לחליל, אבוב ותזמורת ואוסף של 26 וריאציות על "השיגעון של ספרד" או "לה פוליה" (La Follia di Spagna) שהיה ריקוד עתיק ומושא לוריאציות רבות של מלחיני תקופת הבארוק.
[עריכה] סליירי ומוצרט
פעילותו המוזיקלית של סליירי חופפת לזו של מוצרט הן בתקופה והן במיקום היצירה. מוצרט וסליירי הכירו היטב אחד את השני ולעתים קרובות התמודדו זה מול זה על המשרות המוצעות בחצר הקיסר. כשלונו של מוצרט בהתמודדויות אלו מול סליירי הביאו לנתק בין השניים, נתק אשר במרוצת השנים שלאחר מותו של מוצרט הפך על ידי היסטוריונים ומוזיקולוגים אוהבי מוצרט לאיבה של ממש.
בשנות התשעים של המאה ה-18 טען מוצרט מספר פעמים כי סליירי זומם לפגוע ביצירתו. טענות אלו נסובו בעיקר סביב הבכורה לאופרה "כך עושות כולן". בשנים שלאחר מכן, ככל שהמוזיקה של מוצרט הלכה ונהייתה פופולרית, זכו גם הטענות הללו לפופולריות דומה והכפישו את שמו של סליירי.
בתחילת המאה ה-19, זרם הלאומיות ששטף את אירופה הרומנטית גרם להאדרה של מוצרט האוסטרי על פני סליירי האיטלקי שהוצג כאנטגוניסט רשע בקרב המיתוסים שהחלו נרקמים לגבי היחסים בין שני המלחינים. מחזות ואופרות שנכתבו באוסטריה באותה התקופה הציגו את סליירי כאויבו של מוצרט שכל מטרתו היא סילוקו של יריבו מהזירה המוזיקלית בוינה.
למרות האופן בו נתפס סליירי במאה ה-19 כמלחין איטלקי, הוא ראה בעצמו אוסטרי בכל רמ"ח איבריו, דבר שבא לידי ביטוי גם ביצירתו. בתקופת חייו אכן נתפס סליירי כגרמני על ידי כלל מכריו וראיה לכך ניתן לראות בדבריה של הקיסרית מריה תרזה משנת 1772 לפיהם היא מעדיפה את סגנונם של המלחינים האיטלקים על פני זה של עמיתיהם הגרמנים דוגמת גאסמן, סליירי או גלוק.
לפי הביוגרף אלכסנד ת'אייר, יחסי היריבות בין סליירי למוצרט החלו בשנת 1781 כאשר ניסה מוצרט להתמנות למשרת המורה למוזיקה של הנסיך מורטמברג, משרה שניתנה לבסוף לסליירי על בסיס כישוריו בתחום הזימרה והמוניטין הטוב אותו רכש.
שנים מספר לאחר מכן, כשהאופרה של מוצרט "נישואי פיגארו" נחלה כשלון בקרב הקהל כמו גם בקרב הקיסר, הוא האשים את סליירי בכשלון. אביו של מוצרט, לאופולד כתב במכתב לבתו: "סליירי ושבט עושי דברו יזיזו שמיים וארץ כדי להורידה מהבמות". לפי ת'אייר, יוזם המזימות כנגד האופרה היה המשורר ג'ובאני בטיסטה קאסטי שרצה לפגוע במשורר החצר לורנצו דה פונטה שכתב את הליברית לאופרה, בעוד סליירי כלל לא הבחין באופרה החדשה של מוצרט משום שבאותה התקופה היה עסוק מאוד בהלחנת האופרה הצרפתית שלו Les Horaces .
ישנן יותר עדויות על שיתוף פעולה בין שני המלחינים מאשר כאלו המעידות על איבה אמיתית. כדוגמה לכך ניתן לציין את בחירתו של סליירי בידי מוצרט כמורה למוזיקה של בנו פרנץ קסאווייר. סליירי מצידו העלה חידוש לאופרה של מוצרט כשמונה למשרת הקאפלמייסטר, וזאת במקום לכתוב אופרה חדשה משלו לרגל האירוע. כשנסע סליירי לטקס ההכתרה של הקיסר לאופולד השני, הוא נשא איתו לא פחות משלוש מיסות שחוברו על ידי מוצרט.
סליירי ומוצרט אף הלחינו יחד שיר בשם Per la ricuperata salute di Ophelia ("להחלמתה של אופליה") שחובר לרגל שובה לבמות של ננסי סטורייס(Nancy Storace), שחקנית מפורסמת באופה התקופה. סליירי גם שימש כיועץ למוצרט וניצח בבכורות של כמה מיצירותיו.
בשנותיו האחרונות של סליירי הוא חווה התדרדרות קשה במצבו הבריאותי, לפני מותו אושפז בבית חולים בוינה. זמן קצר לאחר מותו החלו נפוצות שמועות כי ברגעיו האחרונים הודה סליירי כי רצח את מוצרט. אולם, זוג האחים הסיעודיים ורופא המשפחה של סליירי העידו כי הוא מעולם לא אמר כדבר הזה.
לאחר מותו של סליירי בשנת 1825 החלו יוצרים שונים לחבר יצירות המתארות את יחסי האיבה בין מוצרט לסליירי. הדרמה "מוצרט וסליירי" מאת אלכסנדר פושקין (1831), והאופרה שהולחנה למחזה בשנת 1898 על ידי ניקולאי רימסקי-קורסקוב היו הסנוניות המבשרות את התופעה. הפרסום הגדול ביותר ליחסים אלו בא לאחר פרסום הסרט אמדאוס בבימויו של מילוש פורמן שיצא לאקרנים בשנת 1984 , אשר מציג, תוך עיוותים משמעותיים את חייו של מוצרט ואת יחסיו עם סליירי.
