אנטישמיות בימי המוות השחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנטישמיות בימי המוות השחור – מגפת הדבר המכונה המוות השחור, אשר התפשטה באירופה באמצע המאה ה-14, קטלה למעלה משליש האוכלוסייה. במצוקתם ובאסונם הפנו הנוצרים באירופה, בראש ובראשונה בגרמניה ובסביבתה, אצבע מאשימה לעבר היהודים ואלו נטבחו בהמוניהם, בעיקר בשנים ק"ח-ק"ט (1348). הגירתם מאימת הרציחות סייעה לבסס מרכז יהודי במזרח אירופה.

[עריכה] האנטישמיות ומקורה

על היהודים נטפלה ההאשמה כאילו הרעילו את הבארות ובכך גרמו לפריצת המגפה. האשמה זו חוזקה בעדויות שנגבו מיהודים שהודו שאכן זיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי. כפי שהתרחש בעלילות הדם, גם כאן שימשו העינויים להוצאת וידויים חסרי שחר מיהודים אומללים.

בעבר רווחה הדעה שבמגפה נספו פחות יהודים מנוצרים, אולי בשל הרגלי ההיגיינה הטובים יותר של הראשונים, ועל כן נפל עליהם החשד. כיום השקפה זו מקובלת פחות. מתברר שאחת הטענות שהועלו באותו זמן כדי להגן על היהודים הייתה ששיעור התמותה בקרבם גדול גם כן.

יש הרואים באנטישמיות בעת "המוות השחור" גרסה מוקדמת של האנטישמיות הגזענית החדשה, שכן אופציית המרת הדת לא הודגשה, ונראה שגם טבילה לנצרות לא הייתה מועילה ליהודים בהרבה מקרים (אם כי הועילה בחלקם). עושרם של היהודים ועיסוקם בהלוואה בריבית עוררו את השנאה כלפיהם.

לגלי האנטישמיות תרמה הופעת כת הפלגלנטים, הללו שעיקר פולחנם הדתי היה הלקאת עצמם, היו באים ויוצאים בערי גרמניה, ופעולתם חוללה תסיסה רצחנית.

[עריכה] הפרעות ותגובת השלטונות

היהודים נשרפו למוות בבזל. בשטרסבורג הם נשרפו בבית הקברות שלהם, והוחלט לגרשם משם למשך מאה שנה. בכל הערים שעל נהר הריין שרפו יהודים למוות.

גם בספרד קם ההמון נגד היהודים בכמה מקומות, אך יחסו של המלך, פדרו הרביעי, היה אוהד, והוא ייסד מינסטריון להגנת היהודים.

כמו פורענויות רבות אחרות בימי הביניים, לעלילה בימי "המוות השחור" היה אחראי בעיקר ההמון. האפיפיור יצא כנגדה בתוקף, והפלגלנטים, שהיו מהאחראים העיקריים לה, נמנו על גדולי אויביו. באזורים שהיו נתונים להשפעתו של האפיפיור, כמו באיטליה, נשמרו חיי היהודים. באגרת ששלח הדגיש האפיפיור כי "המוות השחור" אינו אלא גזירה מן השמים, ורציחות היהודים נובעות בעיקר מרצונם של חייבים למחוק את חובותיהם. "שוקדים אנו על כך שיש לקיים את היהודים בחיים משום שישעיהו הנביא העיד ששאריתם צריכה להיוותר".

באותו זמן מלך קארל הרביעי בגרמניה. נראה שמבחינת האינטרסים הכלכליים שלו מוטב היה לו להשאיר בחיים את היהודים, שמהם גבה תשלומים עצומים עבור הגנתם. התנהגותו בפרשה, על כל פנים, הייתה מוזרה. הוא הביע מחאה נגד הרג היהודים, אך באותה נשימה הודיע כי אם היהודים יירצחו הוא פוטר את הערים מאחריות. על התנהגותו כותב מרדכי ברויאר:

"הסתירה הזאת אינה מעידה על אופיים הציני, כביכול, של מעשי קארל. מעשיו אינם ציניים יותר ממעשי סוחר המתאמץ להציל מסחורתו העומדת לרדת לטמיון. היהודים נחשבו לסחורה... סחורה אין אוהבים ואין שונאים. סחורה נועדה להפקת רווחים"

מועצות הערים בגרמניה עשו מאמץ גדול לשמור על יהודיהן, אך לעתים כאשר נעלו את שכונת היהודים, המטרה לא הייתה רק הגנה על תושביה, אלא חסימת בריחתם, שכן הם ורכושם היוו נושא למשא ומתן מסחרי.